פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַפּוֹדֶה מַעַשְׂרוֹ לְעַצְמוֹ, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁנָּפַל לוֹ בִּירֻשָּׁה בֵּין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּטִבְלוֹ בְּמַתָּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ: אִם הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה – נוֹתֵן חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ" וכו' (ויקרא כז,לא).
א. בֵּין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּטִבְלוֹ בְּמַתָּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,יז שהמקבל מעשר שני במתנה אינו קנוי לו אלא אם כן קיבל פירות שאינם מעושרים ועישרם בעצמו. אִם הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה. שהחומש הוא חמישית מהסכום הכולל לאחר הוספתו ('חומש מלבר'), וביחס לקרן הוא רבע. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ. והמשך הפסוק: "חמשיתו יסף עליו".
ב. וְאִשָּׁה שֶׁפָּדָת מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהּ לְעַצְמָהּ – אֵינָהּ מוֹסִיפָה חֹמֶשׁ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ" – אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה.
וְכֵן אִם פָּדָה פִּדְיוֹן פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר לְעַצְמוֹ – מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
ב. וְאִשָּׁה שֶׁפָּדָת מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהּ. מעשר מפירות שבבעלותה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש הכתובים.
פָּדָה פִּדְיוֹן פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר. פדה מעות מעשר, שהעביר קדושתן למעות אחרות (אמנם לכתחילה אין לעשות זאת כדלעיל ד,ה). מוֹסִיף חֹמֶשׁ. על הקרן, אך לא על החומש כמבואר בסמוך.
ג. פָּדָה פֵּרוֹת מַעַשְׂרוֹ וְהוֹסִיף חֹמֶשׁ, וְחָזַר וּפָדָה הַפִּדְיוֹן לְעַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה – מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֵׁנִי עַל הַקֶּרֶן בִּלְבַד, וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ.
ג. מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֵׁנִי עַל הַקֶּרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ. כגון אם הפירות היו שווים ארבעה ופדה אותם בחמישה – בפדיון השני מוסיף עוד אחד, ולא אחד ורבע.
ד. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ פְּרוּטָה – אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין – דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר: 'הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל הַסֶּלַע הַזּוֹ'. וְכָל מַעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ הוּא וּפִדְיוֹנוֹ מִשֶּׁלּוֹ – אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי – אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ.
ד. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ פְּרוּטָה. והחיוב לאכלו בירושלים הוא מדברי חכמים (לעיל ב,ט). שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין. ואין אפשרות לברר את מחירו אצל שלושה תגרים (ראה לעיל ד,כ). וְכָל מַעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ הוּא וּפִדְיוֹנוֹ מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. חיוב חומש הוא רק במקרה שהפירות שלו וכסף הפדיון שלו.
ה. הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר שֶׁלֹּא נִפְדָּה, אִם אֵין בְּחֻמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר: 'הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת', לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְצַמְצֵם אֶת מְעוֹתָיו.
ה. אִם אֵין בְּחֻמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר וכו'. אינו צריך להפריש מטבע נוספת עבור המעשר שאין בחומשו שווה פרוטה, אלא רשאי לפדותו על מעות שכבר פדה בהן, כיוון שבדרך כלל אדם אינו פודה על מעות שערכן כמו המעשר בדיוק ('שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו'), אלא פודה על מעות שערכן מעט יותר (על מנת שלא ייכשל באכילת מעשר שלא נפדה), ועל אותו מעט רשאי לפדות את המעשר שאין בחומשו שווה פרוטה. הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל. אף שמעיקר הדין אינו חייב בחומש כדלעיל ה"ד, במקרה שפודה על מעות מעשר אחרות מזכיר גם את החומש על מנת להדר במצווה (ערוה"ש קכז,יא).
ו. וְהַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר בְּיָתֵר עַל דָּמָיו – לֹא נִתְפְּשָׂה הַתּוֹסֶפֶת לַמַּעֲשֵׂר.
ו. וְהַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר בְּיָתֵר עַל דָּמָיו. המחליף פירות מעשר במעות שערכן גבוה מערך הפירות. לֹא נִתְפְּשָׂה הַתּוֹסֶפֶת לַמַּעֲשֵׂר. אלא חלק מהמעות נשארו חולין (וראה ריק"ו שמשפט זה הוא המשך והסבר להלכה הקודמת).
ז. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'בְּסֶלַע', וְאֶחָד אוֹמֵר: 'בְּסֶלַע' – בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'בְּסֶלַע', וְאֶחָד אוֹמֵר: 'בְּסֶלַע וּפְרוּטָה' – הָאֶחָד קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן.
ז. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע. בעל הפירות מציע לפדותם בסלע. מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן. אף שערך סלע ופרוטה פחות מערך סלע וחומש, הוא קודם לבעלים מכיוון שמהחומש ניתן להיפטר כדלקמן ה"ח (פה"מ מעשר שני ד,ג).
ח. מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל פִּדְיוֹן מַעַשְׂרוֹ. כֵּיצַד? אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וּלְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי: 'הֵא לְךָ אֶת הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ וּפְדֵה לְךָ בָּהֶן אֶת הַמַּעֲשֵׂר', כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: 'פְּדֵה לִי בָּהֶן'. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: 'פְּדֵה לְךָ מִשֶּׁלְּךָ' – אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
ח. מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל פִּדְיוֹן מַעַשְׂרוֹ. להשתמש בדרך של היתר כדי להיפטר מחובת נתינת חומש. טעם ההיתר מפני שהתורה הבטיחה ברכה בעניין מעשר שני (ראה דברים יד,כד), ולמדו מכך שהפדיון נעשה באופן של ברכה לבעליו (ירושלמי מעשר שני ד,ג). הַגְּדוֹלִים. שהגיעו לגיל בגרות (הלכות אישות ב,א, ב,י), ויש להם עצמאות בעניין קניין ממוני. וּלְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי. עבד יהודי דינו כשכיר, שרק תוצרת עבודתו קנויה לאדון (ולא גופו), ויש לו קניין ממוני עצמאי. הֵא לְךָ אֶת הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. קח אותן ותזכה בהן. וּפְדֵה לְךָ בָּהֶן אֶת הַמַּעֲשֵׂר. תפדה בהן את הפירות שלי לצורכך. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ פְּדֵה לִי בָּהֶן. כיוון שמלשון זו נראה שאינו מקנה לו את המעות, אלא עושה אותו שליח לפדיון, ושליח מוסיף חומש.
ט. אֲבָל לֹא יִתֵּן הַמָּעוֹת לִפְדּוֹת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. נָתַן לְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיָּה – אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, דְּבָרָיו קַיָּמִין, שֶׁאָמָה עִבְרִיָּה קְטַנָּה הִיא, וְהַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם.
ט. מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. שכל דבר שזוכים בו קנוי לאביהם או אדונם. שֶׁאָמָה עִבְרִיָּה קְטַנָּה הִיא. שמשנעשית נערה יוצאת לחירות (הלכות עבדים ד,ה). וְהַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. אינו יכול לזכות עבור אחרים בדבר שהוא מהתורה (ראה גם הלכות עירובין א,כ, הלכות זכייה ומתנה ד,ז). ופדיית מעשר שני של אדם אחר דינה כזכייה לאחרים (חידושי ר' חיים הלוי הלכות זכייה ומתנה ד,ו).
י. וְכֵן מַעֲרִים וְנוֹתֵן הַמַּעֲשֵׂר מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא בְּטִבְלוֹ, וְאוֹמֵר הַנּוֹתֵן: 'הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבְּבֵיתִי'.
י. כְּשֶׁהוּא בְּטִבְלוֹ. והמקבל מפריש מעשרות, ולאחר מכן הנותן מחלל את המעשר שני על מעותיו, ואינו צריך להוסיף חומש כיוון שהפירות אינם שלו.
יא. שְׁנֵי אַחִים, שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, אָב וּבְנוֹ – פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ חֹמֶשׁ.
אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, הוֹאִיל וְהוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – לֹא קָנָה בַּעַל. לְפִיכָךְ אִם פָּדָה אוֹתוֹ – אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
יא. אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ. בזמן הנישואין או שירשה ממשפחתה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,יז.
יב. הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ, וְנָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב וַהֲרֵי נִתְחַלֵּל – לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הַחֹמֶשׁ, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן.
יב. וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. שהאכילה בה מצווה (רש"י בבא מציעא נד,א).
יג. מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם רָצָה לְצָרֵף אוֹתָן בְּדִינְרֵי זָהָב כְּדֵי לְהָקֵל מַשָּׂאָן – מְצָרֵף. וְאִם צֵרְפָן לְעַצְמוֹ – אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ, שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ פְּדִיָּה.
יג. לְצָרֵף אוֹתָן בְּדִינְרֵי זָהָב. להחליף מטבעות רבות במעט מטבעות כערכן. מְצָרֵף. לכתחילה, בניגוד למובא לעיל ד,ה שאין מחללים מעות על מעות, כיוון שכאן מחלל לצורך נשיאתן לירושלים (ערוה"ש קכו,ד-ה). וְאִם צֵרְפָן לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בניגוד למובא לעיל ה,ג לגבי הפודה מעות מעשר לעצמו. שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ פְּדִיָּה. שבפדיון רגיל מוציא את הדבר מקדושתו במטרה להשתמש בו שימוש חולין, אבל כאן כוונתו רק להקל משאן.
יד. הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם – לֹא יְצָרֵף אוֹתָהּ כֻּלָּהּ בִּמְעוֹת הַנְּחֹשֶׁת, אֶלָּא בְּשֶׁקֶל מְעוֹת כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מְעוֹת נְחֹשֶׁת.
יד. הַפּוֹרֵט סֶלַע וכו'. אדם שצריך לפרוט מטבע גדול לפרוטות של נחושת לא יפרוט כולו בבת אחת, אלא בתחילה יפרוט חציו כסף (שקל הוא חצי סלע) וחציו נחושת (פה"מ מעשר שני ב,ח-ט). טעם הדין מפני כבוד המעשר והפסדו (ראה לעיל ד,ז), וכאן התירו לפרוט חציו כיוון שעושה זאת לצורך קניית מאכלים בירושלים או בשעת הדחק חוץ לירושלים.
טו. מֻתָּר לְחַלֵּל כֶּסֶף מַעֲשֵׂר עִם פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַכֶּסֶף, וְהוּא שֶׁהָיָה בַּפֵּרוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה דִּינָר. אֲבָל אִם הָיָה בָּהֶן שָׁוֶה דִּינָר – לֹא יְחַלֵּל אוֹתָן עַל הַכֶּסֶף אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָן.
כֵּיצַד? הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שָׁוֶה דִּינָר, וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – אֵינוֹ מְחַלֵּל הַכֹּל עַל סֶלַע אַחַת. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חֲצִי דִּינָר פֵּרוֹת וַחֲצִי דִּינָר מָעוֹת – מְחַלֵּל שְׁנֵיהֶן עַל דִּינָר אֶחָד.
טו. מֻתָּר לְחַלֵּל כֶּסֶף מַעֲשֵׂר וכו'. לעיל ד,ה נאמר שאין מחללים כסף מעשר על כסף אחר. וכאן מדובר שיש לו מעט פירות מעשר שרוצה לחללם על מטבע חשוב, ואז מותר לכתחילה לצרף אליהם כסף מעשר על מנת להשלים את הסכום (ריק"ו, רדב"ז וחזו"א דמאי ג,ד, וכדעת הראב"ד בהשגתו).
אֵינוֹ מְחַלֵּל הַכֹּל עַל סֶלַע אַחַת. כיוון שיכול לחלל את הפירות על דינר כסף, שהוא גם מטבע חשוב יחסית.

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות מעשר שני ונטע רבעי

הוספת חומש בפדיון

מוסיף הבעלים חומש מערך הפדיון כשאר פודה מכספו עבור עצמו, בתנאי שהמחיר ידוע והחומש שוה פרוטה.
במקרה של פדיון שני -מוסיף חומש על הקרן.
יש קדימות לבעל הבית, בתנאי שהצעתו הגבוהה מבין הצעות הפדיון.

הערמה – מותרת. אך לא לבניו הקטנים וכדומה כמפורט בפרק.
אם הבעלים לא הוסיף חומש בפדיון -לא יאכל עד שיוסיף.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מעשר שני ונטע רבעי ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם מוסיפים חומש על פדיון מעשר פדיון אישה?

2.מעשר שני שלא נתן עליו חומש-האם נאסר באכילה?

3.האם מותר להערים על המעשר על ידי שאישה תפדה אותו לבעלה?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן