פרק ה', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה, שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים, שְׁכָחוּהוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְהָיוּ שָׁם אֲחֵרִים עוֹבְרִין וְרוֹאִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁכָחוּהוּ – אֵינוֹ שִׁכְחָה, עַד שֶׁיִּשְׁכָּחוּהוּ כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עֹמֶר הַטָּמוּן, אִם נִשְׁכַּח – הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה.
א. עֹמֶר הַטָּמוּן. שכיסהו בעפר או במשהו אחר, ולבסוף שכחו.
ב. הָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה בָּעִיר, וְאָמַר: 'יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַפּוֹעֲלִין שְׁכֵחִין עֹמֶר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', וּשְׁכָחוּהוּ – הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה בַּשָּׂדֶה וְאָמַר כֵּן וּשְׁכָחוּהוּ – אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁהַשָּׁכוּחַ מֵעִקָּרוֹ בַּשָּׂדֶה הוּא הַשִּׁכְחָה, אֲבָל בָּעִיר, אֲפִלּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ – הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (דברים כד,יט) – לֹא בָּעִיר.
ב. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַפּוֹעֲלִין שְׁכֵחִין עוֹמֶר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אך בעל הבית עצמו זוכרם. וּשְׁכָחוּהוּ. לבסוף נשכח העומר הן מבעל הבית והן מן הפועלים. וְאִם הָיָה בַּשָּׂדֶה… אֵינוֹ שִׁכְחָה. מכיוון שזכר את העומר בתחילה, שוב אין שכחה נוהגת בו. שֶׁהַשָּׁכוּחַ מֵעִקָּרוֹ. שמתחילה ועד הסוף העומר נשכח. וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא בָּעִיר. דיני השכחה והזכירה נוגעים למי שנמצא בשדה, ולכן כאשר בעל הבית נמצא בעיר, העובדה שזכר בתחילה את העומר אינה מוציאה אותו מדין שכחה.
ג. עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ, אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ – אֵינוֹ שִׁכְחָה. אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ סָמוּךְ לַגַּפָּהּ אוֹ לַגָּדִישׁ אוֹ לַבָּקָר אוֹ לַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ – הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה.
ג. עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו. הסתירו את העומר בגופם. אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ. ודווקא אם זוכר את הקש, שכן אילו שכח את הקש יש להניח שהיה שוכח את העומר גם אם לא היה מוסתר בקש (ערוה"ש ט,י, יד"פ) ובמקרים אלו קנסו את העניים על מעשיהם שלא ייחשב שכחה (רא"ש פאה ה,ז, יד"פ). אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. מכיוון שהעומרים הגיעו כבר לנקודת האיסוף הסופית שלהם לפני העברתם לעיר, ואחריה אין יותר שכחה (כדלקמן הי"ב – יד"פ, פה"מ מהדורת פיקסלר; לפירוש אחר ראה מל"מ וד"א). אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם… הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. מכיוון שהוא עדיין מעביר את העומרים בשדה, הם לא הגיעו לנקודת האיסוף האחרונה שלהם. סָמוּךְ לַגַּפָּהּ. לשער השדה. אוֹ לַגָּדִישׁ. לערמת העומרים. הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. אף שנמצא העומר ליד מקומות מסוימים, אין אומרים שזוכרו.
ד. נָטַל עֹמֶר לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ, וְשָׁכַח אֶת שְׁנֵיהֶם: אִם זָכַר הָעֶלְיוֹן קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ – אֵין הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה, וְאִם לָאו – הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה.
ד. אִם זָכַר הָעֶלְיוֹן קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ וכו'. אם נזכר מעצמו לקחת את העומר העליון קודם שראהו, אין התחתון שכחה, כי כשיבוא לקחת את העליון יקח את התחתון עמו (פאה"ש סי' ט ס"ק ט). ובכל מקרה העליון איננו שכחה, מכיוון שהחזיק בו להוליכו לעיר (כבהלכה הקודמת).
ה. עָפוּ עֳמָרָיו בְּרוּחַ חֲזָקָה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, וְשָׁכַח שָׁם עוֹמֶר – אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ" (דברים כד,יט). אֲבָל אִם פִּזְּרָה עֳמָרָיו בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְשָׁכַח – הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה.
ו. הַנּוֹטֵל עוֹמֶר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, וְשָׁכַח אֶת הָרְבִיעִי: אִם הָיָה שָׁם שִׁשִּׁי – אֵין הָרְבִיעִי שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטֹּל הַחֲמִישִׁי; וְאִם הָיוּ חֲמִשָּׁה בִּלְבַד – מִשֶּׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַחֲמִישִׁי הֲרֵי הָרְבִיעִי שִׁכְחָה.
ו. וְשָׁכַח אֶת הָרְבִיעִי. וכבר עבר ממנו (ערוה"ש יא,יא), שכן רק כאשר שכח את העומר ועבר ממנו הוא שכחה, כדלקמן ה"י. אִם הָיָה שָׁם שִׁשִּׁי וכו'. מכיוון שנותרו שלושה עומרים, הם מהווים שורה עצמאית, והרביעי הוא חלק ממנה. ואין הוא שכחה עד שיטול את החמישי, מכיוון שניתן לאסוף את עומרי השורה גם בסדר הפוך: שישי, חמישי ורביעי (ערוה"ש שם). וְאִם הָיוּ חֲמִשָּׁה בִּלְבַד וכו'. שני העומרים שנותרו לא מהווים שורה, ולכן הרביעי נחשב לשכחה מיד כאשר עבר אותו ושהה כדי נטילתו.
ז. שָׂדֶה שֶׁעֳמָרֶיהָ מְעֻרְבָּבִין, וְשָׁכַח אֶת אֶחָד מֵהֶן – אֵינוֹ שִׁכְחָה, עַד שֶׁיִּטֹּל אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו.
ז. שָׂדֶה שֶׁעֳמָרֶיהָ מְעֻרְבָּבִין. אינם מסודרים בשורות. אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטֹּל אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו. מכיוון שיכול לאסוף את העומרים ממספר כיוונים, אין זה נחשב שעבר ממנו.
ח. הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמוּנִים בָּאָרֶץ – יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח קָמָה, אוֹ שֶׁעִמֵּר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח עֹמֶר, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁכַח – יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה הַסּוּמָא אוֹ הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס – אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְכָל הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי קוֹצֵר עַל מְנַת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטֹּל' – יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה, שֶׁכָּל הַמַּתְנֶה עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל.
ח. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמוּנִים בָּאָרֶץ… הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה… וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁכַח יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. שגם כאשר השכחה נגרמה כתוצאה מגורמים שונים, נחשבת שכחה (יד"פ). מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס. אם התכוון ליטול רק את העומרים הגדולים. שֶׁכָּל הַמַּתְנֶה עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל. כהלכות אישות ו,ט-י, ומקומות נוספים.
ט. תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ עַד שֶׁלֹּא גָּמְרָה, לְהַאֲכִילָהּ לִבְהֵמָה; וְכֵן אִם קְצָרָהּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת, וְלֹא עֲשָׂיָהּ עֳמָרִים עֳמָרִים; וְכֵן הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים שֶׁתְּלָשָׁן אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לְהִמָּכֵר לַשּׁוּק, וְלֹא עֲשָׂיָן עֳמָרִים לְהַעֲמִיד מֵהֶן גֹּרֶן – אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.
ט. עַד שֶׁלֹּא גָּמְרָה לְהַאֲכִילָהּ לִבְהֵמָה. בעודה רכה, על מנת להאכילה לבהמה. ופטור משום שאין דרך לעמר לבהמה, ואין שכחה אלא בעומרים שנאמר "ושכחת עמר בשדה" (רש"ס פאה ו,ז). וְכֵן אִם קְצָרָהּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת. פטור מכיוון שלא עשה מהן עומרים בגודל הרגיל (ע"פ פה"מ פאה ו,י). וְכֵן הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים שֶׁתְּלָשָׁן אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לְהִמָּכֵר לַשּׁוּק וכו'. מדובר במקרה שליקט מקצתם למכרם מיד, ואין פה שכחה מכיוון שהשאיר את האחרים באופן מכוון (יד"פ). לְהַעֲמִיד מֵהֶן גֹּרֶן. לאספם בערמה.
י. הַקּוֹצֵר שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו – שֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט) – אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִמֶּנּוּ וְיַנִּיחוֹ לְאַחֲרָיו.
י. וְשָׁכַח לְפָנָיו. הניח את העומר האחרון שבשורה, ועבר לשורה הבאה. וּלְאַחֲרָיו. דילג על אחד העומרים.
יא. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ לִקְצֹר מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן: שֶׁלִּפְנֵיהֶן – שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן, זֶה שֶׁלְּפָנָיו הוּא לְאַחֲרָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְהָעֹמֶר שֶׁשָּׁכְחוּ לְאַחֲרֵיהֶם בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְחִילוּ מִמֶּנּוּ – אֵינוֹ שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֹרָב עִם הַשּׁוּרוֹת שֶׁמִּן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, וְהֵן מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ.
וְכֵן הַשּׁוּרוֹת שֶׁל עֳמָרִים שֶׁפִּנּוּ אוֹתָן לַגֹּרֶן, וְהִתְחִילוּ שְׁנַיִם מֵאֶמְצַע שׁוּרָה, וְשָׁכְחוּ עֹמֶר בָּאֶמְצַע בֵּין אֲחוֹרֵיהֶם – אֵינוֹ שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרָה שֶׁמִּן הַמַּעֲרָב לַמִּזְרָח שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ בָּהּ, וְהִיא מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ.
יא. וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶן. כגון שדילגו על עומר או ששכחו את העומר האחרון בשורה. וּלְאַחֲרֵיהֶן. שכאשר החלו בקציר, נותר בגב שניהם עומר שלא נקצר. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁלְּפָנָיו הוּא לְאַחֲרָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. והוא ב"לא תשוב לקחתו", כבהלכה הקודמת. ושני הקוצרים נחשבים כאיש אחד מפני שמוטל עליהם יחד לקצור את השדה (כס"מ). מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֹרָב עִם הַשּׁוּרוֹת שֶׁמִּן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב וכו'. שניתן לקצור את השדה גם ממזרח למערב, ובדרך זו יצא שהקוצר לא עבר עדיין את העומר הזה.
שֶׁפִּנּוּ אוֹתָן לַגֹּרֶן. למקום איסוף העומרים. בָּאֶמְצַע בֵּין אֲחוֹרֵיהֶם. בגב שניהם.
יב. הַקּוֹצֵר וְאִלֵּם אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת, וְחָזַר וּפִנָּה הָאֲלֻמּוֹת, וְהֵן הַנִּקְרָאִין עֳמָרִים, מִמָּקוֹם זֶה לְמָקוֹם אַחֵר, וּמִמָּקוֹם שֵׁנִי לְמָקוֹם שְׁלִישִׁי, וּמִמָּקוֹם שְׁלִישִׁי לַגֹּרֶן, וְשָׁכַח הָעוֹמֶר בְּשָׁעָה שֶׁפִּנָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם: אִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה וְשָׁכַח – יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה, וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן – אֵין לוֹ שִׁכְחָה; וְאִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה וְשָׁכַח – אֵין לוֹ שִׁכְחָה, וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן – יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
יב. וְאִלֵּם אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת. אסף את התבואה לעמרים. לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה. כמבואר בהלכה הבאה. לַגֹּרֶן. מקום אחסון התבואה. פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה וְשָׁכַח אֵין לוֹ שִׁכְחָה. שמן הכתוב למדו שמצוות שכחה נוהגת רק בעימור הסופי שאין אחריו עימור נוסף (פה"מ).
יג. אֵי זֶה מָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה? זֶה מָקוֹם שֶׁדַּעְתּוֹ לְקַבֵּץ כָּל הָעֳמָרִים שָׁם וְלָדוּשׁ אוֹתָם שָׁם, אוֹ לְהוֹלִיכָן מִשָּׁם לִמְקוֹם גָּדִישׁ, שֶׁהוּא הַגֹּרֶן. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַבֵּץ בּוֹ הָעֳמָרִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֵי לְהוֹלִיכָן לְמָקוֹם אַחֵר.
יג. לִמְקוֹם גָּדִישׁ שֶׁהוּא הַגֹּרֶן. למקום שבו יאחסן את העומרים בערמה. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת. לקבץ כמה עומרים קטנים לעומר גדול יותר.
יד. שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת הַמֻּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ – שִׁכְחָה, וְשָׁלֹשׁ – אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִין הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה – שִׁכְחָה, וּשְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה.
יד. כְּרִיכוֹת. אגודות שיבולים (וקטנות מעומרים).
טו. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְהֶחָרוּבִין הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה – שִׁכְחָה, וּשְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי חָצְנֵי פִּשְׁתָּן – שִׁכְחָה, וּשְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה.
טו. צִבּוּרֵי זֵיתִים וְהֶחָרוּבִין. ערמות קטנות. חָצְנֵי פִּשְׁתָּן. אגודות פשתן שיש בהן זרע (פה"מ פאה ו,ה).
טז. שְׁתֵּי גְּפָנוֹת, וְכֵן בִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת שְׁנַיִם הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה – שִׁכְחָה, וּשְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י; כג,כב) – אֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם, אֶחָד לֶעָנִי וְאֶחָד לַגֵּר.
טז. גְּפָנוֹת. עצי גפן. שְׁנַיִם הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. שאינם יוצאים משורש אחד. וְאֶחָד לַגֵּר. גר צדק עני (ראה לעיל א,ט).
יז. הָיוּ כָּל הָעֳמָרִים שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ – הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה; יָתֵר עַל אַרְבָּעָה – אֵינוֹ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי קַבִּין וְאֶחָד יָתֵר עַל שְׁמוֹנַת קַבִּין – אֵינוֹ שִׁכְחָה.
יז. שֶׁל קַב קַב. כל אחד מהם בנפח קב. יָתֵר עַל אַרְבָּעָה אֵינוֹ שִׁכְחָה. מכיוון שגדול משאר העומרים יותר מפי ארבעה, הרי הוא חשוב וניכר (השווה לקמן הכ"ד).
יח. הָעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ – אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (דברים כד,יט) – עֹמֶר וְלֹא גָּדִישׁ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָעֳמָרִים סָאתַיִם סָאתַיִם. שָׁכַח שְׁנֵי עֳמָרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁנֵיהֶן סָאתַיִם, הוֹאִיל וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן סָאתַיִם – הֲרֵי אֵלּוּ שִׁכְחָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן שִׁכְחָה אֲפִלּוּ הָיָה בִּשְׁנֵיהֶן יָתֵר מִסָּאתַיִם.
יח. וְלֹא גָּדִישׁ. ערמת תבואה.
יט. קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ – אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם: רוֹאִין אֶת הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת כְּאִילּוּ הֵן בְּרִיאוֹת וַאֲרֻכּוֹת, וְאֶת הַשְּׁדוּפוֹת כְּאִלּוּ הֵן מְלֵאוֹת, וְאִם הָיְתָה רְאוּיָה אַחַר אֻמְדָּן זֶה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ – אֵינָהּ שִׁכְחָה.
יט. קָמָה. תבואה שאיננה קצורה. רוֹאִין אֶת הַשִּׁבֳּלִים וכו'. מכיוון שהמחובר לקרקע יכול עוד לגדול (רש"ס ירושלמי פאה ו,ו). בְּרִיאוֹת. עבות. הַשְּׁדוּפוֹת. יבשות ומצומקות. מְלֵאוֹת. שמנות.
כ. שָׁכַח סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה – אֵינָן מִצְטָרְפִין, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן שִׁכְחָה. וְכֵן בַּשּׁוּם וּבַבְּצָלִים וּבְפֵרוֹת הָאִילָן, אִם שָׁכַח מִקְצָתָן בַּקַּרְקַע וּמִקְצָתָן תָּלוּשׁ וּבִשְׁנֵיהֶן סָאתַיִם – אֵין מִצְטָרְפִין, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן שִׁכְחָה.
כא. הַשּׁוֹכֵחַ עֹמֶר בְּצַד הַקָּמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה – אֵינָהּ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תִקְצֹר וכו' וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר" (דברים כד,יט) – עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָצִיר שִׁכְחָה, אֲבָל עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָמָה אֵינוֹ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם שָׁכַח קָמָה בְּצַד קָמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה, אֲפִלּוּ הָיְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה קֶלַח אֶחָד – הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת אֶת הַשְּׁכוּחָה, וְיִהְיֶה מֻתָּר לְקַחְתָּהּ.
אֲבָל אִם שָׁכַח עֹמֶר אוֹ קָמָה בְּצַד עֹמֶר שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ, אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ סָאתַיִם – אֵינוֹ מַצִּיל אוֹתָן, וַהֲרֵי הַשָּׁכוּחַ לָעֲנִיִּים.
אֵין קָמַת חֲבֵרוֹ מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר שֶׁלּוֹ, וְאֵין קָמַת שְׂעוֹרִין מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר חִטִּין, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַקָּמָה מִמִּין הָעֹמֶר.
כא. בְּצַד הַקָּמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה. ליד תבואה שבדעתו לקצרה. קֶלַח. גבעול.
אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ סָאתַיִם. שאז גם אם שכחו, אינו שכחה (לעיל הי"ח).
כב. הַשּׁוֹכֵחַ אִילָן בֵּין הָאִילָנוֹת, אֲפִלּוּ הָיוּ בּוֹ כַּמָּה סְאִין פֵּרוֹת, אוֹ שֶׁשָּׁכַח שְׁנֵי אִילָנוֹת – הֲרֵי הֵן שִׁכְחָה; שְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה.
כג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִילָן שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בִּמְקוֹמוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה; אוֹ בְּמַעֲשָׂיו, כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה זֵיתִים הַרְבֵּה; אוֹ בִּשְׁמוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ שֵׁם יָדוּעַ, כְּגוֹן זֵית הַנְּטוֹפָה בֵּין הַזֵּיתִים שֶׁהוּא נוֹטֵף שֶׁמֶן הַרְבֵּה, אוֹ הַשָּׁפְכָנִי אוֹ הַבֵּשָׁנִי. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ – אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (דברים כד,יט) – עֹמֶר שֶׁאַתָּה שׁוֹכְחוֹ לְעוֹלָם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ אֶלָּא אִם תָּשׁוּב וְתִרְאֵהוּ, יָצָא זֶה שֶׁאַתָּה זוֹכְרוֹ לְאַחַר זְמַן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תִּפְגַּע בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם.
כג. הַשָּׁפְכָנִי. שהוא עושה הרבה שמן (מלשון שופך). הַבֵּשָׁנִי. שהוא עושה שמן מועט (מלשון בושה). אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. ידוע במקומו, במעשיו, או בשמו.
כד. הָיָה מְסֻיָּם בְּדַעְתּוֹ – הֲרֵי זֶה כִּמְפֻרְסָם וְיָדוּעַ. הָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַדֶּקֶל – הַדֶּקֶל מְסַיְּמוֹ. הָיוּ שְׁנֵיהֶן זֵית נְטוֹפָה – זֶה מְסַיֵּם אֶת זֶה. הָיְתָה כָּל שָׂדֵהוּ זֵית נְטוֹפָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן אוֹ שְׁתַּיִם – יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הִתְחִיל בְּאִילָן זֶה הַמְפֻרְסָם. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וְשָׁכַח מִקְצָתוֹ – הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנִּשְׁאָר בּוֹ פָּחוֹת מִסָּאתַיִם. אֲבָל סָאתַיִם – אֵינוֹ שִׁכְחָה, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁכַח כָּל הָאִילָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כד. הָיָה מְסֻיָּם בְּדַעְתּוֹ. היה האילן מיוחד בעיני בעל השדה. הֲרֵי זֶה כִּמְפֻרְסָם וְיָדוּעַ. ואינו שכחה. הַדֶּקֶל מְסַיְּמוֹ. עושהו מיוחד במקומו. זֶה מְסַיֵּם אֶת זֶה. אף שלכאורה כל אחד מהם לבדו איננו מסוים בדעתו של בעל הבית, שהרי יש עוד אחד כמותו, אין הם שכחה מכיוון ששני זיתי נטופה הסמוכים זה לזה אינם דבר מצוי (יד"פ; לפירושים אחרים ראה רדב"ז, ערוה"ש יב,ח, וד"א).
שֶׁלֹּא הִתְחִיל. לקטוף פירותיו. אֲבָל סָאתַיִם אֵינוֹ שִׁכְחָה. בדומה לשכחת עומר, לעיל הי"ח. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הכ"ב.
כה. זַיִת הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרוֹת לְבַדּוֹ, וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל זֵיתִים מַקִּיפִין אוֹתוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכָל שׁוּרָה מֵהֶן אֶלָּא שְׁנֵי זֵיתִים וְשָׁכַח אֶת הָאֶמְצָעִי – אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁהֲרֵי הַשּׁוּרוֹת הִסְתִּירוּהוּ. וְלָמָּה אָמְרוּ בַּזַּיִת בִּלְבַד? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָשׁוּב שָׁם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן.
כה. וְלָמָּה אָמְרוּ בַּזַּיִת בִּלְבַד. שהרי בכל העצים תיתכן שכחה במקרה כזה. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָשׁוּב שָׁם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. שהקיסר אדריאנוס החריב את הארץ וכרת את זיתיה (ירושלמי פאה ז,א).
כו. אֵי זוֹ הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס? כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ. וּבַכֶּרֶם? מִשֶּׁיַּעֲבֹר מִן גֶּפֶן מִן הַגְּפָנִים וְיִשְׁכַּח אוֹתָהּ. בַּדָּלִית וּבַדֶּקֶל – מִשֶּׁיֵּרֵד הֵימֶנּוּ. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן – מִשֶּׁיִּפְנֶה וְיֵלֵךְ לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וּשְׁכָחוֹ – אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּבְצֹר אֶת כָּל סְבִיבָיו.
כו. בֶּעָרִיס. כרם של גפנים מודלות. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ. אם עבר הלאה, וידו איננה מגיעה לגפן ששכח. וּבַכֶּרֶם. שגפניו שטוחות על הארץ. בַּדָּלִית. גפן המודלית על גבי דבר גבוה. אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּבְצֹר אֶת כָּל סְבִיבָיו. מכיוון שכל עוד בוצר את סביבותיו, רגיל הוא לבדוק שלא שכח משהו מהאילנות שבצר כבר.
כז. הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְזָכָה בּוֹ לְעַצְמוֹ וּבְצָרוֹ – חַיָּב בַּפֶּרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, שֶׁהֲרֵי "שָׂדְךָ" (ויקרא יט,ט; כד,יט) וְ"כַרְמְךָ" (ויקרא יט,י; דברים כד,כא) אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם זָכָה מִן הַהֶפְקֵר בְּשָׂדֶה שֶׁל אֲחֵרִים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֹּל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
כז. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֹּל. מכל מתנות עניים, כאמור לעיל ב,ב. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות תרומות ב,יא-יב.

תקציר הפרק 

פרק ה' הלכות מתנות עניים

שכחה

כאשר בעל השדה או פועליו שוכחים לאסוף את אחד העומרים שבשדה, או לקטוף את פרותיו של אחד העצים במטע, אסור להם לשוב לאסוף את היבול שנשכח לאחר שעברו ממנו הלאה, אלא חובה להשאירו לעניים. מצווה זו היא המצווה היחידה בתורה שבהגדרתה מתקיימת רק כתוצאה מטעות אנוש של שכחה.

🔹הכלל: עד 2 חבילות בינוניות של גידולים הראויים לבהמה, שנשכחו בשדהו ע"י כל מי שנמצא בשדה, בתנאי שהשכחה אינה דבר חשוב ומפורסם (כמפורט בפרק).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מתנות עניים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם העומרים נחשבים שכחה מהרגע שבעל הבית עוזב את שדהו?

2.עימר כל שדהו בחבילות של סאתיים כל אחת – יכול לקיים מצוות שכחה?

3.הפקיר שדהו וחזר וזכה בו האם חייב במתנות עניים?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן