א. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: 'הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם' אוֹ 'הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָאָתִי' – נֶאֱסַר עַל שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּהָנֶה בִּרְאוּבֵן. וְאִם עָבַר וְנֶהֱנָה – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר שִׁמְעוֹן כְּלוּם. וּמֻתָּר לִרְאוּבֵן לֵהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַר עַצְמוֹ בַּהֲנָיָתוֹ.
א. אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר שִׁמְעוֹן כְּלוּם. ולכן אינו עובר על "לא יחל דברו".
ב. אָמַר לְשִׁמְעוֹן: 'הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם' אוֹ 'הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ' – הֲרֵי נֶאֱסַר רְאוּבֵן מִלֵּהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן. וְאִם נֶהֱנָה – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי חִלֵּל דְּבָרוֹ. וְשִׁמְעוֹן מֻתָּר בַּהֲנָאַת רְאוּבֵן. אָמַר לוֹ: 'הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם וְאַתָּה עָלַי' אוֹ 'הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ וְאַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיָתִי' – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין זֶה בָּזֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: 'הֲרֵי פֵּרוֹת פְּלוֹנִי אֲסוּרִין עָלֶיךָ' אוֹ 'הֲרֵי אַתְּ אָסוּר בַּהֲנָיַת פְּלוֹנִי' – אֵין זֶה כְּלוּם, שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה שִׁמְעוֹן אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ג. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ב,א.
ד. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'כִּכָּרִי זוֹ אֲסוּרָה עָלֶיךָ', אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו. מֵת וְנָפְלָה לוֹ בִּירֻשָּׁה, אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ אַחֵר בְּמַתָּנָה – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא 'כִּכָּרִי', וַהֲרֵי אֵינָהּ עַתָּה שֶׁלּוֹ.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו. שהרי המדיר נתנה למודר באופן ישיר. אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ אַחֵר בְּמַתָּנָה. שבעל הכיכר נתנה למישהו, ואותו האדם נתנה למודר במתנה. שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא כִּכָּרִי. ואף שאמר 'זו', מכיוון שאמר 'כיכרי', אסורה על המודר רק כשהיא ברשותו של המדיר או שבאה ישירות מהמדיר אליו, מה שאין כן כשכבר יצאה מרשות המדיר ואחר כך הגיעה אל המודר, מותרת לו.
ה. אָמַר לוֹ: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ' וְלֹא אָמַר 'פֵּרוֹתַי', אַף עַל פִּי שֶׁמְּכָרָן אוֹ שֶׁמֵּת וְנָפְלוּ לְאַחֵר – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו, שֶׁהָאוֹסֵר דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּתוֹ – הֲרֵי הוּא בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: 'נְכָסַי' אוֹ 'פֵּרוֹתַי' אוֹ 'בֵּיתִי' וְכַיּוֹצֵא בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא אֲסָרָן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁמְּכָרָן. לאדם אחר (ראה גם לקמן ח,יא).
ו. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ אָסוּר בַּהֲנָיָתִי', אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ: אִם מֵת – יִרָשֶׁנּוּ, שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר: 'נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין'. אָסַר הֲנָיָתוֹ עָלָיו וּפֵרֵשׁ: 'בֵּין בְּחַיַּי בֵּין בְּמוֹתִי': אִם מֵת – לֹא יִרָשֶׁנּוּ, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאוֹמֵר: 'נְכָסִים אֵלּוּ עָלֶיךָ אֲסוּרִין'.
ו. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ. וכשנשבע אדם שפלוני לא יהנה מדבר שברשותו, השבועה מחייבת את אותו פלוני (הלכות שבועות ה,ד). לֹא יִרָשֶׁנּוּ. על אף שזוכה בנכסים (ולכן יכול לתתם לאחיו או לבניו, כדלקמן ה"ח), הם אסורים עליו בהנאה (כס"מ).
ז. אָסַר בְּנוֹ בַּהֲנָיָתוֹ וְאָמַר: 'אִם הָיָה בֶּן בְּנִי זֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים, יִקְנֶה בְּנִי זֶה נְכָסַי כְּדֵי לְהַקְנוֹתָן לִבְנוֹ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בְּנִכְסֵי הָאָב, וּבֶן הַבֵּן מֻתָּר בָּהֶן אִם יִהְיֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה.
ז. וּבֶן הַבֵּן מֻתָּר בָּהֶן אִם יִהְיֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים. כלומר, שיהיו הנכסים קנויים לו אף שאביו עצמו אסור בהם (ראה כס"מ).
ח. זֶה הַבֵּן שֶׁאָסוּר בִּירֻשַּׁת אָבִיו, אִם נָתַן יְרֻשַּׁת אָבִיו לְאֶחָיו אוֹ לְבָנָיו – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְכֵן אִם פְּרָעָהּ בְּחוֹבוֹ אוֹ בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָן שֶׁ'אֵלּוּ נִכְסֵי אָבִי שֶׁאֲסָרָן עָלַי'; שֶׁהַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ חֲבֵרוֹ – מֻתָּר לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ח. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָן שֶׁאֵלּוּ נִכְסֵי אָבִי שֶׁאֲסָרָן עָלַי. כדי שלא ייהנה מן הממון האסור עליו (פה"מ בבא קמא ט,יא). שֶׁהַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ חֲבֵרוֹ מֻתָּר לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,ד, שאין בפריעת חובו של המודר הנאה ישירה, אלא רק סילוק התביעה ולכן יכול לפרוע חובו או לשלם כתובת אשתו מהממון האסור עליו.
ט. מִי שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה, וְנִתְבַּשֵּׁל עִם מִינִין אֲחֵרִים אוֹ נִתְעָרֵב עִמָּהֶן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמִּינִין הַמֻּתָּרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַמִּין הָאָסוּר. וְאִם נֶאֱסַר בְּפֵרוֹת אֵלּוּ וְנִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים: אִם יֵשׁ בָּהֶן טַעַם הָאָסוּר – אֲסוּרִין, וְאִם לָאו – מֻתָּרִין.
ט. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמִּינִין הַמֻּתָּרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַמִּין הָאָסוּר. שהרי אסר על עצמו רק את אותו המין כמות שהוא ולא את תערובתו או את טעמו. אִם יֵשׁ בָּהֶן טַעַם הָאָסוּר אֲסוּרִין. שמאחר שאסר על עצמו את הפירות המסוימים הללו, הם נעשו כדבר האסור ולכן אם נתערבו טעמם אוסר. וְאִם לָאו מֻתָּרִין. כדין דבר האסור שהתערב בדבר המותר שכשאין בו טעם האיסור, מותר (הלכות מאכלות אסורות טו,ו).
י. כֵּיצַד? נֶאֱסַר בְּבָשָׂר אוֹ בְּיַיִן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל מָרָק וִירָקוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַבָּשָׂר וְעִם הַיַּיִן. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַבָּשָׂר אוֹ טַעַם הַיַּיִן, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּאֲכִילַת בָּשָׂר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
יא. נֶאֱסַר בְּבָשָׂר זֶה אוֹ בְּיַיִן זֶה, וְנִתְבַּשֵּׁל עִם הַיְרָקוֹת: אִם יֵשׁ בַּיְרָקוֹת טַעַם בָּשַׂר אוֹ יַיִן – אֲסוּרִין, וְאִם לָאו – מֻתָּרִין, שֶׁזֶּה הַבָּשָׂר וְזֶה הַיַּיִן נַעֲשָׂה כְּמוֹ נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר: 'בָּשָׂר זֶה אָסוּר עָלַי' – הֲרֵי זֶה אָסוּר בּוֹ וּבַמָּרָק שֶׁלּוֹ וּבַתְּבָלִין שֶׁבּוֹ.
יב. נִתְעָרֵב יַיִן זֶה שֶׁאֲסָרוֹ עַל עַצְמוֹ בְּיַיִן אַחֵר, אֲפִלּוּ טִפָּה בְּחָבִית – נֶאֱסַר עַל עַצְמוֹ הַכֹּל; מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ – נַעֲשָׂה כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּמִינוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
יב. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ. שיכול להישאל על נדרו, ויהיה מותר לשתות את היין. נַעֲשָׂה כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּמִינוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. שדבר שיש לו מתירין אפילו בכמה אלפים כנגדו אינו מתבטל כשהתערב במינו. אבל אם התערב בדבר שאינו מינו, בטל (מאכלות אסורות טו,י-יב).
יג. הָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עָלַי' אוֹ 'קָרְבָּן הֵן לְפִי' אוֹ 'קָרְבָּן הֵן עַל פִּי' – הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן.
יג. בְּחִלּוּפֵיהֶן. אם החליף את הפירות האסורים בדבר אחר או במעות, אף חילופיהם אסורים, משום שעשאם כהקדש שאף חילופיו נאסרים (מאירי נדרים נז,א, ר"ן שם). וּבְגִדּוּלֵיהֶן. אם גדלו מהם פירות אחרים, אסורים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן. שהרי המשקה קרוב יותר אל הפרי עצמו מהחילוף ואף מהגידול.
יד. נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אוֹתָן אוֹ שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם אוֹתָן: אִם הָיָה דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה כְּשֶׁיִּזָּרַע, כְּגוֹן חִטָּה וּשְׂעוֹרָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן; וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה בָּאָרֶץ כְּשֶׁיִּזָּרְעוּ, כְּגוֹן בְּצָלִים וְשׁוּמִים – אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם שָׁתָה מֵהֶן – אֵינוֹ לוֹקֶה.
יד. שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה כְּשֶׁיִּזָּרַע. שזרעו כלה ונפסד קודם שמצמיח. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. שהרי לא אסר על עצמו אלא אכילה וטעימה מהם בלבד, ובחילופים ובגידולים לא נשאר מהפרי האסור ממשות או טעם. אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין. שהרי נשאר בהם ממשות או טעם מעורב מהפרי האסור. מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סָפֵק. ספק אם התכוון לאסור את הפירות עצמם אבל לא המשקים היוצאים מהם, או שאף המשקים בכלל האיסור.
טו. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: 'מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי קָרְבָּן' אוֹ 'קָרְבָּן הֵן לְפִי' אוֹ 'קָרְבָּן הֵן עַל פִּי' – אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם', 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל': אִם הָיוּ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה – מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן; וְאִם דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה – אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין. וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל הָעִקָּר הָאָסוּר בְּגִדּוּלֵיהֶן שֶׁרַבּוּ עָלָיו? שֶׁהֲרֵי הֵן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ב.
טז. הָאוֹסֵר פֵּרוֹתָיו עַל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה – הֲרֵי גִּדּוּלֵיהֶן וְחִלּוּפֵיהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ חֲבֵרוֹ אָסוּר בְּגִדּוּלֵי פֵּרוֹת אֵלּוּ וּבְחִלּוּפֵיהֶן, וְאִם עָבַר וְנֶהֱנָה, נֶהֱנָה.
טז. הֲרֵי גִּדּוּלֵיהֶן וְחִלּוּפֵיהֶן סָפֵק. שהרי אין אדם יכול לאסור את פירותיו של חברו על חברו משום שאינם ברשותו, וממילא מסופקים אנו אם יש ביכולתו לאסור את הגידולים והחילופים של פירותיו שלו על חברו שהרי גם אלו אינם עדיין בנמצא וממילא אינם ברשותו (בבלי נדרים מז,א).