פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין לַנָּזִיר: הַטֻּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, בֵּין פְּרִי בֵּין פְּסֹלֶת פְּרִי. אֲבָל הַשֵּׁכָר שֶׁל תְּמָרִים אוֹ שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מֻתָּר לַנָּזִיר. וְשֵׁכָר זֶה שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו בַּתּוֹרָה, הוּא הַשֵּׁכָר שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הַיַּיִן.
ב. הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן כֵּיצַד? נָזִיר שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִן הַפְּרִי שֶׁהוּא עֲנָבִים לַחִים אוֹ יְבֵשִׁים אוֹ בֹּסֶר, אוֹ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִפְּסֹלֶת הַפְּרִי שֶׁהוּא הַזֻּגִּין וְהֵן הַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה, אוֹ הַחַרְצַנִּים וְהֵן הַפְּנִימִיִּין שֶׁזּוֹרְעִין אוֹתָן – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן אוֹ אָכַל כַּזַּיִת מִיַּיִן קָרוּשׁ, שֶׁהוּא הַפְּרִי, אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית חֹמֶץ, שֶׁהוּא פְּסֹלֶת הַפְּרִי – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
אֲבָל הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִין וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לַנָּזִיר, שֶׁאֵינָן לֹא פְּרִי וְלֹא פְּסֹלֶת פְּרִי, אֶלָּא מִן הָעֵץ הֵן נֶחֱשָׁבִין.
ב. בֹּסֶר. פרי לא בשל. הַפְּנִימִיִּין שֶׁזּוֹרְעִין אוֹתָן. גרעיני הענב הפנימיים שניתן לזורעם באדמה. כַּזַּיִת מִיַּיִן קָרוּשׁ. יין מיובש, והוא נחשב כמאכל ולכן שיעורו בכזית.
וְהַלּוּלָבִין. הפריחה שבראשי הענפים בעודם רכים. וּמֵי גְּפָנִים. מים שנוזלים מהעץ אם נחתך או נפצע. וְהַסְּמָדַר. ניצן הגפן שממנו צומח הענב (פה"מ ערלה א,ז).
ג. כָּל אִסּוּרֵי הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁצֵּרֵף עֲנָבִים לַחִים עִם יְבֵשִׁים עִם בֹּסֶר וְחַרְצָן וְזָג, וְאָכַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת – לוֹקֶה. וְכֵן אִם אֲכָלָן זֶה אַחַר זֶה עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הַכֹּל כַּזַּיִת – לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית מִתַּעֲרֹבֶת יַיִן וְחֹמֶץ – לוֹקֶה.
ג. כָּל אִסּוּרֵי הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. אף שאיסורי הגפן מחולקים לאיסורים נפרדים (כדלקמן ה"ח), אם אכל מהם יחד שיעור כזית לוקה (וזאת בניגוד לשאר איסורי אכילה שאינם מצטרפים זה עם זה – הלכות מאכלות אסורות ד,טז).
ד. דָּבָר הַמֻּתָּר אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְדָבָר הָאָסוּר בְּנָזִיר. כֵּיצַד? יַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב בִּדְבַשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הַכֹּל טַעַם יַיִן וְשָׁתָה מִן הַתַּעֲרֹבֶת, וְכֵן צִמּוּקִין שֶׁדְּרָסָן עִם הַגְּרוֹגָרוֹת, וְטַעַם הַכֹּל טַעַם הַצִּמּוּקִין וְאָכַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת – אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה מִדָּבָר הָאָסוּר בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי שָׁלֹשׁ בֵּיצִים וְאָכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים, כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין הַשָּׁוִין בְּכָל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
ד. עַד שֶׁיִּהְיֶה מִדָּבָר הָאָסוּר בַּתַּעֲרֹבֶת כַּזַּיִת בִּכְדֵי שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. שאין האוכל תערובת לוקה עד שיהיה בתערובת שיעור של כזית איסור לכל שלוש ביצים של היתר. כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין הַשָּׁוִין בְּכָל אָדָם. שבדין זה אין איסורי הנזיר שונים משאר איסורי מאכל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. יד,ח.
ה. וְכֵן אִם שָׁרָה פִּתּוֹ בַּיַּיִן, וְהָיְתָה רְבִיעִית יַיִן בִּכְדֵי פְּרָס מִן הַפַּת, וְאָכַל כְּדֵי פְּרָס, שֶׁנִּמְצָא שֶׁאָכַל רְבִיעִית יַיִן – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים" (במדבר ו,ג) – לֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן וְטַעְמוֹ כְּטַעַם הַיַּיִן, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעְמוֹ וּמַמָּשׁוֹ, כִּשְׁאָר אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת.
ה. רְבִיעִית יַיִן בִּכְדֵי פְּרָס. פרס הוא חצי כיכר לחם ושיעורו שלוש ביצים, ואין מתחייב מלקות עד שיהיה שיעור של רביעית יין לכל שלוש ביצים. מִשְׁרַת עֲנָבִים. דבר השרוי בנוזל היוצא מהענבים. טַעְמוֹ. טעם התערובת. וּמַמָּשׁוֹ. שיעור בכדי אכילת פרס שהוא שיעור ממשי. כִּשְׁאָר אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. שרק כאשר יש גם טעם וגם ממשות בתערובת, יש איסור מן התורה (הלכות מאכלות אסורות טו,ב).
ו. נִתְעָרֵב יַיִן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְאֵין שָׁם טַעַם יַיִן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַנָּזִיר; לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מֵחֵלֶב וְדָם.
ו. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מֵחֵלֶב וְדָם. שאסורים מן התורה באכילה, אך מותרים כשאין בתערובתם טעם (הלכות מאכלות אסורות טו,ב).
ז. הָיָה בּוֹ טַעַם יַיִן וְאֵין שָׁם רְבִיעִית בִּכְדֵי פְּרָס – הֲרֵי זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת, וּמַכִּין אוֹתוֹ אִם אָכַל מַכַּת מַרְדּוּת.
ז. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. טו,ב, שתערובת איסור שיש בה טעם ללא ממשות, אסורה באכילה מדברי חכמים. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
ח. נָזִיר שֶׁאָכַל כַּזַּיִת עֲנָבִים וְכַזַּיִת חַרְצָן וְכַזַּיִת זָג וְכַזַּיִת צִמּוּקִים וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן, וַאֲפִלּוּ שָׂחַט אֶשְׁכּוֹל וְשָׁתָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה חָמֵשׁ מַלְקֻיּוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בְּלָאו אֶחָד הוּא, וְלוֹקֶה מַלְקוּת שִׁשִּׁית מִשּׁוּם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג), שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים.
וְכֵן אִם אָכַל כַּזַּיִת זָג אוֹ כַּזַּיִת עֲנָבִים – לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם זָג אוֹ מִשּׁוּם עֲנָבִים, וְאַחַת מִשּׁוּם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". וְהוּא הַדִּין לְנָזִיר שֶׁגִּלַּח אוֹ נִטְמָא שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת עַל הָאִסּוּר הַמְיֻחָד בּוֹ, וְאַחַת עַל הָאִסּוּר הַשָּׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים, שֶׁהוּא "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".
ח. וַאֲפִלּוּ שָׂחַט אֶשְׁכּוֹל וְשָׁתָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית. קודם שהמיץ תסס, מכל מקום נקרא יין ולוקה על שתייתו. מִשּׁוּם לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים. שהמבטל נדרו עובר בלאו זה (לעיל א,ב, הלכות נדרים א,ה).
ט. נָזִיר שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן וּרְבִיעִית חֹמֶץ – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַחֹמֶץ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁאֵין כָּתוּב: 'יַיִן לֹא יִשְׁתֶּה וְחֹמֶץ לֹא יִשְׁתֶּה', אֶלָּא כָּךְ כָּתוּב: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו,ג), כְּלוֹמַר לֹא יִשְׁתֶּה הַיַּיִן, וְלֹא דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן, וְהוּא הַשֵּׁכָר, וַאֲפִלּוּ הֶחֱמִיצוּ. הוֹאִיל וְלֹא כָּפַל אֶלָּא הַחֹמֶץ, שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד – אֵינוֹ לוֹקֶה עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ט. שֶׁאֵין כָּתוּב יַיִן לֹא יִשְׁתֶּה וְחֹֹמֶץ וכו'. נמצא שאין בפסוק לאו נפרד ליין ולאו לחומץ. אֶלָּא כָּךְ כָּתוּב חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וכו'. ומכאן ש'חומץ' שבכתוב אינו בא כמשקה העומד בפני עצמו, אלא כחלק מתיאורו של היין או השכר, ולא נאמר כאן 'חומץ' לתוספת לאו, אלא ללמדנו שאף כאשר החמיצו היין או השכר לא הסתלק מהם איסור השתייה (ראה סה"מ ל"ת רו). הוֹאִיל וְלֹא כָּפַל אֶלָּא הַחֹמֶץ שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד אֵינוֹ לוֹקֶה עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. ומשום כך אינו לוקה פעמיים על חומץ יין ועל חומץ שכר (ראה רדב"ז).
י. נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַּיַּיִן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לַשָּׁמַיִם עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת מִשּׁוּם יַיִן וְאַחַת דְּ"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית וְאָמְרוּ לוֹ: 'אַל תִּשְׁתֶּה', 'אַל תִּשְׁתֶּה', וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לַנָּזִיר לַעֲמֹד בְּמוֹשַׁב שׁוֹתֵי יַיִן, וְיִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. אָמְרוּ חֲכָמִים: סָבִיב לַכֶּרֶם לֹא יִקְרַב.
י. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לַשָּׁמַיִם עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית. שבכל שתיית רביעית עובר על איסור תורה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ח. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית… חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. ראה גם הלכות מאכלות אסורות יד,ז.
מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מדברי חכמים. לַעֲמֹד בְּמוֹשַׁב שׁוֹתֵי יַיִן. לשהות במקום משתה היין.
יא. נָזִיר שֶׁגִּלַּח שְׂעָרָה אַחַת – לוֹקֶה, בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּזוּג, וְהוּא שֶׁקְּצָצָהּ מֵעִקָּרָהּ כְּעֵין תַּעַר. וְכֵן אִם תְּלָשָׁהּ בְּיָדוֹ – לוֹקֶה. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו,ה). וְאִם הִנִּיחַ מִמֶּנָּה כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁהּ לְעִקָּרָהּ – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁאֵין זֶה כְּעֵין תַּעַר.
יא. בְּתַעַר. בסכין גילוח. בְּזוּג. במספריים. שֶׁקְּצָצָהּ מֵעִקָּרָהּ כְּעֵין תַּעַר. חתך את השערה משרשה המחובר בעור. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ. ומכיוון שכתוב 'לא יעבור' ולא כתוב 'לא יעביר', משמע שאין האיסור על הנזיר דווקא, אלא אסור לתער לעבור על ראשו ללא הבדל מיהו המעבירו. לָכֹף רֹאשָׁהּ לְעִקָּרָהּ. אורך המספיק כדי לכופף את קצה השערה לשרשה.
יב. הֶעֱבִיר עַל רֹאשׁוֹ סַם שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וְהִשִּׁיר שְׂעָרוֹ – אֵינוֹ לוֹקֶה, אֲבָל בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר ו,ה).
יב. סַם שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר. משחה או נוזל שגורמים לנשירת השערות. אֵינוֹ לוֹקֶה. משום שאין זה כעין תער.
יג. נָזִיר שֶׁגִּלַּח כָּל רֹאשׁוֹ – אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם הַתִּגְלַחַת אֶלָּא אַחַת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל שְׂעָרָה וּשְׂעָרָה וְאָמְרוּ לוֹ: 'אַל תְּגַלֵּחַ', 'אַל תְּגַלֵּחַ', וְהוּא מְגַלֵּחַ – לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
יד. נָזִיר חוֹפֵף עַל שְׂעָרוֹ בְּיָדָיו וְחוֹכֵךְ בְּצִפָּרְנָיו, וְאִם נָפַל שֵׂעָר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֲרֵי אֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַשִּׁיר, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַשִּׁיר. אֲבָל לֹא יִסְרֹק בְּמַסְרֵק וְלֹא יָחֹף בָּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי. וְאִם עָשָׂה כֵּן – אֵינוֹ לוֹקֶה.
יד. בָּאֲדָמָה. באבקה המשירה את השער. וְאִם עָשָׂה כֵּן אֵינוֹ לוֹקֶה. שהרי אינו כעין תער.
טו. נָזִיר שֶׁנִּטְמָא לְמֵת טֻמְאַת שִׁבְעָה, בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
טו. טֻמְאַת שִׁבְעָה. טומאה הנמשכת שבעה ימים. בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. שעל חלק מטומאות המת, הנזיר סותר נזירותו ומביא קרבנות טומאה ומגלח ומתחיל למנות נזירותו מחדש. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ז,א-ב. בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. שעל טומאות אחרות צריך להמתין עד שייטהר, אך אינו סותר את ימי נזירותו ואינו מביא קרבנות ומגלח (כדלקמן ז,ו).
טז. נִטְמָא בְּמֵת פְּעָמִים הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת לַשָּׁמַיִם – אֵין בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַחַת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת וְהוּא מִטַּמֵּא – לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
יז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנִּטְמָא וּפֵרֵשׁ, וְחָזַר וְנָגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל. אֲבָל אִם הָיָה נוֹגֵעַ בְּמֵת וַעֲדַיִן הַמֵּת בְּיָדוֹ וְנָגַע בְּמֵת אַחֵר – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל נְגִיעָה וּנְגִיעָה, שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד.
יז. בְּשֶׁנִּטְמָא וּפֵרֵשׁ. לאחר שנטמא הפריש את עצמו מהטומאה שנטמא בה, ולאחר מכן חזר וטימא עצמו בטומאה אחרת. וְחָזַר וְנָגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל. שנטמא במת באחד מהאופנים הללו. שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד. מכיוון שלא פירש מהטומאה, אין כאן מעשה טומאה חדש ולכן אינו לוקה.
יח. נָזִיר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְשָׁהָה שָׁם עַד שֶׁמֵּת שָׁם הַמֵּת, אוֹ שֶׁנִּכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל, וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע גַּג הַתֵּבָה מֵעָלָיו מִדַּעְתּוֹ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם "לֹא יָבֹא" (במדבר ו,ו) וְאַחַת מִשּׁוּם "לֹא יִטַּמָּא" (שם ו,ז), שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאַחַת. אֲבָל אִם נִכְנַס כְּדַרְכּוֹ – טֻמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְבִיאָתוֹ, שֶׁמֵּעֵת שֶׁיַּכְנִיס חָטְמוֹ אוֹ אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו – נִטְמָא, וְאֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם בִּיאָה עַד שֶׁיָּבֹא כֻּלּוֹ.
יח. בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל. כלים שאם נפחם גדול מארבעים סאה אינם מקבלים טומאה (ראה הלכות כלים ג,ב). וכאשר המכסה שלהם סתום, אין הנמצא בתוכם נטמא (ראה הלכות טומאת מת כא,א). וּפָרַע גַּג הַתֵּבָה מֵעָלָיו מִדַּעְתּוֹ. פתח את מכסה הכלי ברצונו של הנזיר, וכעת הנזיר נמצא תחת קורת גג אחת עם המת ונטמא טומאת אוהל. אַחַת מִשּׁוּם לֹא יָבֹא. "על נפש מת לא יבא", ומכאן שאסור להיכנס לאוהל המת. וְאַחַת מִשּׁוּם לֹא יִטַּמָּא. וזהו האיסור להיטמא למת. שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאַחַת. ומכיוון שעבר על שני האיסורים בבת אחת, לוקה על שניהם. אֲבָל אִם נִכְנַס כְּדַרְכּוֹ טֻמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְבִיאָתוֹ. וכשם שאינו מתחייב על טומאה נוספת כשלא פירש מהקודמת (כמבואר בהלכה הקודמת), כך אינו מתחייב על ביאתו כשכבר נטמא (השווה הלכות אבל ג,ו-ז).
יט. נִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁגָגָה, וְאַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ הִתְרוּ בּוֹ, וְלֹא קָפַץ וְיָצָא אֶלָּא עָמַד שָׁם – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה, כְּמוֹ טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ.
יט. וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה. שיעור הזמן של השתחוויה בהשתטחות על הקרקע (להגדרת השיעור ראה הלכות ביאת מקדש ג,כג). כְּמוֹ טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ. אדם שנכנס למקדש כשהוא טהור ונטמא, והוא צריך לצאת מיד, ואם שהה שם שיעור השתחוויה חייב (שם,כא-כב).
כ. הַמְטַמֵּא אֶת הַנָּזִיר: אִם הָיָה הַנָּזִיר מֵזִיד – הַנָּזִיר לוֹקֶה, וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט,יד); וְאִם הַנָּזִיר שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד – אֵין אֶחָד מֵהֶן לוֹקֶה. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה הַמְטַמֵּא אֶת הַנָּזִיר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ" (במדבר ו,ט) – אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּטַמֵּא עַצְמוֹ מִדַּעְתּוֹ.
כ. וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. שכל המחזק ידי עוברי עברה או מכשילם עובר בלאו זה (הלכות רוצח יב,יד). אך אין לוקים על לאו זה משום שהוא לאו שכולל עניינים רבים ('לאו שבכללות', הלכות סנהדרין יח,ג). לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ. ומכאן שהאיסור במעשה הנזיר עצמו (בניגוד לדין גילוח כדלעיל הי"א).
כא. נָזִיר טָהוֹר שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ – לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב), שֶׁהֲרֵי אֵחַר נְזִירוּת טָהֳרָה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה. וְכֵן אִם נָזַר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם "לֹא תְאַחֵר". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַנָּזִיר שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ – לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקֻיּוֹת: מִשּׁוּם "לֹא יִטַּמָּא" (במדבר ו,ז), וּמִשּׁוּם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (שם ל,ג), וּמִשּׁוּם "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב), וּמִשּׁוּם "לֹא יָבֹא" (במדבר ו,ו) אִם הָיְתָה בִּיאָה וְטֻמְאָה כְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כא. שֶׁהֲרֵי אֵחַר נְזִירוּת טָהֳרָה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה. שמכיוון שעשה מעשה לטמא את עצמו, ואינו יכול למנות כעת ימי נזירות בטהרה, הרי שדחה ואיחר את נזירות הטהרה שלו, ולכן לוקה. וְכֵן אִם נָזַר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם לֹא תְאַחֵר. ששהייתו שם נחשבת מעשה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ח.

תקציר הפרק 

פרק ה' הלכות נזיר

איסורי הנזיר

שלושה דברים אסורים לנזיר: הטומאה למת, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.
הפירוט:
🍷יין –ענבים או פסולתם, והמיץ שלהם. והכל מצטרף לשיעור (אכל חצי שיעור ענב וחצי שיעור יין)
💇‍♂שיער –מצווה לגדל השיער, ולא לגלח או לתלוש. לא יסרק שיערו אם יתלוש בוודאות.
⚰מת –כל טומאה למת, במגע ואוהל וכדומה.
מנין המלקות: לפי מספר העבירות, וכן לפי מספר הפעולות אם התרו ביניהם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לנזיר לשתות ליקר שוקולד שהאלכוהול שבו מופק מענבים?

2.נזיר שהסתפר בסגנון "קרה" האם לוקה?

3.נכנס לבית חולים ויצא אחרי שניה ואז התברר שיש בו מת האם לוקה?

תשובות
1-כן 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן