פרק ה', הלכות סנהדרין, ספר שופטים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְאֵין עוֹשִׂין סַנֶדְרִי קְטַנָּה לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּלְכָל עִיר וָעִיר אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְאֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט שֶׁהֻדַּח כֻּלּוֹ, וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֲבָל דִּינֵי מָמוֹנוֹתָיו – בִּשְׁלֹשָׁה.
וְכֵן אֵין נַעֲשֶׂה זָקֵן מַמְרֵא וְלֹא עוֹנְשִׁין עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מַשְׁקִין אֶת הַשּׂוֹטָה, אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת וְלֹא מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְלִמְדִידַת הֶחָלָל, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ" (שמות יח,כב).
א. אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. והמדובר כשממנים אותו בתחילה, ואז צריך גם נביא. אבל מלך בן מלך אינו צריך מינוי (ראה הלכות מלכים א,ג ובביאור שם; וראה הלכות כלי המקדש ד,טו שגם מינוי הכהן הגדול נעשה בשבעים ואחד). וְאֵין עוֹשִׂין סַנֶדְרִי קְטַנָּה לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט. בנוסף לציווי למנות סנהדרין בכל עיר ועיר (לעיל א,א), יש למנות סנהדרין בכל שבט שתדון את בני השבט שלה (סה"מ עשה קעו, וראה הלכות שגגות יג,א). הַשֵּׁבֶט שֶׁהֻדַּח כֻּלּוֹ. לעבוד עבודה זרה. וכיוון שהם רבים יש לדונם בסנהדרין הגדולה (ראה בבלי סנהדרין טז,א). נְבִיא הַשֶּׁקֶר. חייב מיתה ודנים אותו בסנהדרין הגדולה (ראה גם הלכות עבודה זרה ה,ט). וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. ראה גם הלכות כלי המקדש ה,ח.
זָקֵן מַמְרֵא. חכם סמוך שהגיע להוראה והורה ועשה נגד פסק הסנהדרין הגדולה, חייב מיתה, ומעלים אותו מעירו לסנהדרין הגדולה בירושלים ושם הורגים אותו (ראה גם הלכות ממרים ג,ח). עוֹנְשִׁין עִיר הַנִּדַּחַת. עיר שרוב תושביה הודחו ועבדו עבודה זרה, נהרגים העובדים בסייף, ונידונים בסנהדרין הגדולה (ראה הלכות עבודה זרה ד,ג, ד,ו). מַשְׁקִין אֶת הַשּׂוֹטָה. הלכות סוטה ג,א. מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת. כשרוצים להרחיב את שטח ירושלים או העזרות שבמקדש, צריך שיחליטו על כך בית דין של שבעים ואחד. וההחלטה נעשית בצירוף מלך, נביא ואורים ותומים (הלכות בית הבחירה ו,יא). מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. כשהמלך רוצה לערוך מלחמה להרחבת גבול ישראל ולהגדלת שם המלכות הוא צריך לקבל הסכמה מהסנהדרין הגדולה (הלכות מלכים ה,ב, ושם מבואר שבמלחמת מצווה אין צורך ברשות בית דין). וְלִמְדִידַת הֶחָלָל. כשנמצא הרוג בדרך ולא נודע מי הרגו, נשלחים דיינים מהסנהדרין הגדולה כדי למדוד את המרחק לערים בסביבה ולקבוע איזו עיר היא הקרובה שעליה להביא עגלה ערופה. ואף שרק חמישה דיינים משתתפים במדידה (הלכות רוצח ט,א ולקמן ה"ה), שליחתם נעשית על פי הסנהדרין כולה (לח"מ). כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ. הדיינים שמונו בזמן משה רבנו צֻוו להביא את הדינים הנוגעים לדברים הגדולים אליו, ולכן יש להביא את כל הדברים הגדולים המנויים כאן לסנהדרין הגדולה העומדת במקום משה רבנו ושבעים הזקנים (לעיל א,ג).
ב. אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁהֵן סַנֶדְרִי קְטַנָּה, בֵּין דִּינֵי נַפְשׁוֹת אָדָם בֵּין דִּינֵי נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין שׁוֹר הַנִּסְקָל וְלֹא בְּהֵמָה הַנִּרְבַּעַת אוֹ הָרוֹבַעַת, אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲפִלּוּ אֲרִי וְדֹב וְנָמֵר וּבֻרְדְּלָס שֶׁהֵן תַּרְבּוּת וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים, שֶׁהֵמִיתוּ – מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲבָל נָחָשׁ שֶׁהֵמִית – אֶחָד הוֹרֵג אוֹתוֹ.
ב. דִּינֵי נַפְשׁוֹת אָדָם. אדם שעבר איסור ונידון למיתה. שׁוֹר הַנִּסְקָל. שור שהמית אדם, חייב מיתה בסקילה (הלכות נזקי ממון י,א). בְּהֵמָה הַנִּרְבַּעַת אוֹ הָרוֹבַעַת. כשאדם בא על בהמה או שהביא בהמה עליו, האדם והבהמה חייבים מיתה בסקילה (הלכות איסורי ביאה א,טז). אֲרִי וְדֹב וְנָמֵר וּבֻרְדְּלָס שֶׁהֵן תַּרְבּוּת וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים. חיות טרף הרגילות ומועדות להזיק (הלכות נזקי ממון א,ו), כשהן בר והפקר אפשר להרגן גם ללא בית דין. אבל אם יש להן בעלים שגידלן בביתו, דנים אותן בבית דין. אֲבָל נָחָשׁ שֶׁהֵמִית אֶחָד הוֹרֵג אוֹתוֹ. כדי שלא יוסיף להזיק, יש להרגו בלי בית דין.
ג. הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּדִינוֹ צַד לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁמָּא יִהְיֶה הַדָּבָר אֱמֶת וְתִסָּקֵל הַבַּת. לֹא נֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי הַבַּעַל, וּבָא הָאָב לְתָבְעוֹ בִּקְנָס – דִּינוֹ בִּשְׁלֹשָׁה.
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? אַף עַל פִּי שֶׁדִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה… וְהִצִּילוּ הָעֵדָה" (במדבר לה,כד-כה) – עֵדָה שׁוֹפֶטֶת, וְהֵן הַמְחַיְּבִין, וְעֵדָה מַצֶּלֶת, וְהֵן הַמְזַכִּין, וְאֵין עֵדָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה – הֲרֵי עֶשְׂרִים, וּמוֹסִיפִין שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּין שָׁקוּל וְיִהְיֶה בּוֹ "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,ב).
ג. הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע. טוען שהנערה שנשא זנתה לאחר אירוסיה, אם נמצאו דבריו אמת היא נסקלת ואם הוא שיקר הוא לוקה ומשלם (הלכות נערה בתולה ג,ו). אֵין דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה. כשהבעל בא לבית דין לטעון שאשתו זנתה (ראה גם שם ה"ג). לֹא נֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי הַבַּעַל וּבָא הָאָב לְתָבְעוֹ בִּקְנָס. נפסלו עדיו ונמצא שהוא הוציא שם רע ועליו לשלם קנס לאבי הנערה, ואין כבר דיני נפשות בדין זה.
אַף עַל פִּי שֶׁדִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וכו'. על אף שהעניין נלמד במסורת חכמים, יש לו גם רמז בפסוק. וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה. הפסוקים עוסקים במשפטו של רוצח בשגגה. וְאֵין עֵדָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה. עדת אנשים מונה לפחות עשרה בני אדם (כפי שקראה התורה לעדת המרגלים, משנה סנהדרין א,ו). וּמוֹסִיפִין שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה וכו'. ההכרעה לחיוב מיתה צריכה להיות ברוב של שניים לפחות (לקמן ח,א). ואם כן כדי שתהיה אפשרות שהעדה השופטת תחייב מיתה יש להוסיף עליה עוד שניים כנגד העדה המצלת, ומכיוון שיש צורך שבית הדין יוכל לשקול ולהכריע על פי הרוב ('כדי שיהיה בית דין שקול' – ראה ר"י שילת ברמב"ם מדויק וראה עוד פה"מ סוטה ט,א), אי אפשר שמניין הדיינים יהיה זוגי ויש להוסיף אחד על העשרים ושניים (פה"מ סנהדרין א,ו).
ד. מַכּוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת כְּשֶׁמַּלְקִין אוֹתוֹ.
ד. מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. דיני מלקות שמכים את העובר עברה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת כְּשֶׁמַּלְקִין אוֹתוֹ. אף שיש חשש שהאדם ימות מחמת המלקות, אין חוששים לכך שכן לפני ההלקאה מעריכים כמה מכות מסוגל האדם הזה ללקות ולא למות ולפי זה קובעים כמה מלקות הוא יקבל (לקמן יז,א).
ה. עֲרִיפַת הָעֶגְלָה – בַּחֲמִשָּׁה.
ה. עֲרִיפַת הָעֶגְלָה בַּחֲמִשָּׁה. מדידת המרחק מהחלל לערים סביבותיו לשם קביעת העיר שעליה להביא עגלה ערופה, נעשית על ידי חמישה דיינים (ראה לעיל ה"א).
ו. עִבּוּר הַחֹדֶשׁ – בִּשְׁלֹשָׁה.
ו. עִבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלֹשָׁה. בדיקת העדים המעידים על ראיית הלבנה וקידוש החודש על פיהם נעשים על ידי שלושה דיינים (ראה הלכות קידוש החודש ב,ח).
ז. עִבּוּר הַשָּׁנָה – בְּשִׁבְעָה. וְכָל אֵלּוּ סְמוּכִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ז. עִבּוּר הַשָּׁנָה בְּשִׁבְעָה. הוספת חודש נוסף (אדר שני) לשנה כדי שהפסח יהיה בזמן האביב נעשית על ידי שבעה דיינים (ראה הלכות קידוש החודש ד,ט-י ושם מבואר שבדיעבד אם עיברוה שלושה, השנה מעוברת). וְכָל אֵלּוּ סְמוּכִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,א.
ח. דִּינֵי קְנָסוֹת, כְּגוֹן גְּזֵלוֹת וְחַבָּלוֹת, וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – אֵין דָּנִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין, וְהֵן הַסְּמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל שְׁאָר דִּינֵי מָמוֹנוֹת, כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת – אֵינָן צְרִיכִין מֻמְחֶה, אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֻמְחֶה דָּן אוֹתָן. לְפִיכָךְ דָּנִין בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ; אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ 'אֱלֹהִים' – שְׁלִיחוּת בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. וְאֵין לָהֶן רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת בִּשְׁלִיחוּתָן.
ח. דִּינֵי קְנָסוֹת. קנסות הם חיובי ממון שאינם חופפים להפסד הממוני שנגרם לתובע (ראה הלכות נזקי ממון ב,ח). כְּגוֹן גְּזֵלוֹת. כגון כאשר גזלן כופר בהאשמה כנגדו ונשבע על כך חייב לשלם את הקרן בתוספת חומש (הלכות גזלה ז,א-ב). ותוספת זו היא קנס, אבל הקרן אינו קנס ודנים לגביו גם דיינים שאינם מומחים (ראה לקמן הי"ג ומרכה"מ שם). וְחַבָּלוֹת. תשלומי נזק, צער ובושת שחייב לשלם החובל בחברו (ראה הלכות חובל א,א). אמנם תשלום ה'שבת' עבור ביטול מלאכה, ותשלום הריפוי אינם קנס ודנים בהם גם דיינים שאינם מומחים (כדלקמן ה"י). וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שמשלם הגנב (הלכות גנבה א,ד, א,ו). וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה. שמשלמים קנס על אונס או פיתוי הנערה (הלכות נערה בתולה א,א). שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין וְהֵן הַסְּמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לעיל ד,א. הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. דיון לגבי אדם שהודה שחייב ממון לחברו או שלווה ממנו ממון. וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֻמְחֶה דָּן אוֹתָן. שבדיני ממונות אין צריך בית דין של שלושה אלא מותר ליחיד לדון (ראה לעיל ב,י-יא). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֱלֹהִים. שהרי אינם סמוכים (לעיל ד,ד). שְׁלִיחוּת בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. דייני חוץ לארץ משמשים ממלאי מקום של הדיינים הסמוכים של ארץ ישראל (פה"מ בבא קמא ח,א).
ט. אֵין דָּנִין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא דִּינִין הַמְּצוּיִין תָּמִיד וְיֵשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וּמַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְצוּיִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן, כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ, אוֹ דְּבָרִים הַמְּצוּיִין אֲבָל אֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל – אֵין דָּנִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
וְכֵן כָּל הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּצְצוּ חֲכָמִים בַּתּוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ וּבַסּוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – אֵין גּוֹבִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מֵחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן וְאֵינוֹ קְנָס.
ט. וְיֵשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. שהתביעה היא על ממון שהפסיד התובע.
הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּצְצוּ חֲכָמִים. מקרים שבהם קבעו חכמים סכום קבוע לקנס. בַּתּוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ וּבַסּוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. ראה הלכות חובל ג,ט. הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. כגון שור תם שהזיק בנגיחה, שתשלום זה הוא קנס. חוּץ מֵחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת. בהמה המתיזה ברגליה בשעת הילוכה גושי אדמה וכדומה והזיקה, משלמים הבעלים חצי מהנזק. ואף על פי שהתשלום על נזקי צרורות הוא חצי נזק, הוא אינו בגדר קנס (הלכות נזקי ממון ב,ז).
י. כָּל הַנִּשּׁוֹם כָּעֶבֶד – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. לְפִיכָךְ, אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ – אֵין גּוֹבִין הַנֶּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבֹּשֶׁת שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי גּוֹבִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים, וְאָמְרוּ שֶׁמַּעֲשִׂים בְּכָל יוֹם לִגְבּוֹת שֶׁבֶת וְרִפּוּי בְּבָבֶל.
י. כָּל הַנִּשּׁוֹם כָּעֶבֶד. תשלום ה'נזק' שמשלם החובל באדם, שנקבע על ידי חישוב בכמה היה נמכר אדם זה לעבד לפני הנזק ובכמה הוא יכול להימכר כעת (הלכות חובל א,ב). תשלום זה מוגדר כקנס ואין דנים בו דיינים שאינם מומחים (ראה מרכה"מ לקמן הי"ד). אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ וכו'. החובל חייב לשלם לנחבל חמישה דברים: נזק, צער, בושת, שבת וריפוי. תשלומי הנזק הצער והבושת נחשבים קנס ואין גובים אותם דיינים שאינם מומחים. אך תשלומי הריפוי והשבת (דמי ביטול מלאכה בזמן החולי) הם ממון ולא קנס וגובים אותם אפילו דייני חוץ לארץ (ראה הלכות חובל ה,ז).
יא. בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם – אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אֲבָל אָדָם שֶׁהִזִּיק בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם בְּכָל מָקוֹם, כְּמִי שֶׁקָּרַע כְּסוּתוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו אוֹ קָצַץ נְטִיעוֹתָיו.
וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וָרֶגֶל, הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת לָהֶן מִתְּחִלָּתָהּ – הֲרֵי זֶה דָּבָר מָצוּי, וְגוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ; בֵּין שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בָּהּ אוֹ אָכְלָה עוֹפוֹת שֶׁדַּרְכָּהּ לְאָכְלָן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בֵּין שֶׁהִזִּיקָה אֳכָלִין וְכֵלִים שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עֲלֵיהֶן נֶזֶק שָׁלֵם – הַכֹּל גּוֹבִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
אֲבָל אִם הָיְתָה תַּמָּה, וְהוּעֲדָה וְהִזִּיקָה, כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁכָה אוֹ נָגְחָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָגְפָה – אֵין גּוֹבִין אֶת הַנֶּזֶק הַזֶּה הַשָּׁלֵם דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אֲפִלּוּ הוּעַד בָּאָרֶץ וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְהִזִּיק – אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי.
יא. בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וָרֶגֶל. אכלה להנאתה או דרכה והזיקה בדרך הילוכה. הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת לָהֶן מִתְּחִלָּתָהּ. כל בהמה רגילה להזיק באופן זה ('מועדת'), ולכן חייב נזק שלם כבר בפעם הראשונה שהזיקה (הלכות נזקי ממון א,ב).
אִם הָיְתָה תַּמָּה וְהוּעֲדָה וְהִזִּיקָה וכו'. כשהזיקה באופן שאין דרכה להזיק בדרך כלל, הרי היא מוגדרת כתמה והבעלים חייב לשלם חצי נזק, ואין גובים נזק זה בחוץ לארץ כיוון שהוא קנס (לעיל ה"ט). ואם התרגלה לעשות כך פעמים רבות נעשתה מועדת לנזק זה והבעלים חייב לשלם נזק שלם (הלכות נזקי ממון א,ד), אך בחוץ לארץ אי אפשר לעשות בהמה מועדת (מהטעם המבואר בהלכה הבאה), ולכן אין אפשרות לדון בתשלום נזקיו. וגם במקרה שיובא שור מועד שהועד בבית דין של ארץ ישראל, אין לדון בחוץ לארץ בנזקיו כיוון שאין זה מקרה מצוי. כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁכָה אוֹ נָגְחָה וכו'. חמישה דברים אלו ('נזקי קרן') הם הדברים בהם הבהמה תמה מתחילתה (שם א,ה). נָגְפָה. דחפה בגופה בכוונה.
יב. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ? לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהָעִיד בּוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְאֵין שָׁם בֵּית דִּין אֶלָּא הַסְּמוּכִין בָּאָרֶץ. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ בֵּית דִּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ – כְּשֵׁם שֶׁהֵן דָּנִין דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ מְעִידִין אֶת הַבְּהֵמָה בִּפְנֵיהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
יב. לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהָעִיד בּוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. ראה גם הלכות נזקי ממון ו,ב. אִם הָיוּ בֵּית דִּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שנסמכו בארץ ויצאו לחוץ לארץ. כְּשֵׁם שֶׁהֵן דָּנִין דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לעיל ד,יב. כָּךְ מְעִידִין אֶת הַבְּהֵמָה בִּפְנֵיהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ. ואף שהבהמה נעשית מועדת, אין דייני חוץ לארץ שאינם סמוכים יכולים לדון בנזקיה, שמקרה זה אינו מצוי (רדב"ז, כס"מ).
יג. מִי שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל – גּוֹבִין מִמֶּנּוּ הַקֶּרֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת אֵין גּוֹבִין אוֹתָהּ.
יג. הַקֶּרֶן. הסכום שגנב או שגזל. הַתּוֹסֶפֶת. תשלומי כפל וארבעה וחמישה שמתחייב הגנב, וחומש שמוסיף מי שכיחש בגזלה שגזל ונשבע על שקר (מרכה"מ).
יד. וְלֹא כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ גּוֹבִין מִמֶּנּוּ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי הַפְּגָם וְהַבֹּשֶׁת וְהַכֹּפֶר מְשַׁלֵּם אָדָם עַל פִּי עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי' וְ'הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי' – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
יד. וְלֹא כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ גּוֹבִין מִמֶּנּוּ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. רק חיוב ממון גובים על פי הודאת החייב, אבל המודה בקנס פטור מתשלומים (הלכות גנבה א,ה). אמנם יש דברים שהמודה בהם חייב ובכל זאת אין גובים אותם בחוץ לארץ. הַפְּגָם וְהַבֹּשֶׁת. שמשלם מי שאנס או פיתה נערה בתולה, והמודה שפיתה נערה בתולה משלם אותם על פי עצמו (הלכות נערה בתולה ב,יב). וְהַכֹּפֶר. שמשלם בעל שור מועד שהרג אדם (הלכות נזקי ממון י,ד). אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. מפני שאינם מצויים או שאין בהם חסרון ממון (רדב"ז).
טו. דִּינֵי גְּרָמוֹת אֵינָן כִּקְנָסוֹת, וְגוֹבִין אוֹתָן וְדָנִין בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
טו. דִּינֵי גְּרָמוֹת. חיוב שחייב לשלם הגורם הפסד ממון לחברו (הלכות חובל ומזיק ז,ז).
טז. וְכֵן דִּין הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה – גּוֹבִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
טז. הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ. המוסר את ממון חברו לאנס הגוזל את הממון חייב לשלם לחברו אפילו אם לא מסר את הממון לאנס בידיו אלא הראה לו היכן הממון נמצא (הלכות חובל ומזיק ח,א).
יז. מִנְהַג הַיְשִׁיבוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוֹבִין שָׁם קְנָס, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ אוֹ יַעֲלֶה עִמּוֹ לַדִּין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי לוֹ – מַתִּירִין נִדּוּיוֹ, בֵּין שֶׁנִּתְפַּיֵּס בַּעַל דִּינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְפַּיֵּס. וְכֵן אִם תָּפַס הַנִּזָּק שִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִטֹּל – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
יז. מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ. והנהיגו זאת כדי שלא יהיה חוטא נשכר וכדי למנוע מאנשים להזיק זה לזה (תשובות הגאונים שערי צדק ד שער א סי' ב ושם סי' יד). יַעֲלֶה עִמּוֹ לַדִּין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ושם ידונו בקנס שצריך לשלם בבית דין של סמוכים. וְכֵיוָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי לוֹ מַתִּירִין נִדּוּיוֹ וכו'. אם בעל הדין אינו מוכן להתפייס בממון שבית דין משערים שעליו לקבל אלא דורש לקבל יותר, מתירים את הנידוי בכל אופן. תָּפַס הַנִּזָּק. לקח בעצמו שלא באמצעות בית דין.
יח. יָחִיד שֶׁהוּא מֻמְחֶה לָרַבִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת יְחִידִי – אֵין הַהוֹדָאָה בְּפָנָיו הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין, וַאֲפִלּוּ הָיָה סָמוּךְ. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן סְמוּכִין וַהֲרֵי הֵן הֶדְיוֹטוֹת וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן 'אֱלֹהִים' – הֲרֵי הַהוֹדָיָה בִּפְנֵיהֶם הוֹדָיָה בְּבֵית דִּין.
וְכֵן הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – הֻחְזַק כַּפְרָן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן לְעִנְיַן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּבֵית דִּין הַסְּמוּכִין לְכָל הַדְּבָרִים.
יח. יָחִיד שֶׁהוּא מֻמְחֶה לָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת יְחִידִי. לעיל ב,יא. אֵין הַהוֹדָאָה בְּפָנָיו הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין. אין להודאה בפני יחיד מומחה מעמד של הודאה בפני בית דין. כגון לעניין כתיבת שטר על סמך ההודאה, שאם הודה בפני בית דין של שלושה יכולים לכתוב שטר חוב על כך, אך אם לא הודה בפני שלושה אין כותבים שטר (ראה הלכות טוען ונטען ז,ג-ד).
וְכֵן הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֻחְזַק כַּפְרָן. לאחר שהתברר על ידי עדים שהטענה שטען בתחילה בפני שלושה הייתה שקר, עליו לשלם ואין להאמין לטענות אחרות שלו (ראה הלכות טוען ונטען ו,א). אך כשכפר בפני דיין יחיד לא הוחזק כפרן ונאמן בטענות אחרות. וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כשטען טענה בבית דין ויצא, אינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת (שם ז,ח). אך אם טען בפני יחיד, יכול לחזור ולטעון אפילו אם יצא מלפניו.

תקציר הפרק 

🤔 עשרים ושלושה מי יודע?
23 מי יודע? אם תשאלו אוהדי כדורסל, התשובה תהיה "מייקל ג'ורדן", הנחשב בעיני רבים לשחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים, שעל חולצתו הופיע המספר הזה. אם תשאלו לומדי רמב"ם יומי, התשובה תהיה "סנהדרין קטנה", שהוא בית דין שרשאי לדון דיני נפשות ובו חברים 23 דיינים. ה-23 של ג'ורדן היה בחירה אקראית, אך לא כן ה-23 שלנו: הרכב זה של בית דין מבוסס על דרשת הפסוקים, כפי שהרמב"ם מסביר: "הרי הוא אומר 'ושפטו העדה… והצילו העדה' – עדה שופטת ועדה מצלת: עדה שופטת והן המחייבין, ועדה מצלת והן המזכין, ואין עדה פחותה מעשרה – הרי עשרים; ומוסיפין שלושה כדי שיהיה בית דין שקול, ויהיה בו 'אחרי רבים להטות'" וכך אנו מגיעים ל-23 (הלכות ה) 3️⃣2️⃣

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם סנהדרין שבארץ יכולה למנות מוסד מקביל החו"ל?

2.מותר לדון בחו"ל גניבות, הלוואות ומלשין?

3.האם מומחה סמוך שווה לשלשה לא סמוכים?

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן