פרק ה', הלכות עבודה זרה, ספר המדע
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמֵּסִית אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה – הֲרֵי זֶה נִסְקָל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד הַמּוּסָת וְלֹא הַמֵּסִית עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָהוּ לַעֲבֹד. בֵּין שֶׁהָיָה הַמֵּסִית הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁהָיָה נָבִיא, בֵּין שֶׁהָיָה הַמּוּסָת יָחִיד, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, אוֹ יְחִידִים – מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה. ב הַמֵּסִית אֶת רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר – הֲרֵי זֶה מַדִּיחַ, וְאֵינוֹ נִקְרָא מֵסִית.
הָיָה זֶה שֶׁהִדִּיחַ רֹב הָעִיר נָבִיא – מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה. וְהַנִּדָּחִים הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים, וְאֵינָן כְּאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמַּדִּיחִים שְׁנַיִם. וְאֶחָד הָאוֹמֵר: 'אָמְרָה לִי עֲבוֹדָה זָרָה עִבְדוּהָ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה' – הֲרֵי זֶה נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ. וְאִם הֻדְּחוּ אַחֲרָיו רֹב הָעִיר – נִסְקָל.
הַמֵּסִית שֶׁהֵסִית, בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד – הֲרֵי זֶה נִסְקָל. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'אֶעֱבֹד עֲבוֹדָה זָרָה', 'אֵלֶךְ וְאֶעֱבֹד', 'נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד' בַּעֲבוֹדָה פְּלוֹנִית שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתָהּ עֲבוֹדָה זָרָה לְהֵעָבֵד בָּהּ; 'אֶזְבַּח', 'אֵלֶךְ וְאֶזְבַּח', 'נֵלֵךְ וְנִזְבַּח'; 'אֲקַטֵּר', 'אֵלֶךְ וַאֲקַטֵּר', 'נֵלֵךְ וּנְקַטֵּר'; 'אֲנַסֵּךְ', 'אֵלֶךְ וַאֲנַסֵּךְ', 'נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ'; 'אֶשְׁתַּחֲוֶה', 'אֵלֶךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה', 'נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה' – הֲרֵי זֶה מֵסִית.
הֵסִית לִשְׁנַיִם – הֲרֵי הֵן עֵדָיו, וְהֵן מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶן, וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. ג וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. אָמַר לְאֶחָד – הוּא אוֹמֵר לוֹ: 'יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ', וּמַעֲרִים עָלָיו עַד שֶׁיָּסִית בִּפְנֵי שְׁנַיִם, כְּדֵי לְהָרְגוֹ. אִם לֹא רָצָה הַמֵּסִית לְהָסִית לִשְׁנַיִם – מִצְוָה לְהַכְמִין לוֹ. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מְכַמְּנִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מִזֶּה.
כֵּיצַד מְכַמְּנִין לוֹ? הַמּוּסָת מֵבִיא שְׁנַיִם, וּמַעֲמִידָן בְּמָקוֹם אָפֵל, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַמֵּסִית וְיִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָן, וְהוּא אוֹמֵר לַמֵּסִית: 'אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד', וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. וְהַמּוּסָת מְשִׁיבוֹ: 'הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים?': אִם חָזַר בּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁתַק – פָּטוּר; וְאִם אָמַר לוֹ: 'כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ' – הָעוֹמְדִים שָׁם בְּרִחוּק מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, וְסוֹקְלִים אוֹתוֹ.
א. הַמֵּסִית אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. לעבוד עבודה זרה. בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. שהסיתו. הֶדְיוֹט. איש פשוט.
ב. הֲרֵי זֶה מַדִּיחַ. ודינו שונה מהמסית, שהמדיח מתחייב רק כשהמודח עבד עבודה זרה (לעיל ד,א).
וְהַנִּדָּחִים הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים. שנסקלים וממונם ליורשיהם (ראה לעיל ד,ה). וְאִם הֻדְּחוּ אַחֲרָיו רֹב הָעִיר נִסְקָל. אך אם לא הודחו רוב אנשי העיר, מיתתו בחנק כדין נביא שקר (ראה לקמן ה"ו, הלכות יסודי התורה ט,ה).
בַּעֲבוֹדָה פְּלוֹנִית שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתָהּ עֲבוֹדָה זָרָה לְהֵעָבֵד בָּהּ. שאין חייבים על עבודה זרה אלא כשעובדה בדרך עבודתה (ראה לעיל ג,ב). אֶזְבַּח וכו'. ודברים אלו אסורים ביחס לכל סוג של עבודה זרה (ראה לעיל ג,ג).
ג. וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. בשונה משאר האיסורים בתורה שאין נענשים עליהם אם לא הייתה התראה (הלכות סנהדרין יב,א-ב, טו,ד; וראה גם שם יא,ה). אָמַר לְאֶחָד וכו'. מכיוון שהיחיד אינו יכול להעיד לבדו, יערים עליו המוסת כך שייווצר מצב שיהיו שני עדים להסתה. לְהַכְמִין לוֹ. להסתיר עדים שיארבו למסית כמו שמפורט בהמשך.
ג. וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. ויש אומרים שאמירת 'היאך נניח אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים' נחשבת קצת כהתראה (תוספות).
בְּיִחוּד. ביחידות. הָעוֹמְדִים שָׁם בְּרִחוּק. העדים המסתתרים.
ד. מִצְוָה בְּיַד הַמּוּסָת לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ" (דברים יג,י). וְאָסוּר לַמּוּסָת לֶאֱהֹב אֶת הַמֵּסִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאבֶה לוֹ" (שם יג,ט). וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּשּׂוֹנֵא: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג,ה), יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו" (דברים יג,ט). וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז), יָכוֹל אִי אַתָּה עוֹמֵד עַל דָּמוֹ שֶׁל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" (דברים יג,ט, ושם: וְלֹא). וְאָסוּר לַמּוּסָת לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַחְמֹל" (שם). וְאִם יָדַע לוֹ חוֹבָה – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (שם). וְאַזְהָרָה לְהֶדְיוֹט הַמֵּסִית מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת" (שם יג,יב, ושם: וְיִרָאוּן).
ד. לְהָרְגוֹ. בעצמו. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּשּׂוֹנֵא עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. ציווי התורה לאדם לעזור בטעינה ובפריקת משא מעל חמור אף אם הוא שייך לשונאו, ושיעזוב את שנאתו ממנו (תרגום אונקלוס שם, וראה לעיל ברשימת המצוות, מצווה טו). לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. ציווי התורה להציל ישראל מסכנת מוות (הלכות רוצח ושמירת הנפש א,יד).
וְאַזְהָרָה לְהֶדְיוֹט הַמֵּסִית. לאיש פשוט המסית, ואזהרת הנביא המסית מבוארת בהמשך.
ה. הַמֵּסִית אֲחֵרִים לְעָבְדוֹ, וְאָמַר לָהֶם: 'עִבְדוּנִי': אִם עָבְדוּ אוֹתוֹ – נִסְקָל; וְאִם לֹא עֲבָדוּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ לוֹ: 'הִין' – אֵינוֹ נִסְקָל. אֲבָל אִם הֵסִית לַעֲבוֹדַת אִישׁ אַחֵר אוֹ לִשְׁאָר מִינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְאָמַר: 'הִין, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד', אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבַד – שְׁנֵיהֶם נִסְקָלִין, הַמֵּסִית וְהַמּוּסָת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאבֶה… וְלֹא תִשְׁמַע" (דברים יג,ט), הָא אִם שָׁמַע וְאָבָה – חַיָּב.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ לוֹ הִין אֵינוֹ נִסְקָל. משום שהתכוונו לצחוק עליו ולא לעבדו. הִין. כן. וְאָבָה. הסכים, אף קודם שעבד.
ה. וְאִם לֹא עֲבָדוּהוּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ… אֵינוֹ נִסְקָל. ויש אומרים שגם אם לא עבדוהו בפועל אלא רק אמרו שיעבדוהו, נסקל (רמ"ה).
ו. נָבִיא הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה כֵּיצַד? זֶה הָאוֹמֵר: 'אָמְרָה לִי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית' אוֹ 'כּוֹכָב פְּלוֹנִי' 'שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ' אוֹ 'שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ', אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר, אִם הִתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם – הֲרֵי זֶה נֶחֱנָק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יח,כ). וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" (שמות כג,יג).
ו. כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה. אמר הלכה נכונה. וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם, היא מיתת חנק (הלכות סנהדרין יד,א).
ו. הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית… שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ… הֲרֵי זֶה נֶחֱנָק. ויש אומרים שאינו נחנק עד שיקבל עבודה זרה זו עליו כאלוה (רמב"ן).
ז. וְאָסוּר לַעֲרֹךְ דִּין וּתְשׁוּבָה עִם מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ אוֹת וּמוֹפֵת, וְאִם עָשָׂה מֵעַצְמוֹ – אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו וְאֵין מְהַרְהֲרִין בּוֹ. וְכָל הַמְחַשֵּׁב בָּאוֹתוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא אֱמֶת הֵן – עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יג,ד).
וְכֵן נְבִיא הַשֶּׁקֶר – מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם יי וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יח,כ).
ז. לַעֲרֹךְ דִּין וּתְשׁוּבָה. להתווכח. וְאֵין שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ אוֹת וּמוֹפֵת. להבדיל מנביא אמת שמותר לבחון אותו על ידי אמירת דברים העתידים להיות (הלכות יסודי התורה י,א).
וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע. ממצוות התורה והלכותיהן.
ח. אֶחָד הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, אוֹ מִי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי נָבִיא חֲבֵרוֹ וְאָמַר שֶׁדָּבָר זֶה לוֹ נֶאֱמַר וְהוּא נִתְנַבֵּא בּוֹ – הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר, וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק.
ט. כָּל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהֲרִיגַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִפְּנֵי מַעֲלָתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דברים יח,כב). וְכֵן הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה אוֹ הַפָּחֵד וְיָרֵא מִדְּבָרָיו – הֲרֵי הוּא בִּכְלַל "לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ". וְאֵין דָּנִין נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
ט. הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה. מתנהג כנביא (ראה הלכות יסודי התורה ז,ד). לֹא תָגוּר. אל תפחד.

י. הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" (שמות כג,יג). אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְגוֹי. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ לְגוֹי בְּיִרְאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַזְכִּירוּ". יא לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: 'שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכָל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ – מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ, כְּגוֹן פְּעוֹר, וּבֵל, וּנְבוֹ, וְגַד, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ, וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ.

י. וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְגוֹי. נשבע בשם עבודה זרה כדי שהגוי יאמין לו. בְּיִרְאָתוֹ. בעבודה זרה שלו.
יא. שְׁמֹר לִי. המתן לי. בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. בתנ"ך. פְּעוֹר. עבודה זרה של מואב (ראה במדבר כה,ג). וּבֵל וּנְבוֹ. עבודה זרה של בבל (ראה ישעיהו מו,א). וְגַד. גם הוא אליל של עבודה זרה (ראה שם סה,יא).
יא. ואינו לוקה אלא הנודר והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. אמר אברהם: זה לא אמרו בגמרא אלא אליבא דר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולית הלכתא כותיה אלא כר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי דאמר כל לא תעשה שבתורה וכו' חוץ מן נשבע ומימר.
י-יא. שו"ע יו"ד קמז,א-ד. וַאֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר. בין לצורך ובין שלא לצורך. ומותר להזכיר את שמות חגי עובדי עבודה זרה שהם כשמות בני אדם, אך אין להזכירם בלשון חשיבות (שו"ע). כתב הרמ"א (סעיף ה) שמותר לומר לגוי 'אלהיך יהיה בעזרך' או 'יצליח מעשיך'. ואחרונים רבים חלקו על כך וכתבו שמותר רק לומר 'אלהים יהיה בעזרך' וכדומה (ראה ט"ז וש"ך). כתבו האחרונים שמותר להזכיר שם עבודה זרה בסיפור דברים (כגון שקרה לאדם משהו מסויים בסמוך לעבודה זרה מסויימת), ואף מותר להזכיר שמות מקומות ששמם כשם קדושיהם משום שאין כוונתם לאותו קדוש אלא למקום בלבד. אך את שמות קדושיהם בפני עצמם אין להזכיר (שו"ת בני בנים ג,לה). כמו כן מותר להתלוצץ על עובדי עבודה זרה (שו"ע סעיף ה). וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ. ויש אומרים שאין לוקים על לאו זה משום שאין בו מעשה (ראב"ד).

תקציר הפרק 

פרק ה בהלכות עבודה זרה

מסית ונביא שקר

🔹 המסית אדם מישראל לעבוד עבודה זרה, חייב סקילה אף שהמוסת לא עבד עבודה זרה בפועל. אין המסית צריך התראה (להבדיל מחייבי מיתה אחרים), וניתן גם להערים עליו ולהחביא עדים שיעידו על כך שהסית.
🔹 המתנבא בשם עבודת כוכבים, ונביא שמתנבא מה שלא ראה במראה הנבואה, ונביא האומר את נבואת חברו בשם עצמו – מיתתם בחנק, ודינם בבי"ד של שבעים ואחד.
🔹 הנודר והנשבע בשם עבודה זרה לוקה. וכן אסור לגרום לאחרים להישבע בשם עבודה זרה, או להזכיר שם של עבודה זרה שלא נזכר בתורה.

🗯🗯🗯
המהר"ם שי"ק כתב שאסור לכתוב את השנים לפי המניין הלועזי, כיוון שהספירה היא ללידת אותו האיש, ויש כאן איסור של הזכרת עבודה זרה. אחרונים אחרים חולקים ומקלים מטעמים שונים – שכוונת הכותב היא למניין בעלמא ולא להזכיר את אותו האיש, וכן שהמניין כלל לא מתחיל מלידת אותו האיש.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מה ההבדל בין "מסית" ל"מדיח"?

א. מסית – מסית יחידים; מדיח – מסית את רוב אנשי העיר.
ב. מסית – מסית אדם יחיד; מדיח – מסית רבים.
ג. מסית – הדיוט שהסית; מדיח – נביא שהסית.
ד. מסית – מסית בסתר; מדיח – מסית בפרהסיא.

[פרק ה', הלכה א-ב]

2. האם מותר להכמין עדים למסית?

א. אסור מלכתחילה.
ב. אסור להכמין, ואם הכמין – עדיו פסולין.
ג. מותר, אך אין זו מידה ראויה.
ד. מצוה להכמין.

[פרק ה', הלכה ג']

3. מתי אין הורגים את המתנבא בשם עבודה זרה?

א. כאשר כיוון את ההלכה.
ב. כאשר עשה אות או מופת.
ג. בכל אופן הורגים אותו.
ד. בכל אופן אין הורגים אותו.

[פרק ה', הלכה ו-ז]

4. מי עובר על איסור "לא תגור ממנו"?

א. מי שמונע עצמו מהריגת נביא שקר, או מללמד עליו חובה.
ב. מי שמונע עצמו מהריגת המסית, או מללמד עליו חובה.
ג. מי שמטה משפטו של העני מפחד העשיר.
ד. תשובות א' וב' נכונות.

[פרק ה', הלכה ט']

5. איזה שם עבודה זרה מותר להזכיר?

א. אף עבודה זרה.
ב. עבודה זרה המוזכרת בכתבי הקודש.
ג. עבודה זרה שישראל לא חטאו בה.
ד. אין איסור להזכיר שם עבודה זרה.

[פרק ה', הלכה י']

תשובות
1-א 2-ד 3-ג 4-א 5-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן