פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ – מִצְוָה עָלָיו לִפְדּוֹתָהּ הוּא, שֶׁאָדוֹן קוֹדֵם. וְאִם לֹא רָצָה – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁמִּצְוַת יוֹבֵל נוֹהֶגֶת, שֶׁאִם יַגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא יִגְאָלֶנָּה תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים, אֶלָּא סוֹפָהּ לְהִפָּדוֹת לְעוֹלָם – כּוֹפִין אֶת הָאָדוֹן לִפְתֹּחַ בָּהּ תְּחִלָּה, וְהִיא נִפְדֵּית בְּשָׁוְיָהּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וְאִם נִמְצָא מִי שֶׁמּוֹסִיף עָלָיו וְגוֹאֵל אוֹתָהּ – יִגְאַל. וְאִם לָאו – אוֹמְרִין לוֹ: 'הִגָּעַתְךָ', וְיִתֵּן מַה שֶּׁאָמַר. וְאֵינוֹ פּוֹתֵחַ בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע פְּרוּטוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף פְּרוּטָה.
א. שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. שדה שקיבל בירושה (כדלעיל ד,א). מִצְוָה עָלָיו לִפְדּוֹתָהּ הוּא. כך למדו חכמים מהכתוב בפדיון בהמה טמאה "ואם לא יגאל ונמכר בערכך" (ויקרא כז,כז), שאם לא נגאלה על ידי הבעלים מוכרים לכל אדם, ומכאן שהאדון קודם (משנה בכורות א,ז). בִּזְמַן שֶׁמִּצְוַת יוֹבֵל נוֹהֶגֶת. כאשר בית המקדש קיים וכל השבטים נמצאים בארץ, כל שבט בנחלתו (הלכות שמיטה ויובל י,ח). שֶׁאִם יַגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא יִגְאָלֶנָּה תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים. וממילא אין צורך בכפייה, שכן אם לא יפדה בעצמו יפסיד את שדהו. וההקדש אינו מפסיד, שהרי כשתצא לכהנים יתנו דמיה (רדב"ז). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,יט.
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת וכו'. כאן מדובר בזמן שבית המקדש קיים וכסף הפדיון הולך לבדק הבית, וראה לקמן ח,י דין פדיון הקדשות בזמן שאין בית המקדש קיים. כּוֹפִין אֶת הָאָדוֹן לִפְתֹּחַ בָּהּ תְּחִלָּה. מפני שמוסיף חומש, ומפני שמצווה באדון, ומפני שהיא חביבה עליו ורצויה לו יותר מאדם אחר (פה"מ ערכין ח,א). לִפְתֹּחַ. להציע מחיר לפדיונה. וְהִיא נִפְדֵּית בְּשָׁוְיָהּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. שבזמן שאין היובל נוהג אין פודים לפי חשבון ערכי שדות. הִגָּעַתְךָ. השדה מגיעה לך תמורת הצעתך.
ב. רָצָה הָאָדוֹן לִמְכֹּר שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת מִשְּׂדוֹתָיו אוֹ לִלְווֹת כְּדֵי לִפְדּוֹת שָׂדֶה זוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, בֵּין בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, וְכֵן אִם רָצָה לִגְאֹל חֶצְיָהּ – יִגְאַל, מַה שֶּׁאֵין כָּאן בְּמוֹכֵר לְהֶדְיוֹט. זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ.
ב. הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. אף במקרים אלו שהפדיון תלוי ברצונו ואין עליו מצווה לפדות. מַה שֶּׁאֵין כָּאן בְּמוֹכֵר לְהֶדְיוֹט. שאסור לו למכור או ללוות כדי לפדות, ואינו פודה לחצאין (הלכות שמיטה ויובל יא,יז-יח). והסיבה היא מפני שבהקדש שדה אחוזה, אם לא יפדנה אינה חוזרת לבעליה, ולכן הקלה התורה בפדיונה (בבלי ערכין ל,ב).
ג. הַמַּקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ אוֹ אֶת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלּוֹ אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִין – הֲרֵי אֵלּוּ נֶעֱרָכִין בְּשָׁוְיֵיהֶן, בֵּין טוֹב וּבֵין רַע. וְאִם פָּדָה אוֹתָן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ יוֹרְשׁוֹ – מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְכוֹפִין אֶת הַבְּעָלִים לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן, וְהַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. בֵּין שֶׁהָיָה הַבַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה בֵּין שֶׁהָיָה מִבָּתֵּי הַחֲצֵרִים – הֲרֵי זֶה נִגְאָל לְעוֹלָם.
ג. מוֹסִיף חֹמֶשׁ. מוסיף חלק חמישי השווה לרבע מסכום הקרן (כדלעיל ד,ה). בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. מִבָּתֵּי הַחֲצֵרִים. ערים שאינן מוקפות חומה. הֲרֵי זֶה נִגְאָל לְעוֹלָם. שלא כמוכר בית בבתי ערי חומה לחברו, שאם לא גאלו בתוך שנים עשר חודש מהמכירה, נחלט הבית ביד הקונה (לפירוט הלכות אלו ראה הלכות שמיטה ויובל יב,א-ד).
ד. גְּאָלוֹ אֶחָד מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ: אִם הָיָה בֵּית עִיר חוֹמָה וְקָם בְּיַד הַגּוֹאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – נֶחֱלָט; וְאִם הָיָה בֵּית הַחֲצֵרִים, וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהוּא בְּיַד הַגּוֹאֵל – חוֹזֵר לִבְעָלָיו בַּיּוֹבֵל.
ד. גְּאָלוֹ אֶחָד מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וכו'. ראה גם הלכות שמיטה ויובל יב,ח. אִם הָיָה בֵּית עִיר חוֹמָה וְקָם בְּיַד הַגּוֹאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נֶחֱלָט. כדין הקונה בית בבתי ערי חומה מחברו שאם לא פדאו בעליו בתוך שנים עשר חודש, נחלט לקונה (שם). חוֹזֵר לִבְעָלָיו בַּיּוֹבֵל. כדין מוכר בית בבתי החצרים שאף אם לא פדאו, חוזר לבעלים ביובל (הלכות שמיטה ויובל יב,י).
ה. הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְהוֹרָה תְּמִימָה לְבֶדֶק הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל עֲשֵׂה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וְחָלָה קְדֻשָּׁה עָלֶיהָ, וְנִפְדֵּית כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה, וּמַעֲרִיךְ אוֹתָהּ הַכֹּהֵן בְּדָמֶיהָ, וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְאֵין הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ פּוֹדֶה אֶלָּא עַל מְנַת לְהַקְרִיבָהּ לַמִּזְבֵּחַ לְמַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה, שֶׁכָּל דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם.
ה. תְּמִימָה. ללא מום, הראויה להקרבה על גבי המזבח. שֶׁעָבַר עַל עֲשֵׂה. כמבואר בהלכה הסמוכה. וְנִפְדֵּית כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה. ואין צריך להמתין שיפול בה מום (בניגוד לבהמה שהוקדשה למזבח שאינה נפדית בלא מום). לְמַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה. לקרבן שראויה להיקרב לו, כגון זכר לעולה וכדומה. שֶׁכָּל דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם. ומשום כך חלה עליו קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין בפדייתו, אף שלא הוקדש למזבח אלא לבדק הבית.
ו. וּמִנַּיִן שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּישׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (ויקרא כב,כג). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "נְדָבָה" – לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְכֵן הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים, שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ. וְנֶאֱמַר: "אֹתוֹ" – אוֹתוֹ אַתָּה עוֹשֶׂה נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה תְּמִימָה נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הֲרֵי הוּא כַּעֲשֵׂה.
ו. שָׂרוּעַ וְקָלוּט. שני סוגי בעלי מום הם, ואסור להקריבם (ראה הלכות ביאת מקדש ז,ט, הלכות איסורי מזבח ב,ה). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש המקראות. וְכֵן הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים. גם מצד פשט הכתוב מסתבר שהוא מדבר על נדבת דמים ולא על נדבה למזבח, שהרי בהמה בעלת מום אינה ראויה למזבח. אוֹתוֹ אַתָּה עוֹשֶׂה נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. דווקא כשהוא בעל מום. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הֲרֵי הוּא כַּעֲשֵׂה. שאיסור הנלמד מכלל מצוות עשה, אינו נחשב כאיסור לאו אלא כמצוות עשה.
ז. הַמַּקְדִּישׁ אֶת בְּהֶמְתּוֹ סְתָם אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם – רוֹאִין כָּל בְּהֵמָה תְּמִימָה הָרְאוּיָה לְהַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: הַזְּכָרִים יִמָּכְרוּ לִצְרִיכֵי עוֹלוֹת וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן עוֹלוֹת, וְהַנְּקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לִצְרִיכֵי שְׁלָמִים וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן שְׁלָמִים, וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיי כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,ט), כְּלוֹמַר, כָּל הָרָאוּי לִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – יִקְרַב.
ז. הַמַּקְדִּישׁ… סְתָם. ולא פירש אם מקדיש לבדק הבית או למזבח. הַזְּכָרִים יִמָּכְרוּ לִצְרִיכֵי עוֹלוֹת. אנשים הצריכים להקריב קרבן עולה. וְהַנְּקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לִצְרִיכֵי שְׁלָמִים. שנקבה אינה קרבה לעולה. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. ואין אומרים שהבהמות הוקדשו לצורך המזבח ושיש להקריבן עולות נדבה למזבח (בזכרים) או לקנות בדמיהן עולות למזבח (בנקבות). וְעַל זֶה נֶאֱמַר… כָּל הָרָאוּי לִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִקְרַב. ולכן אף שהקדישם לבית הבית, צריך לדאוג לכך שהבהמה עצמה תקרב על המזבח.
ח. הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם, וְהָיוּ בָּהֶם יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְעוֹפוֹת הָרְאוּיִין לִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – יִמָּכְרוּ לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן, וְהַדָּמִים יִלָּקַח בָּהֶן זְכָרִים וְיִקְרְבוּ עוֹלוֹת.
ח. יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. שראויים לנסכי הקרבנות או למנחת נסכים. יִמָּכְרוּ לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין. לצריכים להקריב קרבן או נסכים ממינים אלו. וְהַדָּמִים יִלָּקַח בָּהֶן זְכָרִים וְיִקְרְבוּ עוֹלוֹת. עולות נדבה למזבח.
ט. וּמִפְּנֵי מָה יִקְרְבוּ דְּמֵי אֵלּוּ עַצְמָן, וּדְמֵי בְּהֵמָה הַתְּמִימָה יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת? לְפִי שֶׁהַבְּהֵמָה הַקְּדוֹשָׁה לַמִּזְבֵּחַ, אִם נָפַל בָּהּ מוּם – יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר; וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהָעוֹפוֹת שֶׁנִּפְסְלוּ – אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ" (ויקרא כז,יא-יב) – כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל הַעֲרָכָה וְהַעֲמָדָה, יֵשׁ לוֹ פִּדְיוֹן, וְשֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל הַעֲרָכָה וְהַעֲמָדָה, אֵין לוֹ פִּדְיוֹן.
ט. לְפִי שֶׁהַבְּהֵמָה הַקְּדוֹשָׁה לַמִּזְבֵּחַ אִם נָפַל בָּהּ מוּם יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן הי"א, שעל ידי הפדיון הקדושה עוברת לדמים וקונה בה בהמה אחרת לקרבן. ומטעם זה כאשר מוכרים את בהמת המקדיש לצורך קרבן ויוצאים בכך ידי חובת המזבח, דמי הבהמה יכולים לצאת לבדק הבית. אבל בדברים אלו, מכיוון שאין להם פדיון, הרי שגם כאשר מוכרם לצורך מזבח נשארת על דמיהם חובת הקרבה למזבח, ואינם יכולים לצאת לבדק הבית. שֶׁנֶּאֱמַר וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן וכו'. ומכאן שרק הבהמה שנאמר בה במפורש בכתוב שמעמידים ומעריכים אותה, נפדית, אך לא דברים אחרים שהוקדשו למזבח (רדב"ז הלכות איסורי מזבח ו,ד, ערוה"ש קדשים ס,יא). ויש מפרשים שדווקא דברים שיש בהם רוח חיים שאפשר להעמיד אותם לפני הכהן, מה שאין כן סולת, יין ושמן, וכן העופות בכלל זה, שהרי אינם עומדים אלא פורחים בכנפיהם (קרן אורה מנחות ק,ב, ח"ד מנחות יב,א).
י. הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם, וְהָיְתָה בָּהֶן הַקְּטֹרֶת שֶׁנּוֹתְנִין לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִקְחוּ אוֹתָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים – הֲרֵי זוֹ תִּנָּתֵן לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּמוֹתַר הַקְּטֹרֶת. וְכֵן עוֹשִׂין אִם יֵשׁ בִּנְכָסָיו אֶחָד מִסַּמְמְנֵי הַקְּטֹרֶת.
י. וְהָיְתָה בָּהֶן הַקְּטֹרֶת שֶׁנּוֹתְנִין לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִקְחוּ אוֹתָהּ. כגון שהמקדיש היה אומן שקיבל קטורת בשכרו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים. ד,יב. שבחודש ניסן היו מחללים את מותר הקטורת מהשנה שעברה על מעות שכר האומנים עושי הקטורת שנלקחו מהלשכה, ונותנים את הקטורת לאומנים בתור שכר, ולאחר מכן היו קונים מהם את הקטורת משקלי התרומה החדשה. הֲרֵי זוֹ תִּנָּתֵן לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן. ולא ניתן למכרה על מנת שייתן אותה הקונה למקדש, ויפלו דמיה לבדק הבית, משום שאין היחיד מביא קטורת בנדבה (רדב"ז).
יא. הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לַמִּזְבֵּחַ וְנָפַל בָּהּ מוּם וְנִפְסְלָה – הֲרֵי זוֹ נֶעֱרֶכֶת וְנִפְדֵּית, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיי וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן" (ויקרא כז,יא), וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן אַחֵר כְּמוֹתָהּ.
יא. נֶעֱרֶכֶת וְנִפְדֵּית. שמים את שווייה ומחללים את קדושתה על הדמים. ומצוות עשה לפדות בהמת קדשים שנפל בה מום (הלכות איסורי מזבח א,י). וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה. ופירשו חכמים שהכתוב מדבר בבהמה בעלת מום.
יב. כָּל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה בַּחַיִּים, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אוֹ תְּמִימָה הָרְאוּיָה לִקְרַב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר – הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה הַעֲמָדָה בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כז,יא). לְפִיכָךְ, אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּעָרֵךְ וְתִפָּדֶה – אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ אַחַר שֶׁמֵּתָה, אֶלָּא תִּקָּבֵר. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ שְׁחוּטָה אוֹ נְבֵלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת – הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין.
יב. בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם. לאחר שהוקדשו (כדלעיל הי"א). אבל המקדיש בהמה בעלת מום קבוע, אינה צריכה העמדה והערכה, ואף אם מתה קודם שתיפדה, נפדית אחר שתמות (ראה הלכות איסורי מזבח א,י-יא). אוֹ תְּמִימָה הָרְאוּיָה לִקְרַב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. לעיל הל' ה-ז, שכשהקדישה לבדק הבית פודים אותה בדמיה כשהיא תמימה ונמכרת להקריבה למה שהיא ראויה. הַעֲמָדָה בַּדִּין. לצורך הערכה ממונית. אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ אַחַר שֶׁמֵּתָה. משום שאינה ראויה להעמדה בדין. אֶלָּא תִּקָּבֵר. משום שאסורה בהנאה (הלכות פסולי המוקדשין יט,א). הִקְדִּישׁ שְׁחוּטָה אוֹ נְבֵלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. או למזבח (כס"מ).
יג. שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת – הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכָל דְּבָרֶיהָ, וְנֶעֱרֶכֶת, וַהֲרֵי הִיא בִּכְלַל "וְהֶעֱמִיד… וְהֶעֱרִיךְ" (ויקרא כז,יא-יב), עַד שֶׁתָּמוּת.
יג. שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם. שני סימני השחיטה והם הקנה והוושט. מְפַרְכֶּסֶת. מפרפרת. הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכָל דְּבָרֶיהָ. אף שלעניין אכילה נחשבת כשחיטה כשרה (הלכות שחיטה ג,ה), מכל מקום לעניין העמדה והערכה נחשבת כחיה.
יד. הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לְדָמֶיהָ – הֲרֵי זוֹ נִתְקַדֵּשׁ גּוּפָהּ. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ' – הִיא עַצְמָהּ תִּקְרַב. הִקְדִּישׁ אֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ לְדָמָיו וְאָמַר: 'דְּמֵי רַגְלָהּ שֶׁל פָּרָה זוֹ לַמִּזְבֵּחַ' – הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ אוֹ לֹא פָּשְׁטָה, וּלְפִיכָךְ תִּקְרַב וְלֹא תִּפָּדֶה.
יד. הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לְדָמֶיהָ. שיביא בדמיה קרבן למזבח. הֲרֵי זוֹ נִתְקַדֵּשׁ גּוּפָהּ. אף שהקדישה לדמיה, משום שהיא תמימה וראויה למזבח חלה עליה קדושת הגוף ואינה יוצאת מידי המזבח (כדלעיל ה"ה).
טו. וְכֵיצַד עוֹשִׂין? מוֹכְרִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ לְמִי שֶׁיַּקְרִיב אוֹתָהּ, וְדָמֶיהָ חֻלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר. וְאִם הָיָה אֵבֶר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ.
טו. מוֹכְרִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ לְמִי שֶׁיַּקְרִיב אוֹתָה וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶרּ. וכגון שנדר הקונה להקריב קרבן בעלות מסוימת, ולאחר ניכוי דמי אותו האיבר שווה בהמה זו כפי העלות שנדר (הלכות מעשה הקרבנות טו,ב). אֵבֶר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. שחייה של הבהמה תלויים בקיומו, כגון הלב וכדומה. פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ. ונחשב כאילו הקדישה כולה לדמיה.
טז. הָיְתָה בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִקְרַב וְהִקְדִּישׁ אֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ לְדָמָיו, בֵּין שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – לֹא נִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא דְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר בִּלְבַד. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'דְּמֵי רֶגֶל פָּרָה זוֹ' אוֹ 'דְּמֵי לִבָּהּ' 'הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ' – הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שֻׁתָּפִין בָּהּ.
טז. לֹא נִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא דְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר בִּלְבַד. מכיוון שאין הבהמה ראויה למזבח, אין הקדושה פושטת בכולה, אף אם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו. הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שֻׁתָּפִין בָּהּ. בדמי אותו האבר. ולכן כשהקדיש איבר שהנשמה תלויה בו, הוא והקדש שותפים בדמי הבהמה כולה וחולקים את דמיה. ואילו כאשר הקדיש איבר שאין הנשמה תלויה בו נותן להקדש דמי אותו איבר (רדב"ז).
יז. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'רֹאשׁ עֶבֶד זֶה' אוֹ 'לֵב חֲמוֹר זֶה' 'הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'רֹאשִׁי הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ' – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִּדְמֵי רֹאשׁוֹ. וְרוֹאִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אוֹתוֹ אֵבֶר אִלּוּ הָיָה נִמְכָּר, וְיָבִיא בְּדָמָיו קָרְבָּן.
יז. וְכֵן הָאוֹמֵר וכו'. הדין האמור לעיל בהקדש בהמה בעלת מום לדמיה נכון גם במקרה שהקדיש בהמה טמאה או עבד לדמיו. אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִּדְמֵי רֹאשׁוֹ. שהקדושה אינה פושטת בכולו, אלא ראשו בלבד מוקדש, ומכיוון שראשו הוא איבר שהנשמה תלויה בו, הוא והקדש שותפים בו ויחלקו את דמיו. וְרוֹאִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אוֹתוֹ אֵבֶר אִלּוּ הָיָה נִמְכָּר. ולכן כשהקדיש איבר שהנשמה תלויה בו נותן חציו להקדש, כדין המוכר לחברו ראש עבד או חמור שמכר לו את חציו (ראה הלכות מכירה כז,ח).
יח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, הָאוֹמֵר: 'דְּמֵי רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה' אוֹ 'כְּבֵדוֹ' 'הֶקְדֵּשׁ', 'דְּמֵי רֹאשׁ עֶבֶד זֶה' אוֹ 'כְּבֵדוֹ' 'הֶקְדֵּשׁ', הוֹאִיל וְהוּא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּדְמֵי כֻּלּוֹ, שֶׁכָּל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת – קְדֻשַּׁת דָּמִים הוּא.
יח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. שכאשר אינם ראויים למזבח והקדישם לדמיהם אין הקדושה פושטת בכל הבהמה אלא מתחייב בדמי אותו האיבר בלבד. שֶׁכָּל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת קְדֻשַּׁת דָּמִים הוּא. וכל המעריך או מקדיש איבר שהנשמה תלויה בו, דינו כמעריך או מקדיש את הגוף כולו (לעיל ב,א).
יט. הָאוֹמֵר: 'עֶרְכִּי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ' – מֵבִיא בְּעֶרְכּוֹ קָרְבָּן. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְעֵרֶךְ שָׁלֵם – הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן עֵרֶךְ, אוֹ אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ נָדַר. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לַמִּזְבֵּחַ – הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית, וְהַדָּמִים יָבִיאוּ בָּהֶן עוֹלוֹת לַמִּזְבֵּחַ, וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם פּוֹדִין אוֹתָהּ בָּעֵרֶךְ הַקָּצוּב בָּהּ אוֹ פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ, הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ הִקְדִּישׁ. וְדָנִין בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהַחֲמִיר.
יט. הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. כדין עני שהעריך (לעיל ג,ב-ג). פּוֹדִין אוֹתָהּ בָּעֵרֶךְ הַקָּצוּב בָּהּ. כדין ערך שדה אחוזה (לעיל ד,א-ב). אוֹ פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ הִקְדִּישׁ. ולא מצאנו דבר שהוקדש למזבח ואינו נפדה בשוויו האמתי (בבלי ערכין ה,א). לְהַחֲמִיר. אם הערך יותר מהשווי, ייתן את הערך. ואם השווי יותר מהערך, ייתן את השווי.

תקציר הפרק 

פרק ה' הלכות ערכים וחרמים

הקדש נכסים או בהמה

המקדיש -מצווה לפדות ראשון.
הקדיש סתם – כל הראוי למזבח, יקנו בדמיו עולות ושלמים (כמפורט בפרק). ולכתחילה לא יקדיש תמימים לבדק הבית.
המקדיש איברים – רק איבר חיוני, נחשב ככל הגוף.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות ערכין וחרמין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.המקדיש שדה בימינו – האם כופין אותו לפדותה?

2.רק לבהמות כשרות יש פדיון?

3.האומר ערכי עלי – ספק בידינו אם בתורת ערכין נדר או בתורת נדר?

תשובות
1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן