פרק ה', הלכות שאלה ופקדון, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ מָעוֹת שֶׁל עֲנִיִּים אוֹ שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, וּפָשַׁע בָּהֶן וְנִגְנְבוּ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִשְׁמֹר" (שמות כב,ו) – לֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים, וַהֲרֵי הוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין. אֲפִלּוּ בָּאוּ עָלָיו גַּנָּבִים, וְקָדַם וְהִצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן הַשְּׁבוּיִים – פָּטוּר; אֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים גָּדוֹל מִזֶּה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין זֶה הַמָּמוֹן הַמֻּפְקָד לַעֲנִיֵּי מָקוֹם זֶה אוֹ לִשְׁבוּיִים אֵלּוּ. אֲבָל אִם הָיָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ וְלִשְׁבוּיִים אֵלּוּ, וַהֲרֵי הוּא קָצוּץ לָהֶן – הֲרֵי זֶה מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין, וִישַׁלֵּם אִם פָּשַׁע אוֹ יִשָּׁבַע אִם לֹא פָּשַׁע, כְּדֶרֶךְ כָּל הַשּׁוֹמְרִין.
א. מָעוֹת שֶׁל עֲנִיִּים. מעות המיועדות לחלוקה לעניים. וּפָשַׁע בָּהֶן וְנִגְנְבוּ פָּטוּר. אף ששומר חינם חייב בפשיעה. שֶׁנֶּאֱמַר לִשְׁמֹר לֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים וַהֲרֵי הוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין. שהמפקיד אינו יכול לתבעו משום שאין זה ממונו שהרי הוא מיועד לחלוקה לעניים, וגם העניים אינם יכולים לתבעו משום שאינו מיועד וקצוב לעניים מסוימים. אֲפִלּוּ בָּאוּ עָלָיו גַּנָּבִים וְקָדַם וְהִצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן הַשְּׁבוּיִים. נתן לגנבים את הממון שהיה מיועד לפדיון השבויים כדי שלא יפגעו בו הגנבים או ישבוהו. אֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים גָּדוֹל מִזֶּה. שהרי נהג במעות אלו בהתאם לייעוד שלהן.
אֲבָל אִם הָיָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ וְלִשְׁבוּיִים אֵלּוּ וַהֲרֵי הוּא קָצוּץ לָהֶן. שהממון מיועד לעניי מקום מסוים או עיר מסוימת ולא יכולים גבאי הצדקה לשנות את ייעודו לעניי עיר אחרת (כס"מ, והמ"מ פירש שצריך שיהיה גם חלק מוגדר לכל אחד מהעניים).
ב. הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ מָמוֹן אוֹ כֵּלִים חֲשׁוּבִין, וּבָאוּ עָלָיו גַּנָּבִים, וְקָדַם וְנָתַן לָהֶם הַפִּקָּדוֹן לְהַצִּיל עַצְמוֹ: אִם הָיָה אָמוּד שֶׁהוּא בַּעַל מָמוֹן – חַיָּב, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבִּגְלָלוֹ בָּאוּ הַגַּנָּבִים, וְנִמְצָא זֶה הִצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ; וְאִם אֵינוֹ אָמוּד – חֶזְקָתוֹ שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְשֵׁמַע הַפִּקָּדוֹן, וּפָטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. אִם הָיָה אָמוּד שֶׁהוּא בַּעַל מָמוֹן חַיָּב שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבִּגְלָלוֹ בָּאוּ הַגַּנָּבִים. אם הנפקד מוערך כבעל ממון הרי שהגנבים באו מחמת ממונו ולא מחמת הפיקדון. וְנִמְצָא זֶה הִצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ. והמציל את עצמו בממון חברו חייב לשלם (ראה הלכות חובל ומזיק ח,ב). וְאִם אֵינוֹ אָמוּד חֶזְקָתוֹ שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְשֵׁמַע הַפִּקָּדוֹן. אם אין הנפקד מוערך כבעל ממון, אין סבירות שבאו הגנבים עבור ממונו אלא עבור הפיקדון שהופקד אצלו.
ג. הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ כֵּלִים אוֹ פֵּרוֹת, וּבָאוּ גַּנָּבִים וּגְנָבוּם בְּפָנָיו, וְאִלּוּ הָיָה צֹוֵחַ הָיוּ בָּאִין בְּנֵי אָדָם וּמַצִּילִין אוֹתָן, הוֹאִיל וְלֹא צָוַח – הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. הוֹאִיל וְלֹא צָוַח הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ. שגם קריאה לעזרה היא בכלל אחריות השמירה של שומר חינם. וחובתו היא לבקש עזרה בחינם, אבל אם לא היה מוצא מי שיעזרהו בחינם אלא בשכר, פטור (ראה הלכות שכירות ג,ו).
ד. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מֵאָה וְזֶה מָאתַיִם, וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אוֹמֵר: 'אֲנִי הוּא שֶׁהִפְקַדְתִּי הַמָּאתַיִם', וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – יִשָּׁבַע כָּל אֶחָד מֵהֶן שֶׁהִפְקִיד מָאתַיִם כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְיִתֵּן מָאתַיִם לָזֶה וּמָאתַיִם לָזֶה, וְיַפְסִיד מֵאָה מִבֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא פָּשַׁע, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב שֵׁם כָּל אֶחָד עַל כִּיס שֶׁלּוֹ.
לְפִיכָךְ, אִם הֵבִיאוּ לוֹ הַשְּׁנַיִם כְּאֶחָד הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּכֶרֶךְ אֶחָד, וּבָאוּ וְתָבְעוּ, וְכָל אֶחָד אוֹמֵר הַמָּאתַיִם שֶׁלּוֹ – נוֹתֵן מֵאָה לָזֶה וּמֵאָה לָזֶה, וְהַשְּׁאָר יִהְיֶה מֻנָּח אֶצְלוֹ עַד לְעוֹלָם אוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה לַחֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לָהֶן: 'כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵין אַתֶּם מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה וַהֲבֵאתֶם בְּכֶרֶךְ אֶחָד, לֹא הִטְרַחְתִּי עַצְמִי לֵידַע וְלִזְכֹּר תָּמִיד בַּעַל הַמֵּאָה מִבַּעַל הַמָּאתַיִם'.
וְכֵן אִם הִפְקִידוּ אֶצְלוֹ שְׁנֵי כֵּלִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמֵר: 'אֲנִי הוּא בַּעַל הַגָּדוֹל' – יִשָּׁבְעוּ שְׁנֵיהֶם, וְיִתֵּן הַגָּדוֹל לְאֶחָד מֵהֶן וּדְמֵי הַגָּדוֹל לַשֵּׁנִי, וְיִשָּׁאֵר לוֹ הַקָּטָן. וְאִם הֱבִיאוּם כְּאֶחָד בְּכֶרֶךְ אֶחָד – נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן, וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי הַקָּטָן לַשֵּׁנִי, וְהַשְּׁאָר יִהְיֶה מֻנָּח אֶצְלוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה לַחֲבֵרוֹ אוֹ עַד לְעוֹלָם.
וְכֵן מִי שֶׁתְּבָעוּהוּ שְׁנַיִם, זֶה אוֹמֵר: 'אֲנִי הוּא בַּעַל הַפִּקָּדוֹן' וְזֶה אוֹמֵר: 'אֲנִי הוּא', וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'אֶחָד מִכֶּם הוּא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא' – יְשַׁלֵּם לִשְׁנֵיהֶם.
וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת אֵצֶל רוֹעֶה, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הָיְתָה – יְשַׁלֵּם לִשְׁנֵיהֶן. וְאִם הִפְקִידוּ בְּעֶדְרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – מַנִּיחַ הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, וְתִהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ לַחֲלֹק אוֹתָהּ.
ד. וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. מי הפקיד את המאתיים. כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. חכמים תיקנו שבמקרים מסוימים שבהם אין חובת שבועה מן התורה, יכול התובע להישבע על תביעתו וייטול מהנתבע (אף על פי שבדרך כלל הנתבע הוא שנשבע כדי להיפטר מהתביעה נגדו), ושבועה זו נעשית כשהנשבע אוחז ספר תורה בידו (ראה הלכות טוען ונטען א,ב).
בְּכֶרֶךְ אֶחָד. כרוכים יחד. אוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה לַחֲבֵרוֹ. זה שהפקיד מאה. לֹא הִטְרַחְתִּי עַצְמִי לֵידַע וְלִזְכֹּר תָּמִיד בַּעַל הַמֵּאָה מִבַּעַל הַמָּאתַיִם. מיהו בעל המאה ומיהו בעל המאתיים.
וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי הַקָּטָן לַשֵּׁנִי. אם מדובר בכלי שכשיחתוך ממנו חתיכה יהיה לחתיכה ערך וכן למה שנשאר מהכלי, ייתן לו חתיכה ממשית מהכלי בערך הכלי הקטן. ואם לאו, ייתן לאחד מהם שווי ממוני בערך הכלי הקטן ויישאר הכלי הגדול אצלו (מאירי בבא מציעא לז,א).
וְכֵן מִי שֶׁתְּבָעוּהוּ שְׁנַיִם וכו'. ורק אחד מהם הפקיד אצלו. יְשַׁלֵּם לִשְׁנֵיהֶם. לאחר שיישבעו בנקיטת חפץ, משום שהוא פושע, שהיה לו לכתוב על אותו הדבר שהוא מופקד אצלו מי הוא בעל הפיקדון (פה"מ בבא מציעא ג,ג).
וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הָיְתָה. ואינו יודע למי עליו להחזיר את הבהמה החיה ולמי עליו להחזיר את הנבלה. יְשַׁלֵּם לִשְׁנֵיהֶן. לאחר שיישבעו (מאירי בבא מציעא לז,ב). וְאִם הִפְקִידוּ בְּעֶדְרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. הרועה הסכים לשמור, אך הבעלים הכניסו את הבהמות לעדר שלא בפניו, ולא היה יכול לראות למי שייכת כל אחת מהן (תוספות שם). מַנִּיחַ הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. מניח את הבהמה בבית דין או ביד אדם שלישי, ואינו צריך לשלם לשניהם (מאירי שם).
ה. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יְעָרְבֵם עִם פֵּרוֹתָיו. עָבַר וְעֵרְבָן – יְחַשֵּׁב כַּמָּה הָיוּ פֵּרוֹתָיו וְכַמָּה הָיָה הַפִּקָּדוֹן, וְיִרְאֶה כַּמָּה חָסֵר הַכֹּל, וִיחַשֵּׁב חֶסְרוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְיִתֵּן לוֹ אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע.
נִסְתַּפֵּק מֵהֶן וְלֹא יָדַע כַּמָּה נִסְתַּפֵּק – יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת: לְחִטִּין וּלְאֹרֶז קָלוּף – אַרְבַּעַת קַבִּין וּמֶחֱצָה לְכָל כּוֹר; לִשְׂעוֹרִין וּלְדֹחַן – תִּשְׁעַת קַבִּין לְכָל כּוֹר; לְכֻסְּמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן בְּגִבְעוֹלָיו וּלְאֹרֶז שֶׁאֵינוֹ קָלוּף – שָׁלֹשׁ סְאִין לְכָל כּוֹר. וְכַמִּדָּה הַזֹּאת לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן. אֲבָל אִם מָדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹתִירוֹת.
וְכֵן מוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן וּשְׁלֹשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה לֹג, מֵהֶן לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים וְלֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק – אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים; וְאִם הָיוּ הַקַּנְקַנִּים יְשָׁנִים – אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע.
ה. לֹא יְעָרְבֵם עִם פֵּרוֹתָיו. משום שהמפקיד מעוניין לקבל בחזרה את הפירות שהפקיד ולא פירות אחרים (גר"א רצב ס"ק לג ע"פ בבלי בבא מציעא לח,א), או כדי שיידע כמה פירות להחזיר לו במקרה שהפירות יחסרו. וְיִרְאֶה כַּמָּה חָסֵר הַכֹּל וִיחַשֵּׁב חֶסְרוֹן הַפִּקָּדוֹן. דרכם של פירות מאוחסנים להצטמק ולהתחסר במשך הזמן מסיבות שונות, ועליו לחשב את חסרון פירותיו של המפקיד באופן יחסי לחיסרון של כלל הפירות כדי לדעת כמה פירות עליו להשיב לו. וְיִתֵּן לוֹ אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע. שצריך להישבע שבועת השומרים שהפירות חסרו מסיבה טבעית ולא מחמת פשיעה וכדומה.
נִסְתַּפֵּק מֵהֶן וְלֹא יָדַע כַּמָּה נִסְתַּפֵּק. לקח פירות מהתערובת לצרכיו ולא יודע באיזו כמות, וכעת אי אפשר לחשב כמה נחסרו פירות הפיקדון ביחס לכלל הפירות. יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת. יפחית מהפירות שמחזיר למפקיד את החיסרון על פי השיעור המקובל כפי תבואת המדינה והאקלים שבה וכפי מה שידוע אצל האנשים שמאחסנים פירות ותבואה (פה"מ בבא מציעא ג,ז). לְחִטִּין וּלְאֹרֶז קָלוּף אַרְבַּעַת קַבִּין וּמֶחֱצָה לְכָל כּוֹר. שלכל כור חיטים או אורז שמקבל בפיקדון, מחזיר כור פחות ארבעה קבים ומחצה (כור הוא מאה ושמונים קב). וְכַמִּדָּה הַזֹּאת לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. עבור כל שנה שהפיקדון אצלו מפחית כשיעורים אלו, מכיוון שבריבוי הזמן מתרבה אבדן הפירות או פיזורם.
שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן. שההפקדה וההחזרה היו בזמן הכנסת הפירות לגורן בעודם יבשים. אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹתִירוֹת. משום שהזרעים סופגים לחות במשך הזמן ונפחם גדל, וכשמחזיר לו לפי אותה מידת נפח כבר נכלל הפחת בכך (וראה פני יהושע בבא מציעא מ,א שפירש באופן אחר).
וְכֵן מוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן. כשהפקיד אצלו יין ועירבו עם יין שלו והשתמש בתערובת, מחזיר לו שישית פחות מהכמות שקיבל בשל בליעת הקנקנים מהיין וכן בשל אידויו. מֵהֶן לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים וְלֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. מתוך השלושה לוגין שמפחית, לוג וחצי הם כנגד השמרים ששוקעים בתחתית הקנקן, ולוג וחצי כנגד מה שנבלע בקנקן. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק. שמן שסיננו אותו משמריו. וְאִם הָיוּ הַקַּנְקַנִּים יְשָׁנִים אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע. שכבר בלעו הקנקנים כל צרכם ואינם בולעים יותר.
ו. הִפְקִיד אֶצְלוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן מְדוּדִין, וְעֵרְבָן עִם פֵּרוֹתָיו וְלֹא מְדָדָן – הֲרֵי זֶה פָּשַׁע. בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אוֹמֵר: 'כָּךְ וְכָךְ הָיוּ', וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – יְשַׁלֵּם בְּלֹא שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ בְּתַשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הוּא חַיָּב, וְנִמְצָא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי רַבִּי יוֹסֵף הַלֵּוִי וְרַבּוֹ.
וְכֵן כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאָמַר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה דָּמִים אֲנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם', וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִין: 'אָנוּ יוֹדְעִין, וְכָךְ וְכָךְ הָיָה שָׁוֶה' – יִטְּלוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְהוּא שֶׁיִּטְעֲנוּ דָּבָר שֶׁהֵן אֲמוּדִין בּוֹ. וְיֵשׁ לַשּׁוֹמֵר לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ.
וּמִנַּיִן שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא? הַגַּע עַצְמְךָ, שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ כִּיס זְהוּבִים וּפָשַׁע בּוֹ, הַבְּעָלִים אוֹמְרִין: 'מָאתַיִם דִּינָר הָיוּ בּוֹ', וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'וַדַּאי שֶׁהָיָה בּוֹ דִּינָרִין, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיוּ', נִמְצָא זֶה כְּטוֹעֵן מָאתַיִם וְהוֹדָה לוֹ בְּמִקְצָת, וְאָמַר: 'הַשְּׁאָר – אֵינִי יוֹדֵעַ', שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ו. פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן מְדוּדִין. שלא נמדדה כמותם או משקלם. הֲרֵי זֶה פָּשַׁע. שהיה לו למדדם קודם שעירבם עם פירותיו, ומכיוון שלא מדדם, הוא מוגדר פושע וחייב לשלם. וְנִמְצָא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. שהרי השומר מודה שחייב לו פירות אלא שאינו יודע כמה, ומשום כך הוא נחשב כמודה במקצת הטענה וחייב שבועה מן התורה. אך מכיוון שאינו יודע כמה הופקד אצלו אינו יכול להישבע כנגד טענת המפקיד, והכלל הוא שכל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע, משלם (ראה גם הלכות חובל ומזיק ז,יט). הוֹרוּ רַבּוֹתַי רַבִּי יוֹסֵף הַלֵּוִי. הר"י מיגאש (ראה חידושיו לשבועות מג,א). וְרַבּוֹ. הרי"ף (ראה שו"ת הרי"ף מהדורת רוטשטיין סי' מו).
וְהוּא שֶׁיִּטְעֲנוּ דָּבָר שֶׁהֵן אֲמוּדִין בּוֹ. התובע נאמן רק אם תובע סכום סביר על פי אמדן ממונו. וְיֵשׁ לַשּׁוֹמֵר לְהַחֲרִים וכו'. השומר רשאי להטיל חרם בבית דין, כדי שהמפקיד יימנע מטענת שקר (ראה הלכות טוען ונטען א,ד ובביאור שם).
הַגַּע עַצְמְךָ. השתדל להבין. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות טוען ונטען ד,ז-ח.
ז. מֵת אָבִיו וְהִנִּיחַ לוֹ שַׂק צָרוּר, הִפְקִידוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּפָשַׁע בּוֹ, הַמַּפְקִיד אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ, שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בּוֹ', וְכֵן הַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁמָּא זְכוּכִית הָיָה מָלֵא' – שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בְּטַעֲנָה זוֹ, שֶׁיִּשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִכְלֹל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה בּוֹ יָתֵר עַל שָׁוֶה כָּךְ וְכָךְ, וִישַׁלֵּם מַה שֶּׁיּוֹדֶה בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד שַׂק צָרוּר אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּפָשַׁע בּוֹ, הַמַּפְקִיד אוֹמֵר: 'חֲלִי זָהָב וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הָיוּ בּוֹ', וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ, שֶׁמָּא סִיגִים אוֹ חוֹל הָיָה בּוֹ', וְאָמְרוּ חֲכָמִים: יִשָּׁבַע בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וְיִטֹּל, וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דָּבָר שֶׁהוּא אָמוּד בּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה אָמוּד לְהַפְקִידוֹ אֶצְלוֹ.
וְלָמָּה נִשְׁבָּע כָּאן בַּעַל הַפִּקָּדוֹן? לְפִי שֶׁאֵין הַשּׁוֹמֵר מְחֻיָּב שְׁבוּעָה, שֶׁאֲפִלּוּ הוֹדָה וְאָמַר: 'בָּארִי לִי שֶׁהָיָה מָלֵא סִיגִים', וְהַמַּפְקִיד אוֹמֵר: 'מַרְגָּלִיּוֹת הָיָה' – הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר, כְּמִי שֶׁטְּעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה בִּשְׂעוֹרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבְהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן יִתְבָּאֲרוּ עִקְּרֵי הַדְּבָרִים.
ז. שֶׁיִּשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כדין כל שומר שבמקרים שבהם חייב לשלם תיקנו חכמים שיישבע שבועה בנקיטת חפץ שאין הפיקדון ברשותו (כדלקמן ו,א). וְיִכְלֹל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה בּוֹ יָתֵר עַל שָׁוֶה כָּךְ וְכָךְ. כולל בשבועתו שברור לו שלא היה שווי הפיקדון יותר מסכום מסוים. וִישַׁלֵּם מַה שֶּׁיּוֹדֶה בּוֹ. משום שגם התובע אינו טוען טענה ודאית לגבי שווי הפיקדון, משלם השומר על פי השווי שהודה בשבועתו.
חֲלִי. תכשיט. סִיגִים. תערובת מתכות. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דָּבָר שֶׁהוּא אָמוּד בּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה אָמוּד לְהַפְקִידוֹ אֶצְלוֹ. שמסתבר לומר שהיו בבעלותו של התובע דברים כאלו או שהפקידו אותם אצלו לשמירה (ראה גם הלכות חובל ומזיק ז,יח).
וְלָמָּה נִשְׁבָּע כָּאן בַּעַל הַפִּקָּדוֹן. שהרי כאשר השומר מודה שקיבל את הפיקדון ואינו יודע מה שוויו, המפקיד נוטל ללא שבועה (כדלעיל ה"ו), ומדוע כאן צריך להישבע כדי ליטול. לְפִי שֶׁאֵין הַשּׁוֹמֵר מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וכו'. שאם היה מחויב שבועה מן התורה ואינו יכול להישבע הרי הוא משלם ללא שבועה של בעל הפיקדון, אך במקרה זה אין השומר מודה במקצת הטענה שמחויב שבועה מן התורה, שהרי גם אם היה טוען טענה ודאית במה שאמר, היה נשבע שבועת היסת ונפטר. כְּמִי שֶׁטְּעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה בִּשְׂעוֹרִים. שהמודה במקצת אינו מתחייב שבועה אלא אם הודה במקצת מטענתו של התובע ולא אם הודה במקצת טענה מסוג אחר. וּבְהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן. ג,ח-י.

תקציר הפרק 

🤔 לא יודעים כמה היא שווה? תשאירו אותה אצלכם!
אדם הוריש לבנו יצירת אומנות, והבן, שמעולם לא בחן אותה לעומק, העביר אותה עטופה בנייר אטום לחברו כדי שישמור עליה. לצערו, היצירה נגנבה מבית החבר משום שהוא התרשל בשמירתה. עכשיו, כשהגיע הזמן להתחשבן, המפקיד אומר: "אני בטוח שזה היה ציור יקר ערך של שגאל, אתה צריך לשלם לי עשרים אלף ₪", והשומר אומר: "אני לא יודע, אולי זה היה סתם חיקוי זול, משהו שלכל היותר שווה מאתיים ₪". במקרה כזה, השומר ישבע שהציור אינו ברשותו ויכלול בשבועתו גם את השבועה שלדעתו ערכו של הציור לא עלה על הסכום הנקוב (200 ₪), וישלם לחברו את הסכום שהוא מודה בו (הלכה ז). מוסר השכל: אל תפקידו אצל חברים יצירות בזמן שהם לא יודעים כמה הן שוות 👨🏽‍🎨

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאלה ופקדון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.גבאי צדקה שנרדם ונגנבו ממנו כספי הצדקה – האם חייב?

2.שמר על יהלום נדיר ויחודי, תקפו גנב הציל עצמו ביהלום – האם חייב?

3.שומר שפשע ואינו יודע כמה חייב – הבעלים יכול לחייב אותו בסכום גבוה?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן