פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁזָּרַק אִישׁ פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם וְהוּא לֹא זָרַק, אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק וְהוּא זָרַק – הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּלְהַבָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע שֶׁיִּזְרֹק וְשֶׁלֹּא יִזְרֹק אִישׁ פְּלוֹנִי. וְכָל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל אֲחֵרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשׂוּ, אֲפִלּוּ הָיוּ בָּנָיו אוֹ אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לֹא לְקַיֵּם וְלֹא לְבַטֵּל, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ, וְנִמְצָא גּוֹרֵם לִשְׁבוּעַת שָׁוְא.
א. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּלְהַבָּא. אף שאינו מתחייב על שבועה כזו אם יישבע על העתיד שכן אין הדבר תלוי בו, מכל מקום אם נשבע על העבר חייב. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים. שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ. ואף אם בסופו של דבר התקיימה שבועתו, מכים אותו מכת מרדות משום קנס, שהרי נשבע על דבר שאין בידו לעשותו (מער"ק). וְנִמְצָא גּוֹרֵם לִשְׁבוּעַת שָׁוְא. שאם לא יעשו אחרים מה שאמר, הרי שבועתו תהיה שבועת שווא.
ב. וְלָמָּה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא? שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְאוֹתָן אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ וְתִתְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ, וְנִמְצָא כְּשֶׁמַּתְרִין בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַתְרָאַת סָפֵק, שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם הָיָה לָאו שֶׁבָּהּ מְפֹרָשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין.
וְאֵין אוֹתָן אֲחֵרִים נִזְקָקִין לְקַיֵּם דִּבְרֵי זֶה הַנִּשְׁבָּע, אֶלָּא אִם כֵּן עָנוּ אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ב. וְנִמְצָא כְּשֶׁמַּתְרִין בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַתְרָאַת סָפֵק. שהרי אם יקיימו האחרים את שבועתו לא ילקה. שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם הָיָה לָאו שֶׁבָּהּ מְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. טז,ד. המפרשים התקשו בדברי הרמב"ם משום ששם מבואר שהעובר על 'לאו הניתק לעשה' והתרו בו, אף שזוהי התראת ספק (שכן אם יעבור על הלאו ויקיים את העשה לא ילקה), היא נחשבת התראה. ויש שכתבו לחלק בין המקרים, ששם בשעת המעשה האדם עבר על הלאו באופן ברור ('לאו שבה מפורש'), והספק הוא מחמת שלאחר מכן יכול האדם לקיים את העשה ולהיפטר מהמלקות. לעומת זאת כאן גם בשעת המעשה אין ודאות שיש כאן שבועת שווא (מרכה"מ, ובאופן דומה ראה יד"פ שם).
נִזְקָקִין. מחויבים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ב,א.
ג. וְאִם קִיְּמוּ דְּבָרוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין, שֶׁלֹּא הִרְגִּילוּ לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא.
ג. הִרְגִּילוּ. גרמו לכך.
ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בִּסְחוֹרָה אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן 'שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שִׁמְעוֹן בְּבֵיתִי' וְ'שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִנְּכָסַי', וְעָבַר שִׁמְעוֹן וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְנֶהֱנָה מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת רְאוּבֵן – רְאוּבֵן פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס, וְשִׁמְעוֹן חַיָּב, שֶׁעָבַר עַל דָּבָר הָאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל', וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. אָכַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁאָכַל כַּזַּיִת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי.
'שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל', וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁהֲרֵי יָצָא יְדֵי אֲכִילָה; מֵאַחַר שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ – אֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה.
ה. פָּטוּר. משום שניתן לומר שכשנשבע שלא יאכל, התכוון לאוכלים ראויים. פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שמאכלים אלו אינם ראויים לאכילה מחמת איסורם, ולכן באכילת דברים אלו לא עבר על שבועתו אלא חייב מלקות משום אכילת איסור.
מֵאַחַר שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ אֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה. וממילא גילה דעתו שכשנשבע הייתה כוונתו לכל סוג של אכילה.
ו. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי', וְהוּא אָכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּב, שֶׁאֲכִילָתָן אֲכִילָה שְׁמָהּ, שֶׁכְּבָר הֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ, שֶׁהֲרֵי אֲכָלָן. אֲבָל לְהַבָּא, שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְנִקְרֹא נִקְרָא וַאֲכָלָן – אֵינָהּ אֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו. אֲבָל לְהַבָּא שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְנִקְרֹא נִקְרָא וַאֲכָלָן אֵינָהּ אֲכִילָה. מכיוון שניתן לומר שאכילה זו הייתה בדרך מקרה ואינה נחשבת אכילה, אי אפשר לחייבו על הפרת השבועה (ובהלכה הקודמת כשנשבע שיאכל, ואכל דברים אלו, אי אפשר לחייבו משום שניתן לומר שאכילתו הייתה מכוונת ונחשבת אכילה – ערוה"ש רלח,יב). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ה.
ז. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כָּל שֶׁהוּא מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת', וְאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – חַיָּב בִּשְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻשְׁבָּע עַל חֲצִי שִׁעוּר מֵהַר סִינַי.
ז. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻשְׁבָּע עַל חֲצִי שִׁעוּר מֵהַר סִינַי. ולכן אינו נחשב כנשבע על המצווה שאין שבועתו חלה (ראה לקמן הי"א). ואף שחצי שיעור אסור מן התורה (הלכות מאכלות אסורות יד,ב), אין איסורו מפורש בתורה ולכן אינו בכלל הדברים שמושבע עליהם מהר סיני (רדב"ז).
ח. 'שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת נְבֵלָה וּטְרֵפָה' – חַיָּב בִּשְׁבוּעָה.
'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עָפָר' וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה: אִם אָכַל כַּזַּיִת – חַיָּב; אָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – הֲרֵי זֶה סָפֵק, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בְּכָל שֶׁהוּא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה כְּדֵי לְהַצְרִיכוֹ שִׁעוּר.
ח. חַיָּב בִּשְׁבוּעָה. משום שאין מושבע על חצי שיעור מהר סיני, חלה עליו שבועה.
אִם אָכַל כַּזַּיִת חַיָּב. אף שאין דברים אלו ראויים לאכילה, מכיוון שנשבע עליהם בפירוש, חייב אם אכלם. שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בְּכָל שֶׁהוּא וכו'. ומצד שני שמא לא יתחייב אלא על כזית, שהוא שיעור אכילה, שהרי נשבע בלשון אכילה.
ט. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חַרְצָן, וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – הֲרֵי זֶה סָפֵק. הָיָה הַנִּשְׁבָּע נָזִיר, שֶׁהוּא אָסוּר בְּחַרְצָן בְּכַזַּיִת, וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ אֶלָּא עַל כַּזַּיִת שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלָיו, וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. לְפִיכָךְ, אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל חַרְצָן אֶחָד', וַאֲכָלוֹ – חַיָּב.
ט. חַרְצָן. גרעיני הענבים. הֲרֵי זֶה סָפֵק. שמא מכיוון שדרכו להיאכל ביחד עם הענבים כוונתו לאכילת כזית ולא עבר על שבועתו, או שמא מכיוון שאינו נאכל בפני עצמו כוונתו אפילו לכל שהוא ועבר על שבועתו. שֶׁהוּא אָסוּר בְּחַרְצָן בְּכַזַּיִת. שהנזיר אסור בכל היוצא מן הגפן, כולל זגים וחרצנים, ושיעור האיסור בכזית (הלכות נזירות ה,ב). אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ אֶלָּא עַל כַּזַּיִת שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלָיו. שהתכוון להישבע כדי לזרז את עצמו שלא לעבור על איסור הנזירות שלו (כדלקמן יא,ג), ולכן אין ספק שלא התכוון לפחות מכזית. וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. כיון שמושבע עליו מהר סיני שלא לאכלו. אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל חַרְצָן אֶחָד וַאֲכָלוֹ חַיָּב. אף אם הוא נזיר, כיון שפירש ואמר אחד, ואינו מושבע מהר סיני על חרצן אחד אלא על כזית, שבועתו חלה, כנשבע על חצי שיעור (לעיל ה"ז).
י. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּמָרִים וּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת', וְאָכַל כַּזַּיִת נְבֵלָה אוֹ טְרֵפָה – חַיָּב אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁהֲרֵי כָּלַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין עִם דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין, וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל הַתְּמָרִים, חָלָה עַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
י. חַיָּב אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. נוסף על החיוב מצד איסור אכילת נבלות וטרפות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,יא.
יא. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע 'שֶׁלֹּא אֹכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל – אֵין כָּאן חִיּוּב שְׁבוּעָה כְּלָל, לֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְלֹא שְׁבוּעַת שָׁוְא.
יא. לֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שהרי מושבע על כך מהר סיני (לעיל ה"ז). וְלֹא שְׁבוּעַת שָׁוְא. למרות שמחויב בכך גם ללא שבועתו, אין בכך משום שבועת שווא (וראה לקמן יא,ג).
יב. נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל.
יב. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. שהרי נשבע לבטל את המצווה (לעיל א,ו).
יג. 'שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה' – הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלָהּ, וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל. וְאִם לֹא אֲכָלָהּ – חַיָּב אַף בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי.
יג. בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל. שהרי לוקה על עצם השבועה. וְאִם לֹא אֲכָלָהּ חַיָּב אַף בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שהרי בשבועתו הראשונה נשבע שיאכל, ועבר על שבועתו.
יד. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכְלֶנָּה' – הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁהֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו לְאָכְלָהּ, וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה זוֹ, בֵּין אֲכָלָהּ בֵּין לֹא אֲכָלָהּ. וְאִם אֲכָלָהּ – לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי.
וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּטֵּל – פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטְּלָהּ.
יד. פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי. שאין שבועה זו חלה, שהרי מושבע ועומד על קיום המצוות מסיני (לעיל ה"ז). וְלוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. כדלעיל א,ו.
טו. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין, וְשֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ 'שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ עֵדוּת זוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדְעָהּ' אוֹ 'שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ אִם אֵדַע לְךָ עֵדוּת' – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לְהָעִיד. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵדַע לְךָ עֵדוּת' – הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵדַע לוֹ עֵדוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טו. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לְהָעִיד. מן התורה (הלכות עדות א,א).
טז. נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם – פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּלָב אוֹ סֻכָּה אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לֶעָנִי אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת, וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם רָצָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה,ד).
לְפִיכָךְ, כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים – פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּכֶּה פְּלוֹנִי אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ אוֹ יִגְזֹל מָמוֹנוֹ אוֹ יִמְסְרֶנּוּ בְּיַד אַנָּס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא.
טז. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. כדין הנשבע לבטל את המצווה.
יז. נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּחֲבֹל לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו, וְאִם לֹא הֵרַע – חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. נִשְׁבַּע לְהֵטִיב לַאֲחֵרִים הֲטָבָה שֶׁבְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ, כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עָלָיו לַשִּׁלְטוֹן אוֹ יְכַבְּדֶנּוּ – שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו, וְאִם עָבַר וְלֹא עָשָׂה – חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי.
יז. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. שאסור לאדם לחבול בעצמו (הלכות חובל ה,א). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. משום שאין איסור זה מפורש בתורה, אלא נלמד מדרשת חכמים, שבועה חלה על כך (רדב"ז, וכדלעיל ה"ז). נִשְׁבַּע לְהֵטִיב לַאֲחֵרִים… שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. על אף שאינו יכול להישבע להרע לאחרים, וממילא אין הפסוק "להרע או להיטיב" מתקיים במלואו, למדו חכמים שחלה שבועה במקרה זה (בבלי שבועות כז,א).
יח. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל בְּלֵילֵי הַפֶּסַח, וְאִם אָכַל – חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאֵין זוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח, אֶלָּא כָּלַל עִתִּים שֶׁאֲכִילַת מַצָּה בָּהֶן רְשׁוּת עִם עֵת שֶׁאֲכִילָתוֹ בּוֹ מִצְוָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁאָר הַיָּמִים, חָלָה עַל לֵילֵי הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּצֵל סֻכָּה לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו בֶּגֶד שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם.
יח. וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁאָר הַיָּמִים חָלָה עַל לֵילֵי הַפֶּסַח. ראה גם לעיל ד,יא. שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו בֶּגֶד שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. שלא ילבש בגד של ארבע כנפות עם ציציות, אלא בלי ציציות (רדב"ז, וראה לעיל א,ו בביאור). ומשום שאמר שנה או שנתיים הרי גם הלילות בכלל שבועתו, ומכיוון שאין חובת ציצית נוהגת בלילה, חלה השבועה על הלילה, ולכן חלה גם כן על היום.
יט. נִשְׁבַּע שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין הַיּוֹם אוֹ לֹא הִנִּיחַ, שֶׁנִּתְעַטֵּף פְּלוֹנִי בְּצִיצִית אוֹ לֹא נִתְעַטֵּף – הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר, שֶׁזֶּה מַגִּיד דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה, וְלֹא נִשְׁבַּע עַל הַמִּצְוָה לֹא לְקַיְּמָהּ וְלֹא לְבַטְּלָהּ.
כ. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישָׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שִׁבְעַת יָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁהִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא – אֵין אוֹמְרִין: יֵעוֹר זֶה עַד שֶׁיִּצְטַעֵר, וְיָצוּם עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כֹּחַ לִסְבֹּל, וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל אוֹ יִישָׁן, אֶלָּא מַלְקִין אוֹתוֹ מִיָּד מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְיִישַׁן וְיֹאכַל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה.
כ. שֶׁהִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא. שאין אדם יכול להתקיים ללא אכילה שלושה ימים או ללא שינה שבעה ימים (לעיל א,ז). יֵעוֹר. יישאר ער.
כא. נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, אָמְרוּ לוֹ: 'הֵיאַךְ אָמַרְתָּ לַשָּׁוְא?', וְאָמַר: 'עוֹף גָּדוֹל רָאִיתִי, וּמִגָּדְלוֹ קְרָאתִיו גָּמָל, וְכָךְ הָיָה בְּדַעְתִּי' – אֵין זֶה כְּלוּם, שֶׁאֵין כָּל אָדָם קוֹרְאִין גָּמָל אֶלָּא לְגָמָל, וּבָטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם, וְלוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כא. אֵין זֶה כְּלוּם. אין כוונתו מועילה לפטרו משבועת שווא.
כב. דָּבָר יָדוּעַ אֵצֶל הַחֲכָמִים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וּמַדָּע, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. נִשְׁבַּע אֶחָד מִן הָעָם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ – אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא, אֵין דָּבָר זֶה גָּלוּי יָדוּעַ לְכָל הָעָם, אֶלָּא לִגְדוֹלֵי הַנְּבוֹנִים בִּלְבַד, וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם נִשְׁבַּע עַל דָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מִשְּׁאָר הָעָם, כְּגוֹן אִישׁ שֶׁהוּא אִישׁ אוֹ אֶבֶן שֶׁהִיא אֶבֶן.
וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קְטַנָּה מִן הָאָרֶץ – אֵינוֹ לוֹקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה יָדוּעַ לְכָל אָדָם, וְאֵינוֹ כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל רְאִיַּת עֵינָיו, שֶׁהֲרֵי הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ קְטַנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדִּבְרֵי חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁאֵינָן נִכָּרִין אֶלָּא לַאֲנָשִׁים אֲחָדִים.
כב. שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. דברים אלה מבוססים על הערכה עתיקה של יחסי הארץ והשמש (וראה גם הלכות יסודי התורה ג,ח). אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. על אף שהנשבע על דבר ידוע, הרי זו שבועת שווא (לעיל א,ה), כאן שאינו ידוע, אינה שבועת שווא.
חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת. חישוב זמן התקופה וחישוב מיקום המזלות שנכללים בחכמת האסטרונומיה. וְגִימַטְרִיָּאוֹת. חכמת ההנדסה המכונה גיאומטריה.

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות שְׁבוּעוֹת

שבועת שווא ודומיה

🔹שבועת ביטוי: אינה חלה על אחרים או על מצווה. מלבד בלשעבר, או למנוע מאחרים את רשותו, או במצווה שהיא רשות.
מזון שהוא לא ראוי לאכילה: אינו בכלל 'אכילה', מלבד כשחשוב אצלו. (אדם הנשבע שלא יאכל ואכל מזון לא ראוי -פטור)
🔹שבועת שווא: חלה על מצווה או על דבר שבלתי אפשרי לקיימו. נשבע שלא יישן שלושה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים -לוקה ואוכל מיד.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבועות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נשבע בזמן הזה שהשמש גדולה מן הארץ-האם לוקה?

2.כלל בשבועתו מצווה עם דבר רשות-האם חלה שבועה על המצווה?

3.נשבע להרע לעצמו-האם חלה שבועתו?

תשובות
1-כן 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן