פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "תִּהְיֶה" (ויקרא כה,ז) – אַף לְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע.
א. פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה. שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה,ו), ושתייה נחשבת כאכילה, וסיכה שהיא מריחת שמן על הגוף נחשבת כשתייה (הלכות תרומות יא,א). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ תִּהְיֶה וכו'. חכמים קיבלו במסורת שכך יש ללמוד מהמילה "תהיה" (בפסוק: "תהיה כל תבואתה לאכל").
ב. לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כֵּיצַד? לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת, כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
ב. כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. ראה הלכות תרומות יא,א-ב, הלכות מעשר שני ג,יא.
ג. וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל חַי – לֹא יֹאכַל אוֹתוֹ מְבֻשָּׁל, וְדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל מְבֻשָּׁל – אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹלְקִין אָכְלֵי בְּהֵמָה.
אֵינוֹ מִטַּפֵּל לֶאֱכֹל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּפְסַד וְהַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר.
ג. וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן. כגון לסחוט פרי להוציא ממנו משקה (חוץ מזיתים וענבים שמותר לסחטם – שם). אֵין שׁוֹלְקִין אָכְלֵי בְּהֵמָה. אין מרתיחים במים מאכל בהמה, כיוון שדרך בהמה לאכול מאכלים חיים.
אֵינוֹ מִטַּפֵּל וכו'. אינו מתעסק להכשירו למאכל אדם (ראה גם הלכות מעשר שני ג,יא).
ד. וְאֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם בִּשֵּׁל מְעַט וַאֲכָלוֹ מִיָּד – מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחוֹ כְּדֵי לָבֹא לִידֵי פְּסוּל.
ד. שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל. שלא יגרום הפסד לירק לאסרו באכילה מחמת השמן המעורב בו במקרה שהתבשיל ייטמא (ראה להלן הי"ז שאין לגרום הפסד לפירות שביעית, וראה הלכות תרומות ג,א שתרומה טמאה אסורה באכילה). שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחוֹ כְּדֵי לָבֹא לִידֵי פְּסוּל. על ידי האכילה המידית צמצם את החשש שהתבשיל ייטמא.
ה. פֵּרוֹת הַמְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם – אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת. הָלְכָה הַבְּהֵמָה מֵאֵלֶיהָ לְתַחַת הַתְּאֵנָה וְאָכְלָה – אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה" וכו' (ויקרא כה,ז).
ו. לְסִיכָה כֵּיצַד? לָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יָסוּךְ בַּמֶּרְחָץ, אֲבָל סָךְ הוּא מִבַּחוּץ וְנִכְנָס.
ו. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ. כן הגרסה בדפוסים. ואילו בכתבי היד הגרסה: "לא יסוך יין ושמן", והיא טעות סופר (ראה הלכות תרומות יא,א, הלכות מעשר שני ג,יא). וְלֹא יְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. לא יוסיף לו חומרי ריח וכדומה שהופכים אותו למשחה רפואית, מפני שבכך מוציאו מכלל מאכל. אבל מותר לערב שמן ויין ותבלינים לצורך אכילה (פה"מ תרומות יא,א, הלכות תרומות יא,ג). וְלֹא יָסוּךְ בַּמֶּרְחָץ. משום ביזיון לפירות שביעית.
ז. וְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית – אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם, וְאֵין סָכִין בּוֹ מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. נָפַל עַל בְּשָׂרוֹ – מְפַשְׁפְּשׁוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל, אֲבָל סָךְ הוּא רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל, וְסָךְ גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קְטָבֻלְיָה.
ז. אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. אין למרחו על גביהם על מנת לחזקם או לסתום סדקיהם. וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת וכו'. מפני שמטמאות את השמן, ואנשים המקפידים על טהרה אינם יכולים לאכלו. אבל אם נפל על בשרו – מותר לטמאו, כיוון שכבר נמאס ואינו ראוי לאכילה, וממילא הטומאה אינה גורעת מהשימוש בו. מְפַשְׁפְּשׁוֹ. משפשפו וסך בו. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל. לפי שחלק מהשמן משמש לסיכת המנעל. אֲבָל סָךְ הוּא רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל וְסָךְ גּוּפוֹ וכו'. במקרים אלו סיכת הגוף נעשית בדרך המקובלת, ולכן לאחר הסיכה מותר לאדם ליצור מגע בין גופו לכלי עור אף על פי שמשתבחים מחמת השמן (ראה גם הלכות תרומות יא,ו). וּמִתְעַגֵּל. מתגלגל. קְטָבֻלְיָה. שטיח עור המשמש לשכיבה.
ח. לְהַדְלָקַת הַנֵּר כֵּיצַד? שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית עַצְמוֹ. מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר אוֹ שֶׁהֶחֱלִיף שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּהַדְלָקָה, שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה, אֶלָּא מַדְלִיקוֹ בְּנֵר.
ח. מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר. קנה שמן אחר בכסף שקיבל תמורת השמן הראשון. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּהַדְלָקָה שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בִּדְמֵי שְׁבִיעִית. שדמי שביעית מותרים רק בשימוש לצרכי אכילת אדם (ראה גם לקמן הי"ב). וכאשר החליף שמן בשמן, כל אחד מהם נחשב דמי שביעית, ולפיכך שניהם אסורים בהדלקה (ונראה שבמקרה הראשון שמכרו ולקח בו שמן אחר, רק השמן שלקח יהיה אסור בהדלקה). וְלֹא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה. שאין זה דרך שימושו.
ט. לִצְבִיעָה כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁדַּרְכּוֹ לִצְבֹּעַ בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאַכְלֵי אָדָם – צוֹבְעִין בָּהֶן לָאָדָם. אֲבָל אֵין צוֹבְעִין לַבְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֲפִלּוּ מַאַכְלֵי בְּהֵמָה, שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עַל צִבְעֵי בְּהֵמָה.
ט. צוֹבְעִין בָּהֶן לָאָדָם. לצורך אדם. שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עַל צִבְעֵי בְּהֵמָה. צמחים המשמשים רק לצביעת בהמה אין בהם קדושת שביעית, ויש ללמוד מכך שצביעה לצורך בהמה איננה שימוש חשוב, ואסור לעשותה בפירות שביעית (ד"א).
י. מִינֵי כְּבָסִים, כְּגוֹן בּוֹרִית וְאָהָל – קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן וּמְכַבְּסִין בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם" (ויקרא כה,ו) – לְכָל צָרְכֵיכֶם.
אֲבָל אֵין מְכַבְּסִין בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (שם) – לֹא לִמְלֻגְמָא וְלֹא לְזִלּוּף וְלֹא לְהָקִיא וְלֹא לְמִשְׁרָה וְלֹא לִכְבוּסָה.
י. מִינֵי כְּבָסִים כְּגוֹן בּוֹרִית וְאָהָל. צמחים שאינם ראויים לאכילה, אלא משמשים כחומרי כיבוס.
אֲבָל אֵין מְכַבְּסִין בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. ולא התירו כיבוס אלא במינים שמיועדים לכיבוס, כפי שמפורט בפסקה הקודמת. מְלֻגְמָא. מאכל הנלעס וניתן על העור למטרות ריפוי. לְזִלּוּף. כגון התזת יין על הקרקע לריח טוב. לְהָקִיא. לגרום הקאה. לְמִשְׁרָה. שרייה בתוך משקה של שביעית לצורך ריכוך וכדומה. לִכְבוּסָה. כיבוס.
יא. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית: כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, כְּגוֹן חִטִּים וּתְאֵנִים וַעֲנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלֻגְמָא אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וַאֲפִלּוּ לָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (שם) – כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וְלֹא לִרְפוּאָה; וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, כְּגוֹן קוֹצִים וְדַרְדָּרִים הָרַכִּים – עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלֻגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לָאָדָם וְלֹא לַבְּהֵמָה, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית – הֲרֵי הוּא תָּלוּי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ: חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים – הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים; חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת; חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה – נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מַאֲכַל אָדָם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא, וְחֻמְרֵי מַאֲכַל בְּהֵמָה, שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אוֹתָן.
יא. רְטִיָּה. תחבושת המכילה משחה (פה"מ עירובין י,יג). וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם. אלא למאכל בהמה.
הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית. צמחי בר שניתן להפיק מהם תבלינים. הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים. שאין בהם קדושת שביעית. חֻמְרֵי מַאֲכַל אָדָם. דינים חמורים שבמאכל אדם. שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אוֹתָן. כדלעיל ה"ג.
יב. מֻתָּר לִמְכֹּר אָכְלֵי אָדָם וְאָכְלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי אָדָם, אֲבָל אֵין מוֹכְרִין אָכְלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי בְּהֵמָה אַחֶרֶת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מוֹכְרִין אָכְלֵי אָדָם לִקַּח בָּהֶם אָכְלֵי בְּהֵמָה. וְאִם לָקַח אוֹ הֶחֱלִיף אָכְלֵי אָדָם בְּאָכְלֵי בְּהֵמָה – הֲרֵי הֵן כְּאָכְלֵי אָדָם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא לָאָדָם.
יב. מֻתָּר לִמְכֹּר וכו'. ראה עוד לקמן ו,א-ג באיזה אופן מותר למכור פירות שביעית. לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי אָדָם. לקנות מאכל אדם בכסף שקיבל. אֲבָל אֵין מוֹכְרִין אָכְלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי בְּהֵמָה אַחֶרֶת. שאין קונים בדמי שביעית אלא מאכל אדם (ראה לעיל ה"ח, ולקמן ו,א).
יג. פֵּרוֹת שְׁבִיעִית – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ לְסוּרְיָא. וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לְגוֹי וְלֹא לְשָׂכִיר. וְאִם הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה אוֹ שְׂכִיר חֹדֶשׁ אוֹ שֶׁקָּצַץ מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ. וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.
יג. וְלֹא לְשָׂכִיר. אין לתת פירות שביעית לאדם ששכרו לעשות אצלו מלאכה, אם גורע משכרו את מחיר הפירות, שאין לפרוע חוב באמצעות פירות שביעית (ראה הלכה הבאה, וראה גם לקמן ו,יא). שְׂכִיר שַׁבָּת. שכיר לשבוע שלם. אוֹ שֶׁקָּצַץ מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו. שהתחייב לספק לו מזונות בלי לגרוע משכרו. וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָה. אורחים, כיוון שהכנסת אורחים נחשבת גמילות חסדים ולא פריעת חוב (רדב"ז, וראה בפסקים ושיטות פירוש נוסף).
יד. וְאֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כִּמְשַׁלֵּם חוֹב מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית, אֲבָל נִזּוֹנֶת הִיא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ.
יד. וְאֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה וכו'. בעל שעזב את ביתו והשאיר את אשתו ללא מזונות, בית דין מקציבים לה דמי מזונות מנכסיו (הלכות אישות יב,טז), ואינם רשאים לקצוב לה מפירות שביעית שבשדות בעלה. אֲבָל נִזּוֹנֶת הִיא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. ואף על פי שהבעל חייב לדאוג למזונות אשתו, אינו נחשב כפריעת חוב אלא כבני בית הסמוכים על שולחנו.
טו. אֵין אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּשֶׁהֵן בֹּסֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה,יב) – אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה תְּבוּאָה. אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵן פַּגִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. וְלֹא יִכְנֹס לֶאֱכֹל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.
טו. אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵן פַּגִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. שדרך אנשים לאכול מעט מהפירות בעודם פגים באופן אקראי (פה"מ שביעית ד,ז). עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. ראה לעיל ד,ט.
טז. וּמֵאֵמָּתַי יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשָּׂדֶה בַּשְּׁבִיעִית? הַפַּגִּים שֶׁל תְּאֵנִים – מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַבֹּסֶר – מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם, אוֹכְלוֹ בַּשָּׂדֶה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְהַזֵּיתִים – מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג – כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ – מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.
טז. מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ. יבריקו ויהיו חלקים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. בשאר פירות שדרכם להבריק, שאוכל מהם בשדה משעה שראויים לאכילה אקראית. וְהַבֹּסֶר. ענבים שאינם בשלים. מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם. שניתן לסחטו. מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן. שהזיתים גדלו קצת עד שניתן לסחוט מסאה זיתים רביעית לוג שמן. פּוֹצֵעַ. שובר מעט. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג וכו'. אם ניתן לסחוט מסאה זיתים חצי לוג, הרי הם ראויים לסיכה אקראית. כּוֹתֵשׁ. מועך. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ. אם ניתן לסחוט מסאה זיתים שליש לוג, אינם ראויים לסיכה כלל, אך ראויים לאכילת קבע בביתו (יד"פ ע"פ פה"מ).
יז. מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים בַּשְּׁבִיעִית קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן פְּרִי, אֲבָל מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּרִי – לֹא יָקֹץ אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד הָאֹכֶל, וְנֶאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כה,ו), לֹא לְהֶפְסֵד. וְאִם הוֹצִיא פֵּרוֹת וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו וּבָטַל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ.
יז. מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים. לצורך שימוש בעצים (אך קציצה בדרך השחתה אסורה כל השנים – ראה הלכות מלכים ו,ח-ט). שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו. שכבר ראויים לאכילה. וּבָטַל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ. מן העץ.
יח. וּמֵאֵמָּתַי אֵין קוֹצְצִין הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית? הֶחָרוּבִין – מִשֶּׁיְּשַׁלְשְׁלוּ, וְהַגְּפָנִים – מִשֶּׁיִּגָּרְעוּ, וְהַזֵּיתִים – מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת – מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ בֹּסֶר. וְאֵין קוֹצְצִין אֶת הַכַּפְנִיּוֹת בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶפְסֵד פְּרִי. וְאִם אֵין דַּרְכָּן לְהֵעָשׂוֹת תְּמָרִים אֶלָּא שִׁיצִין – מֻתָּר לִקְצֹץ אוֹתָן כַּפְנִיּוֹת.
יח. מִשֶּׁיְּשַׁלְשְׁלוּ. שייעשו כעין שלשלת. מִשֶּׁיִּגָּרְעוּ. שיהיו בהם גרעינים. מִשֶּׁיָּנֵצוּ. שיהיו בהם ניצנים, שהם תחילת הפירות. מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ בֹּסֶר. פרי שהתחיל להתבשל. הַכַּפְנִיּוֹת. אשכול תמרים בתחילת צמיחתו. שִׁיצִין. קוצים.
יט. אֵין שׂוֹרְפִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אֲבָל מַסִּיקִין בְּגֶפֶת וּבְזֻגִּין שֶׁל שְׁבִיעִית.
יט. תֶּבֶן. פסולת התבואה. וְקַשׁ. תבן גס. בְּגֶפֶת. פסולת הזיתים לאחר הוצאת השמן. וּבְזֻגִּין. קליפות ענבים שנסחטו.
כ. מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית – מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּשָׂכָר. וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא – אָסוּר לִרְחֹץ בָּהּ, שֶׁמָּא יַסִּיקוּ בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּדֵי לִהְיוֹת רֵיחָהּ נוֹדֵף בִּשְׁבִילוֹ, וְנִמְצְאוּ מַפְסִידִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.
כ. מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה וכו'. אם עשו איסור ושרפו תבן וקש של שביעית להסקת מרחץ, מותר לרחוץ שם, כיוון שהאיסור כבר נעשה, וכעת התבן והקש אינם ראויים למאכל בהמה. בְּשָׂכָר. אפילו בשכר (ואין לחוש לאיסור סחורה בפירות שביעית המובא לקמן ו,א, מפני שהתבן והקש כבר נשרפו). שֶׁמָּא יַסִּיקוּ בָּהּ וכו'. שתבן וקש מדיפים ריח לא נעים, ויש לחוש שהבלנים ירצו להשביח את הריח לכבוד האדם החשוב (רדב"ז בתירוצו השני להשגת הראב"ד, ערוה"ש כד,לא).
כא. הַקְּלִיפִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁמֻּתָּרִין בִּתְרוּמָה לְזָרִים – אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן, וַהֲרֵי הֵן כְּעֵצִים, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִצְבִיעָה. וְהַקּוֹר – קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עָלָיו.
כא. הַקְּלִיפִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁמֻּתָּרִין בִּתְרוּמָה לְזָרִים. קליפות וגרעינים שאינם ראויים לאכילה, כמפורט בהלכות תרומות (יא,י-יא) לעניין היתרם לאדם שאינו כהן. אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִצְבִיעָה. ראה עוד לקמן ז,יג-טו. וְהַקּוֹר. חתיכת עץ לבנה ורכה הנמצאת בראש הגזע של עץ הדקל, וראויה לאכילה.
כב. הַצּוֹרֵר תְּבָלִין שֶׁל שְׁבִיעִית וּנְתָנָן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל: אִם בָּטַל טַעְמָן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכָל דָּבָר; וְאִם נִשְׁאַר בָּהֶן טַעַם – עֲדַיִן הֵן בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.
כב. הַצּוֹרֵר תְּבָלִין וכו'. המניח בתבשיל שקית קשורה שבתוכה תבלין. אִם בָּטַל טַעְמָן וכו'. אם טעם התבלין נספג בתבשיל, והתבלין עצמו נשאר ללא טעם, דינו כעצים ואין בו קדושת שביעית.
כג. אֵין נוֹתְנִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית לֹא לְתוֹךְ הַכַּר וְלֹא לְתוֹךְ הַטִּיט, וְאִם נָתַן – הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית – יוּצַן. וּמִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית.
כג. הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר. אף על פי שעשה איסור, אין מחייבים אותו להוציא את התבן והקש מתוך הכר או הטיט, כיוון שהם נחשבים שם כמבוטלים. יוּצַן. יצנן אותו ולא ישתמש בחום האסור. וּמִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. בתקופה השנייה של ירידת הגשמים, בתחילת השנה שאחרי שביעית. רְבִיעָה. כינוי לגשמים, על שם שמפרים את הארץ. נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית. לפי שכבר התייבשו ואינם ראויים למאכל בהמה (יד"פ).

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות שמיטה ויובל

קדושת פירות שביעית

בפירות השמיטה יש קדושה. ולכן, מותר להשתמש בהם רק אם דרכם לאותו שימוש, בכל דבר לפי ענינו. ואסור להפסיד אותם בשום צורה, למוכרם לצורך בהמה, להוציאם לחו"ל, לתיתם לגוי, ולשלם בהם חוב.

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה. לסיכה, להדלקת הנר ולצביעה. וחכמים קבלו ממסורת שאף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.
ויש להשתמש בהם כפי שדרכם להשתמש בהם כל השנה (למשל דבר שדרכו לאכול חי לא יבשלנו וכד')

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ה' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.תכנן להאכיל את בהמתו בזעתר של שמיטה- מותר לו לעשות כן?

2.האם מותר לאכול מגידולי שמיטה תפוח אדמה חי?

3.האם יש אופן שמותר להפסיד פירות שביעית?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן