פרק ה', הלכות תלמוד תורה, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ, כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ. וְרַבּוֹ יָתֵר מֵאָבִיו, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא – מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה – פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חֲכָמִים – פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ – מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב וְלֹא מוֹרָא יָתֵר מִמּוֹרָא הָרַב. אָמְרוּ חֲכָמִים: מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.
לְפִיכָךְ אָמְרוּ: כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ – כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהַצֹּתָם עַל יי" (במדבר כו,ט), וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ – כְּעוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יי" (שם כ,יג), וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ – כְּמִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יי" (שמות טז,ח), וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ – כִּמְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה" (במדבר כא,ה).
א. מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ. היא מצוות כיבוד אב ואם (ראה הלכות ממרים פרק ו). וְרַבּוֹ יָתֵר מֵאָבִיו. שרבו קודם לאביו בכל ענייני כיבוד ויראה, כפי שיתבאר (ובכל ההלכות כאן מדובר ברבו המובהק כפי שמבואר להלן ה"ט).
א. וְרַבּוֹ יָתֵר מֵאָבִיו. שו"ע יו"ד רמב,א.
שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. וישיב לרבו ואחר כך יעסוק בשל אביו. מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. מסייע לו לפרוק את משאו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חֲכָמִים פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. בגלל צער השבי והיותו תלמיד חכמים, פודה אותו ראשון ואחר כך יפדה את רבו (ראה הלכות מתנות עניים ח,יז-יח). וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו חָכָם. שהיה במעלת חכם (הגדול מגדר תלמיד חכמים), משום כבוד התורה משיב אבדתו בראשונה (השווה הלכות גזלה ואבדה יב,ב, ושם מדובר כאשר אין אפשרות להחזיר לשניהם).
רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ וכו'. שו"ע יו"ד רמב,לד. שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. ויש אומרים שאם אביו שכר לו רב שילמדו, יש להקדים את האב לרב (רמ"א). וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חֲכָמִים פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. לגבי פדיון מקדים את אביו כאשר הוא תלמיד חכם אף שאינו שקול בחכמה כרבו (שו"ע ורמ"א) מפני שיש כאן סכנת נפשות (כס"מ). וכן הדין לגבי פריקה, שמקדים את אביו אף שאינו שקול כרבו (שו"ע ורמ"א) מפני שיש בכך צער הגוף וחשש סכנה (ט"ז ולח"מ). הָיָה אָבִיו חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וכו'. והשו"ע והרמ"א כתבו שאבדת אביו קודמת רק כאשר שקול כרבו (ראה כס"מ שכך דעת הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה יב,ב ושכאן יש טעות סופר בדבריו, וראה עוד ערוה"ש; ובביאור כאן נזכר הסבר אחר ליישוב דברי הרמב"ם).
בְּהַצֹּתָם עַל יי. נאמר על עדת קורח, אשר חלקו על מנהיגותו של משה רבנו. אֲשֶׁר רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יי. נאמר בסיכומו של חטא מי מריבה, שבו רבו בני ישראל עם משה בשל המחסור במים: "וירב העם עם משה" (במדבר כ,ג). לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יי. דברי משה לבני ישראל, אחרי שהתלוננו על המחסור במזון: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר" (שמות טז,ג). וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה. נאמר אחרי שקצרה נפש העם בהליכה סביב ארץ אדום, והתלוננו "למה העליתֻנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל" (במדבר כא,ה).
כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה וכו'. שו"ע יו"ד רמב,ב. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ וכו'. כתבו הפוסקים שהאיסור אינו בהרהור בלבד אלא כשהוא מדבר ואומר עליו דברי גנאי (ברכ"י, הביאו בא"ח כי תצא,ג).
ב. אֵי זֶה הוּא חוֹלֵק עַל רַבּוֹ? זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ – חַיָּב מִיתָה.
ב. שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ. מייסד ישיבה שבה הוא מלמד באופן קבוע. וְרַבּוֹ קַיָּם. עודנו חי. וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. להורות הלכה בתחומו של רבו, אף בלא קביעת ישיבה, שזוהי עזות פנים.
ב. שו"ע יו"ד רמב,ג-ד. אֵי זֶה הוּא חוֹלֵק עַל רַבּוֹ וכו'. ומותר לתלמיד לחלוק על רבו בפסק או בהוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו (רמ"א). ומכל מקום אם רבו עומד על דעתו, אסור לו להורות עד שרבו יודה לדבריו (ערוה"ש). ויש מי שכתב שלתלמיד גמור לא הותר כלל לחלוק על רבו ולסתור את פסקו, ורק משנתחכם בתורה כרבו או קרוב לו, יכול לחלוק עליו (שאילת יעב"ץ א,ה). חוֹלֵק עַל רַבּו. ואסור להורות אפילו אם יש בעירו מי שגדול ממנו, אף שאינו רבו, עד שיהא בן ארבעים שנה (רמ"א סעיף לא), ויש מצריכים שיעברו עליו ארבעים שנה מתחילת לימודו (ש"ך). זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ… הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ. נחלקו הפוסקים אם האיסור הוא רק במורה הוראות בהלכה, או גם בקובע לעצמו מדרש בלא להורות הלכות, היות שחולק על שררת רבו (ראה ש"ך). וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. כתב הרמ"א שאיסור זה הוא דווקא ברבו המובהק (כדעת הרמב"ם לקמן ה"ט, וראה לקמן ה"ג בפסקים ושיטות שיש אומרים שגם כשאינו רבו מובהק אסור), והוסיף שיש אומרים שאם הוא ממש לפני רבו אסור גם בתלמיד חבר. וכתב השו"ע (סעיף יב) שאיסור הוראה במקום רבו הוא גם לבני ביתו (וראה פת"ש שיש מתירים זאת). אבל לעצמו מותר להורות ולעשות אם הגיע להוראה (ערוה"ש). בִּפְנֵי רַבּוֹ. יש שכתבו שראוי להורות רק לאחר עיון בספר ולא יסמוך על זכרונו, שהספרים שמקובלים בקרב ישראל הם כרבותינו שאין להורות בפניהם (פת"ש וברכ"י). ויש שחלקו על כך (ערוה"ש). וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. השו"ע הביא כמה סייגים לאיסור זה: מותר לתלמיד לענות לשואלים אותו כמי נפסקה הלכה במחלוקת מסוימת. וכן מותר להורות בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל ואין בה חידוש לשואל. ויש שהתירו להורות בפני רבו כל דבר מפסקי הגאונים הכתובים בספרים, כל עוד אינו מדמה עניין לעניין ומורה דבר מעצמו (שו"ע סעיפים ז-ט). ויש מתירים להורות בלי נטילת רשות כל דין שנפסק בשו"ע (בא"ח כי תצא,ד).
ג. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה – מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר – אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ – יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'דָּבָר זֶה אָסוּר', וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם – אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁנִּקְרֹה נִקְרָה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל, אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם – אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ.
וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָיָה.
ג. שְׁנֵים עָשָׂר מִיל. הוא מרחק גדול, כשנים עשר קילומטר, וכבר לא נחשב שמצוי בתחומו (ראה גם הלכות סנהדרין כ,ט). מֻתָּר לְהָשִׁיב. כל שהוא בדרך מקרה וכבר שאלוהו. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר. להזהיר אדם שלא יעבור עברה. שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם. במעשה עברה.
ג. שו"ע יו"ד רמב,ד. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל… מֻתָּר לְהָשִׁיב. השו"ע הביא את דברי הרמב"ם, וכתב שיש אומרים שבתלמיד חבר אסור להורות בתוך שנים עשר מיל ומחוצה להם מותר, ובתלמיד גמור אסור להורות גם מחוץ לשנים עשר מיל (ולדעה זו אין הבחנה בין פסיקה באופן מזדמן או קבוע כפי שעושה הרמב"ם – ש"ך). ויש אומרים שלדעה זו אם אין הרב רגיל להגיע לשם בקביעות מותר להורות מחוץ לשנים עשר מיל (רמ"א). וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת. שו"ע יו"ד רמד,יא.
בְּדָבָר שֶׁנִּקְרֹה נִקְרָה. שאירע באקראי. אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וכו'. כדלעיל ה"ב.
אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. ואם יש לו כמה רבנים מובהקים אסור להורות עד שיקבל רשות מכולם (שו"ע רמב,ד). שאם קיבל רשות מאחד מהם מותר לו להורות מחוץ לשנים עשר מיל מכולם (רמ"א). נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. ואף אם נטל רשות מרבו אסור לו להורות בתוך שנים עשר מיל ממנו (רמ"א). ויש מתירים (ראה ש"ך ס"ק ד, יג).
תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָיָה. שמבין בדרכי ההלכה, ומורה ביישוב הדעת וביראת שמים.
ד. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה – הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" (משלי ז,כו). וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָיָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה – הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְרִים, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (שם).
אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי, וְהֵם מְבַקְשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִים וְיוֹשְׁבִים בָּרֹאשׁ לָדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל – הֵם הַמַּרְבִּים אֶת הַמַּחֲלוֹקוֹת, וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם, וְהַמְכַבִּים נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם יי צְבָאוֹת, וַעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר" (שיר השירים ב,טו).
ד. כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה. שמחמת גסות הרוח שיש בו, הוא מורה שלא כדין ומכשיל אחרים בעברה. וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. שאף שלא הכשילם באופן פעיל, התוצאה מסירובו להורות היא שאנשים נכשלים בעברה (ראה גם הלכות סנהדרין כ,ח).
וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה וכו'. רמ"א יו"ד רמב,יב.
ד. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה וכו'. שו"ע יו"ד רמב,יג. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָיָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה וכו'. שו"ע יו"ד רמב,יד. שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָיָה. נהגו בזמן הזה לתת סמיכה לתלמיד כדי שידעו כולם שהוא הגיע להוראה ומורה ברשות רבו. ואם רבו מת או שאין לו רב מובהק אין צריך סמיכה. וניתן לסמוך אדם לעניין סידור גיטין בלבד. ומי שלא נסמך ואינו ידוע כמומחה לרבים ונתן גיטין וערך חליצות, יש החוששים לגיטין ולחליצות שלו ויש מקלים, ויש להקל רק במקום עיגון (רמ"א סעיף יד; וראה ערוה"ש שדן בעניין נחיצות הסמיכה). ונהגו שהנסמך כפוף קצת למי שסמכו אף שאינו רבו, אם נסמך רק ממנו. אך אם נסמך על ידי מספר רבנים ורב אחד שאינו רבו הצטרף אליהם, אין הוא כפוף לאותו רב (רמ"א ושו"ע סעיף ו). חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָיָה. ברמ"א (סעיף לא) הובאו פרטים שונים של דיני הוראה: אין לחכם להתיר משיקול הדעת את מה שכבר אסר חברו בלא שישכנע אותו בטעותו, אך יכול להתיר אם ברור לו על פי קבלה שיש בידו שחברו טעה, או אם חברו טעה בדבר משנה. ומשום כך יכול אדם לשאול חכם בעניין שכבר הורה לו חכם אחר לאסור ובלבד שיודיע לחכם השני שכבר הורה הראשון לאיסור. כמו כן, אם הורה חכם היתר בעניין מסוים והוראתו התקבלה, אין לחכם אחר לאסור זאת משיקול דעתו (והש"ך התיר זאת). כתב השו"ע שאסור לחכם להתיר דבר תמוה שנראה לרבים כאילו התיר איסור. אך אם נותן טעם לדבר או שמביא ראיות מתוך ספר מותר (ש"ך; לכללי פסיקה נוספים במקרים של ספקות ומחלוקות ראה רמ"א חו"מ כה,ב).
מְבַקְשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם. רוצים שאותם האנשים יחשבו שהם גדולים ויודעי תורה.
אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וכו'. שו"ע יו"ד רמב,יג.
ה. אָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו, אֶלָּא יְשַׁנֶּה שְׁמָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלִיא, שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִין הָרֵעִים וּמַחֲזִירִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד: 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי'. וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם – יַחֲזִיר לוֹ: 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמָרִי'.
ה. לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ. בשמו הפרטי. לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ. אסור אף לקרוא לאחרים שהם בעלי שם זהה לרבו, אלא קורא להם בכינוי אחר. כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו. שצריך לשנותו כשקורא לאחרים (הלכות ממרים ו,ג). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלִיא. אם אותו השם הוא נדיר ומיוחד, ואז יש בשימוש בו זלזול ברבו או באביו. אולם אם מדובר בשם נפוץ מותר לקרוא בו לאחרים שלא בפניו (שם). כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִין הָרֵעִים. החברים, בלא גינוני כבוד. שׁוֹחֶה. מתכופף בהכנעה.
ה. שו"ע יו"ד רמב,טו-טז. לִקְרוֹת לְרַבּוֹ. כתב הרמ"א (סעיף א) שלאביו שהוא רבו המובהק קורא 'רבי', אך אם אינו רבו המובהק קוראו 'אבא'. והאחרונים כתבו שכיום לא נוהגים לקרוא לאביו 'רבי' (ש"ך). אָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ. כתב הרמ"א שאיסור הזכרת שם רבו אינו אלא כשמזכיר רק את שמו, אבל מותר לומר 'רבי מורי פלוני'. שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ… שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וכן נוהגים, אך יש אומרים שאין התלמיד שואל כלל בשלום רבו (רמ"א). שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. כתבו האחרונים שנוהגים לדבר לאדם נכבד בלשון רבים ואומרים לו 'שלום עליכם', וכל שכן לרבו. ורק אם רבו הוא אביו או אחיו מדבר אליו בלשון נוכח יחיד (ערוה"ש). ויש שכתבו שכאשר אדם מדבר או כותב לאדם גדול פעם אחר פעם, אין צריך להקפיד בכל פעם לקרותו 'הרב' ואם לפעמים קורא לו בלשון נוכח כגון 'אתה' אין בעיה בכך (ט"ז ס"ק יד בשם ב"ח).
ו. וְכֵן לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְלֹא יָסֵב, אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לִפְנֵי רַבּוֹ, וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ, וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ, אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ לַמֶּרְחָץ.
לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ, וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו, וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: 'שֵׁב', וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: 'עֲמֹד', אוֹ עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ – לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו, אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו.
ו. לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ. שיש בכך משום פריקת עול. וְלֹא יָסֵב. לאכול בהטיה בדרך חשיבות (ראה הלכות חמץ ומצה ז,ח). וְלֹא יִתְפַּלֵּל לִפְנֵי רַבּוֹ וכו'. שבכל אלו יש משום גאוותנות. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ לַמֶּרְחָץ. שאינו דרך כבוד (ראה הלכות איסורי ביאה כא,טז).
ו. שו"ע יו"ד רמב,טז. וְלֹא יָסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. ואם הוא המזמן בברכת המזון, נוטל רשות מרבו ואחר כך מאחרים (רמ"א). וְלֹא יִתְפַּלֵּל לִפְנֵי רַבּוֹ וכו'. וחוץ לארבע אמות הכל מותר (שו"ע). ונחלקו הפוסקים אם מותר להתפלל מחוץ לארבע אמות כשאחוריו כלפי רבו (ש"ך). וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ. והיינו כשמתפלל ביחידות, אך כשמתפלל בציבור מותר להתפלל אחורי רבו (ש"ך). וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ לַמֶּרְחָץ. אך יכול להיכנס למרחץ אם רבו צריך לו (שו"ע). ובמרחץ שהולכים בו עם מכנסיים, יכול להיכנס עם רבו. ואם היה התלמיד במרחץ והגיע רבו, אין צריך התלמיד לצאת (רמ"א).
בִּמְקוֹם רַבּוֹ. במקום בו הוא רגיל לשבת. וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו. בדבר העומד להכרעה לפי סברה, אסור לומר אחרת ממה שאמר הרב (ראה שו"ת הרמב"ם רסד). לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו. לא יפנה כלפיו את אחוריו. נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו. נסוג בהליכה אחורנית (ראה הלכות בית הבחירה ז,ד, הלכות תפילה ט,ב).
ז. וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו, עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל.
ז. מְלֹא עֵינָיו וכו'. כל זמן שרואה אותו (השווה לקמן ו,ו). לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל. ללכת לבקרו בשלושת הרגלים, ששקולה קבלת פני הרב כקבלת פני השכינה, והוא כעין העלייה לרגל.
וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. אפילו שלא בפניו (ט"ז), ואפילו בעניינים שאינם נוגעים ללימוד (בא"ח ב, כי תצא,ח). וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ. ומי שנפרד מרבו ונטל ממנו רשות, ואחר כך לן בעיר, צריך לחזור ולקבל את רשות רבו, אלא אם כן אמר לרבו כבר בעת פרידתם שהוא מתכנן ללון בעיר (רמ"א).
ז. שו"ע יו"ד רמב,טז, רמד,ט. וְחַיָּב לַעֲמד מִפְּנֵי רַבּוֹ וכו'. אך אין צריך לעמוד אם הוא ברשות אחת ורבו ברשות אחרת, כגון שהוא יושב בקרקע ורבו עומד למעלה בבית או אם רבו עלה לתורה מכיוון שהבימה עליה עומד הרב נחשבת כרשות בפני עצמה (שו"ע ורמ"א סעיף יח) או מפני שאין תלמיד צריך לעמוד כשהרב נמצא במקומו הקבוע והראוי לו (ערוה"ש). מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו וכו'. השו"ע כתב ששיעור זה הוא לגבי רבו המובהק וכן לגבי חכם גדול שמופלג בחכמה (שו"ע רמד,י, וראה לקמן ו,ו). וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל. ובשבת וראש חודש יש מצווה בכך אך לא חיוב. ואישה שווה לאיש בדין זה (מג"א או"ח שא ס"ק ז).
ח. אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי הָרַב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ – תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין, וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: 'עֶבֶד הוּא' – אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְלֹא חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ – מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל בְּדָבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ – גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל.
ח. מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. של שירות ושימוש. וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא. חושש שמשום שהוא משרת את הרב יחשבו שהוא עבד שלו, והדבר יפגע בייחוסו. ואם היה מניח תפילין לא היה מקום לחשש, שכן אין עבדים מניחים תפילין (הלכות תפילין ד,יג, הלכות קריאת שמע ד,א; והשווה הלכות עבדים ח,יז). אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְלֹא חוֹלְצוֹ. שהן מלאכות המיוחדות לעבד כנעני (הלכות עבדים א,ז).
ח. שו"ע יו"ד רמב,יט-כא. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. אסור לאדם לעמוד לכבוד אביו או רבו בפני רב שהוא גם רבו שלו וגם רב שלהם, אלא אם כן אותו הרב חולק להם כבוד (רמ"א) או שהרב מתכבד בזה שמכבדים את תלמידיו (ש"ך). הָיָה דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. אין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפילו הוא תלמיד חכם גדול מאוד (ש"ך).
ט. רָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה – אוֹמֵר לוֹ: 'לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ?'. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו, אוֹמֵר לוֹ: 'כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ'. וְלֹא יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ – קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּרַבּוֹ מֻבְהָק, שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ – הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר, וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן.
אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד, בֵּין קָטֹן בֵּין גָּדוֹל – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו.
ט. אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו (הלכות ממרים ו,יא). וְלֹא יֹאמַר… עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. שלא יאמרם בפני אחרים, שלא יטעו לייחס את הדברים לרבו. קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו וכו'. כדין המתאבל על אביו ואמו (הלכות אבל ח,ג, ט,ה). וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. אסור לתפור את הקרע בדרך שייראה הבגד שלם כבתחילה (ראה הלכות אבל ט,א-ג).
ט. רָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וכו'. שו"ע יו"ד רמב,כב-כז. רָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. וצריך למחות אפילו אם הרב רוצה לעבור על איסור דרבנן בלבד. אלא שכאשר רואה את רבו עומד לעבור על איסור תורה, ישאל אותו לפני שיעשה את המעשה, וכשעומד לעבור על איסור דרבנן, יניח לו לעשות את המעשה ואחר כך ישאל אותו על כך (רמ"א). וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ וכו'. ואם מת ומוטל לפניו, אסור באכילת בשר ובשתיית יין, כדין מי שמתו מוטל לפניו (שו"ע סעיף כז). ויש להתאבל על רבו בחליצת כתף (אחד המנהגים שנהגו בעת אבלות על אביו ואמו) ובכל דיני האבלות למשך מקצת מיום המיתה או מקצת 'יום השמועה' (היום שבו נודע לו על פטירתו) (שו"ע סעיף כה; וראה רמב"ם הלכות אבל ט,יב). וכתב השו"ע שיכול לחלוץ כתף ימין או שמאל או שתיהן, והרמ"א כתב שהיום לא נוהגים כלל בחליצת כתף (יו"ד שמ,יז). וכשמזכיר את רבו בתוך שנים עשר חודש לפטירתו, צריך לומר 'הריני כפרת משכבו' (שו"ע סעיף כח). קוֹרֵעַ. אפילו ב'שמועה רחוקה' (שנודעה הפטירה לאחר שלושים יום) קורע על רבו כשם שקורע על אביו (שו"ע סעיף כו). עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּו. השו"ע (סעיף כה, שמ,ח) הביא את שיטת הרמב"ם שקורע על רבו המובהק עד שמגלה את ליבו, והוסיף שיש אומרים שקורע טפח.
אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו. כאשר הוא מצוי לצדו (לקמן ו,א). כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים וכו'. שאר קרוביו, שהקריעה עליהם פחותה מזו שעל אביו ואמו (ראה הלכות אבל ח,ב).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מֻבְהָק וכו'. שו"ע יו"ד רמב,ל. בְּרַבּוֹ מֻבְהָק שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אם מקרא מקרא, אם משנה משנה, ואם תלמוד תלמוד (שו"ע). וכתב הרמ"א שעיקר הדבר תלוי במי שלימדו פסק ההלכה והעיון ומעמידו על דרך האמת והיושר, ולא מי שלימדו פלפולים וחילוקים שהיו נוהגים בזמנם (ועיין עוד ערוה"ש שדן בגדרי רב מובהק). אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר. תלמיד חבר הוא מי שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו, בכך שהוא קרוב להיות גדול כרבו. ויש מגדירים כ'תלמיד חבר' את כל מי שרבו אינו רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו (רמ"א סעיף ד). וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ. השו"ע (רמב,ד) הביא דעה שלתלמיד חבר אסור להורות הוראה בתוך שנים עשר מיל. והרמ"א התיר, וכתב שיש אוסרים בפניו ממש, וכן אוסרים אם כבר התחילו בכבוד הרב ואמרו שישאלו את הרב, או אם הוא בעירו של רב המופלג בחכמה ובזקנה. וְקוֹרֵעַ עָלָיו וכו'. שו"ע יו"ד רמב,ל, שמ,ח. וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים וכו'. ויש אומרים שגם על רב שאינו מובהק אין לאחות את הקרע (רמ"א שמ,ח).
עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו. כתלמיד חבר. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד וכו'. שו"ע יו"ד רמב,ל. עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו. נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אף אם הם שווים בגדולתם ואין אחד מלמד את חברו (שו"ע שמ,ז). ובמדינות אשכנז מקלים שלא לקרוע על חכם שאינו רבו ושאין יודעים משמועותיו. ולכן לא נהגו לקרוע על חבר הלומד עמו בחבורה, או על מי שהאיר עיניו בדבר אחד, שאינו אלא חומרה התלויה במנהג (רמ"א סעיפים ז-ח; וראה ש"ך שתמה על כך שלא נהגו לקרוע אפילו על חכם גדול שיודעים משמועותיו שחידש).
י. וְכָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת, אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם.
י. שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת. מידותיו מתוקנות (ראה הלכות דעות א,ד). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם. שאין זה מדין כיבוד הרב, אלא דרך של התנהגות הראויה.
י. וְכָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת וכו'. שו"ע יו"ד רמב,לא. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם. והרמ"א ביאר את המקרים שבהם יכול אדם להורות בעירו של אדם הגדול ממנו בחכמה שאינו רבו, וכן את המקרים שבהם מותר לחכם להתיר את מה שחברו אסר.
יא. הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל – חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּחַל.
יא. לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ. שלא יכבדוהו בדברים שנמנו בפרק זה. לְהַדְּרוֹ. לכבדו ככל תלמיד חכם (לקמן ו,א).
יא. שו"ע יו"ד רמב,לב
יב. כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב, כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁל חֲבֵרְךָ. וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָן, שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
יב. שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. ראה לעיל א,ב.
יב. יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁל חֲבֵרְךָ. שו"ע יו"ד רמב,לג.
יג. הַתַּלְמִידִים מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: הַרְבֵּה חָכְמָה לָמַדְתִּי, מֵחֲבֵרַי יָתֵר מֵרַבּוֹתַי, וּמִתַּלְמִידַי יָתֵר מִכֻּלָּם. וּכְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד אֶת הָרַב, עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה.
יג. מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. מועילים ללימודו ומפתחים את שכלו. עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה. בזכות שאלות התלמידים מגיע הרב לדייק בדבריו ולהטעימם היטב.
יג. טור יו"ד רמב.

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות תלמוד תורה

כבוד הרב

התלמיד מצווה בכבוד רבו (המובהק) יותר מכבוד אביו וממילא מצווה בכל הלכות כיבוד אב גם ביחס לרבו. אסור לו להורות בפניו. אסור לו לקרות לרבו בשמו ולדבר אתו כדרך החברים אלא ביראה ובכבוד. לא יושב במקומו, לא נכנס עמו למרחץ, עומד בפניו ומשמש אותו כמו עבד לאדונו. הרב יכול למחול על כבודו בדינים אלו, ובכל זאת מצווה התלמיד לתת לו הידור למרות שמחל. גם הרב מצווה לכבד את תלמידיו ולאהבם שהם מוסיפים חכמתו ומהנים אותו בעולם הזה ולעולם הבא.

⛔לא כל אחד ראוי להורות אלא רק תלמיד הראוי להוראה והמלמד כשאינו ראוי מחריב את העולם ומכבה נרה של תורה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. באיזה אופן מותר לתלמיד להורות הלכה בפני רבו?

א. באופן חד פעמי.
ב. להפריש מן האיסור.
ג. כשנטל רשות מרבו.
ד. להפריש מן האיסור או כשנטל רשות מרבו.

[פרק ה', הלכה ג']

2. על מי נאמר "כי רבים חללים הפילה"?

א. תלמיד המורה הלכה בפני רבו.
ב. תלמיד הקובע מדרש שלא ברשות רבו.
ג. תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.
ד. חכם שהגיע להוראה ואינו מורה.

[פרק ה', הלכה ד']

3. מתי מותר לחלוק כבוד לתלמיד בפני רבו?

א. אם דרך רבו לחלוק לו כבוד.
ב. במקום שאין מכירים אותו וחושש שמא יאמרו "עבד הוא".
ג. כשהתלמיד הגיע להוראה.
ד. כשהתלמיד קיבל מרבו רשות להורות.

[פרק ה', הלכה ח']

4. מה חייב "תלמיד חבר" לעשות בפני רבו-חבירו?

א. לא להורות הלכה בפניו
ב. לעמוד מלפניו.
ג. לא לקרוא בשמו.
ד. לעשות לו כל מלאכות שהעבד עושה לרבו.

[פרק ה', הלכה ט']

5. האם מותר לרב למחול על כבודו?

א. כן.
ב. לא.
ג. רק רבו המובהק.
ד. רק רבו שאינו מובהק.

[פרק ה', הלכה י"א]

תשובות
1-ד 2-ג 3-א 4-ב 5-א

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן