פרק ה', הלכות תעניות, ספר זמנים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם, כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת וְלִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה, עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת, שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם" וכו' (ויקרא כו,מ).
א. יֵשׁ שָׁם. ישנם. וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת.שמעשיאבותינוגרמוצרותהחורבןוגלות, ומשוםשמעשינוכמעשיהם עדיין אותןצרותבתוקף.
ב. וְאֵלּוּ הֵן: יוֹם שְׁלִישִׁי בְּתִשְׁרֵי, שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם וְנִכְבָּת גַּחֶלֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּשְׁאָרָה וְסִבֵּב לְהָתֵם גָּלוּתָן; וַעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק; וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ: בּוֹ נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן, וְהָבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס הָרָשָׁע סֵפֶר תּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.
ב. נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם וְנִכְבָּת גַּחֶלֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּשְׁאָרָה וְסִבֵּב לְהָתֵם גָּלוּתָן. לאחר חורבן בית ראשון מונה גדליה לנציב על פליטת יהודה, ולאחר מספר חודשים נהרג. כתוצאה מכך פסק כליל היישוב היהודי בארץ ישראל והושלמה הגלות (ירמיהו מא,ב). סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם. לפני חורבן בית ראשון (מלכיםבכה,א). נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. לוחות הברית על ידי משה רבנו (שמותלב,יט; לחשבון התאריכים ראה בבלי תענית כח,ב). וּבָטַל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן. בעקבות המצור של נבוכדנאצר (לסיפור המעשהראהירושלמי תענית ד,ה; וראה עוד בבליסוטהמט,א). וְהָבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי.חייליושלטיטוסהצליחולהבקיעאתחומותירושליםהנצורה. וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס הָרָשָׁע סֵפֶר תּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בימי בית המקדש השני.
ג. וְתִשְׁעָה בְּאָב, וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ: בּוֹ נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר הָיָה שְׁמָהּ, וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְנָפַל בְּיַד גּוֹיִם וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם, וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן הַמִּקְדָּשׁ; וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרָנוּס רוֹפוּס הָרָשָׁע מִמַּלְכֵי אֱדוֹם אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו, לְקַיֵּם: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).
ג. נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. בעקבות חטא המרגלים (במדבריד,כט-ל). וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. בתקופת רבי עקיבא, חשבו החכמים שבר כוכבא הוא מלך המשיח, עד שנהרג הוא ובעקבותיו נהרגו כולם (ראה הלכות מלכים יא,ג). חָרַשׁ טוּרָנוּס רוֹפוּס הָרָשָׁע מִמַּלְכֵי אֱדוֹם אֶת הַהֵיכָל. אחד מנציבי רומא ביהודה לאחר חורבן הבית השני, שבתקופתו פרץ מרד בר כוכבא, הפך את מקום ההיכל לשדה חרוש כסמל לחורבן מוחלט. לְקַיֵּם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. במעשה זה התקיימה נבואתם של ירמיהו ומיכה.
ד. יְמֵי הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ – הֲרֵי הֵן מְפֹרָשִׁין בַּקַּבָּלָה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" וכו' (זכריה ח,יט). "צוֹם הָרְבִיעִי" – זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי; "וְצוֹם הַחֲמִישִׁי" – זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי; "וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי" – זֶה שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי, שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי; "וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" – זֶה עֲשִׂירִי בְּטֵבֵת, שֶׁהוּא בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי.
ד. בַּקַּבָּלָה. בדברי הנביאים. צוֹם הָרְבִיעִי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז.שהואהחודשהרביעימחודשניסן, שממנו מתחילים למנות את חודשי השנה.
ה. וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ לְהִתְעַנּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר, זֵכֶר לַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁנִּתְעַנּוּ בִּימֵי הָמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר ט,לא). וְאִם חָל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי, שֶׁהוּא אַחַד עָשָׂר. אֲבָל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – דּוֹחִין אוֹתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת; חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּבְכָל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ אֵין מַתְרִיעִין וְלֹא מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְעִילָה, אֲבָל קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה שַׁחֲרִית וּמִנְחָה בְּ'וַיְחַל מֹשֶׁה' (שמות לב,יא). וּבְכֻלָּן אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין בַּלַּיְלָה, חוּץ מִתִּשְׁעָה בְּאָב.
ה. וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ לְהִתְעַנּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר. על אף שתענית זו אינה מפורשת בכתובים ואף לא בגמרא. מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא אַחַד עָשָׂר. ואיןדוחיםתעניתזומשוםשמידאחריהבאים ימיהפורים. אֵין מַתְרִיעִין.בחצוצרות, בשונהמשארתעניותהציבור (לעיל א,ד). וְלֹא מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְעִילָה.תפילה מיוחדת ליום התענית הנאמרת בסמוך לשקיעת החמה (ראה לעילד,יח). אֲבָל קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה שַׁחֲרִית וּמִנְחָה בְּוַיְחַל מֹשֶׁה.ראהגםהלכותתפילהונשיאתכפייםיג,יח. וּבְכֻלָּן אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין בַּלַּיְלָה. עד עלות השחר (ראה לעיל א,ח).
ו. מִשֶּׁיִּכָּנֵס אָב – מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. וְשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ – אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, וְאָסוּר לִלְבֹּשׁ כְּלִי מְגֹהָץ, אֲפִלּוּ כְּלִי פִּשְׁתָּן, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַתַּעֲנִית. וַאֲפִלּוּ לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ לְאַחַר הַתַּעֲנִית אָסוּר. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּשַׁבָּת זוֹ, וְלֹא יִכָּנְסוּ לַמֶּרְחָץ עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְבַטֵּל הַשְּׁחִיטָה מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית.
ו. וְשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ. שבועשחלבותשעהבאב. לְסַפֵּר. להסתפר. אֲפִלּוּ כְּלִי פִּשְׁתָּן. למרות שאין הגיהוץ ניכר בו. שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּשַׁבָּת זוֹ. בשבוע זה (אבל בשבת עצמה מותר אפילו אם חלה בתשעה באב עצמו, כמבואר לקמן ה"ח). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְבַטֵּל הַשְּׁחִיטָה מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ. שכן נהגו שלא לאכול בשר כבר מראש חודש אב.
ז. תִּשְׁעָה בְּאָב – לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר, וְאֵין אוֹכְלִין אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן בַּסְּעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ, אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא יַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ פָּחוֹת, וְאוֹכֵל בָּשָׂר מָלִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יָתֵר. וְלֹא יֹאכַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.
ז. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר. גם מי שלא נהג שלא לאכלו בשבוע שחל בו תשעה באב כמוזכר לעיל ה"ו. בַּסְּעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ. שלאחר סעודה זו פוסק מלאכול ('סעודה מפסקת'). יַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ פָּחוֹת.ייןשיצאמהגתלפנישלשהימיםאופחות, ומשוםשלאהספיקלתסוס אינו משכר ומותר לשתותו. וְאוֹכֵל בָּשָׂר מָלִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יָתֵר. בשר שנמלח לאחר שחיטתו ונשאר במליחותו יומיים, מהיום השלישי והלאה מותר לאכלו, משום שאין בו טעם בשר ממש (בדומה לכך ראה הלכות ממרים ז,ד). וְלֹא יֹאכַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.משום שזו דרך חשיבות ותענוג.
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁאָכַל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אַחַר חֲצוֹת. אֲבָל אִם סָעַד קֹדֶם חֲצוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ – אוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל צָרְכּוֹ, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב עַצְמוֹ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – אֵינוֹ מְחַסֵּר כְּלוּם.
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שאסור בדברים אלו שנאמרו בסעודה המפסקת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ. ואינו אוכל אחריה כלום. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב עַצְמוֹ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. והצום נדחה ליום ראשון (ראה לעיל ה"ה).
ט. זוֹ הִיא מִדַּת כָּל הָעָם, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִסְבֹּל יָתֵר מִדַּאי. אֲבָל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים כָּךְ הָיְתָה מִדָּתָן: עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב מְבִיאִין לוֹ לָאָדָם לְבַדּוֹ פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח, וְשׁוֹרָהּ בְּמַיִם, וְיוֹשֵׁב בֵּין תַּנּוּר לְכִירַיִם וְאוֹכְלָהּ, וְשׁוֹתֶה עָלֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם בִּדְאָגָה וּבְשִׁמָּמוֹן וּבְכִיָּה, כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. וְכָזֶה רָאוּי לַחֲכָמִים לַעֲשׂוֹת, אוֹ קָרוֹב מִזֶּה. וּמִיָּמֵינוּ לֹא אָכַלְנוּ עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב תַּבְשִׁיל, אֲפִלּוּ שֶׁל עֲדָשִׁים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּשַׁבָּת.
ט. זוֹ הִיא מִדַּת כָּל הָעָם. הלכות סעודה מפסקת שנאמרו למעלה.
י. עֻבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת – מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב. וְאָסוּר בִּרְחִיצָה, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם. וְאָסוּר בְּסִיכָה שֶׁל תַּעֲנוּג וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה – עוֹשִׂין; וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת – אֵינָן עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים בּוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
י. וְאָסוּר בִּרְחִיצָה… וְאָסוּר בְּסִיכָה שֶׁל תַּעֲנוּג וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּהכְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. ראה הלכות שביתת עשור א,ה; לפירוט הדינים ראה שם פרק ג. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים בּוֹ. אף במקום שנהגו לעשות מלאכה.
יא. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין נוֹתְנִין שָׁלוֹם זֶה לָזֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֶלָּא יוֹשְׁבִים דָּוִים נֶאֱנָחִים, כַּאֲבֵלֵי אֵם. וְאִם נָתַן לָהֶם עַם הָאָרֶץ שָׁלוֹם – מַחֲזִירִין לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ. וְאָסוּר לִקְרֹאות בְּתִשְׁעָה בְּאָב בַּתּוֹרָה אוֹ בַּנְּבִיאִים אוֹ בַּכְּתוּבִים וּבַמִּשְׁנָה וּבַהֲלָכוֹת וּבַתַּלְמוּד וּבַהַגָּדוֹת, וְאֵינוֹ קוֹרֵא אֶלָּא בְּאִיּוֹב וּבְקִינוֹת וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִין בּוֹ. וּמִקְצָת חֲכָמִים נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין.
יא. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין נוֹתְנִין שָׁלוֹם זֶה לָזֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב. כשם שהאבל אסור בנתינת שלום (ראה הלכות אבל ה,כ). דָּוִים. כאובים. מַחֲזִירִין לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ. כדי שלא ייפגע (וראה לעיל ג,ח). וְאָסוּר לִקְרֹאות בְּתִשְׁעָה בְּאָב בַּתּוֹרָה. כשם שאבל אסור בלימוד תורה (ראה הלכות אבל ה,טו). וּבְקִינוֹת. ספר איכה. וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה. הנבואות הרעות ולא נבואות הנחמה. וּמִקְצָת חֲכָמִים נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין. כאבל שאינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלותו (ראה שם ד,ט).
יב. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִין לְעוֹלָם בִּנְיָן מְסֻיָּד מְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים, אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בַּטִּיט וְסָד בַּסִּיד וּמְשַׁיֵּר מְקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד. וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת – הֲרֵי זוֹ כְּחֶזְקָתָהּ, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְקַלֵּף הַכְּתָלִים.
יב. מְסֻיָּד מְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים. שלאחר הסיוד חורט הבנאי בגבס או באבן לקישוט קירות הבית (ראה פה"מ מידות ד,ו).
יג. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לָאוֹרְחִים – מְחַסֵּר מִמֶּנּוּ מְעַט, וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם; וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב – מְשַׁיֶּרֶת מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֲגוֹת בָּהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם; וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא – לוֹקֵחַ אֵפֶר מִקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ, מְקוֹם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי" (תהלים קלז,ה-ו).
יג. מְחַסֵּר מִמֶּנּוּ מְעַט. שאינו שם על השולחן את כל התבשילים שרגילים לשים, אלא מחסר אחד ממיני התבשיל. וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם. כדי שיהיה ניכר על השולחן שחיסר את אחד התבשילים. מְשַׁיֶּרֶת מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֲגוֹת בָּהֶן. ואינה לובשת אותו.
יד. וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר כֻּלָּם. וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר – אָסוּר לִשְׂמֹחַ בָּהֶם וְאָסוּר לְשָׁמְעָן, מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן. וַאֲפִלּוּ שִׁירָה בַּפֶּה עַל הַיַּיִן אֲסוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן" (ישעיהו כד,ט). וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת לָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ עַל הַיַּיִן.
יד. גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר כֻּלָּם.אפילושלאעלהיין. שִׁירָה בַּפֶּה עַל הַיַּיִן אֲסוּרָה. שירה בלי כלי זמר המלווה בשתיית יין, אבל בלא שתיית יין, מותר לשיר בפה (וראה שו"ת הרמב"ם רכד). וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת… עַל הַיַּיִן. בפה בלא כלי שיר.
טו. וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים כְּלָל, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שֵׁם כְּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה" (יחזקאל כא,לא). וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלָּה, אִם הָיוּ שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב; אֲבָל שֶׁל גָּדִיל – מֻתֶּרֶת לַכַּלָּה.
טו. וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ. לא מיד לאחר החורבן אלא בדור מאוחר יותר (ראה משנה סוטה ט,טו). עַטְרוֹת חֲתָנִים. קישוט או תכשיט שהיו נוהגים להניח בראש החתן. אֲבָל שֶׁל גָּדִיל. צמר קלוע.
טז. מִי שֶׁרָאָה עָרֵי יְהוּדָה בְּחֻרְבָּנָן, אוֹמֵר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" (ישעיהו סד,ט), וְקוֹרֵעַ. רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ, אוֹמֵר: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ" וכו' (שם סד,י), וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ? מִן הַצּוֹפִים; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לַמִּקְדָּשׁ, קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְאִם פָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה כְּשֶׁיָּבֹא מִדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר – קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ, וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם.
טז. וְקוֹרֵעַ. את בגדו (ראה הלכות אבל ט,ב). וְאִם פָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה. שראה ישירות את מקום המקדש בלי לראות את ירושלים. וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם. ואינו צריך לקרוע קרע אחר (ראה פסקים ושיטות).
יז. כָּל הַקְּרָעִים הָאֵלּוּ כֻּלָּם – בַּיָּד, וּמֵעוֹמֵד. וְקוֹרֵעַ כָּל כְּסוּת שֶׁעָלָיו עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְאֵינוֹ מְאַחֶה קְרָעִים אֵלּוּ לְעוֹלָם, אֲבָל רַשַּׁאי הוּא לְשָׁלְלָן, לְמָלְלָן, לְלַקְּטָן וּלְתָפְרָן כְּמִין סֻלָּמוֹת.
יז. בַּיָּד. ולא בכלי (בדומה לקריעה על אב ואם, ראה הלכות אבל ח,ג). וּמֵעוֹמֵד. ככל הקריעות (שם ח,א). וְאֵינוֹ מְאַחֶה קְרָעִים אֵלּוּ לְעוֹלָם. אינורשאילתפוראתהקרעתפרישרולהשיבאתהבגדלקדמותו,ראהגםשם ט,ג). אֲבָל רַשַּׁאי הוּא לְשָׁלְלָן לְמָלְלָן לְלַקְּטָן וּלְתָפְרָן כְּמִין סֻלָּמוֹת. סוגי תפירות לא ישרות שאינן מחברות את הבגד כמות שהיה, והקרע ניכר.
יח. הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא לִירוּשָׁלַיִם, הוֹלֵךְ וּבָא: אִם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר; וְאִם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ.
יח. חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ. קרע אחר.
יט. כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח,יט).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

תקציר הפרק 

פרק אחרון בנושא זה💪🏻

פרק ה הלכות תעניות

*הצומות הקבועים וזכר לחורבן*

הצומות שכל ישראל מתענים בהן מפני הצרות שארעו בהם:
ג' בתשרי -צום גדליה.
י' בטבת – התחיל המצור על ירושלים.
י"ז בתמוז – יום שבו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את ספר התורה, והעמיד צלם בהיכל.
ט' באב – יום שבו נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה בית תור שהיו בה אלפים ורבבות מישראל ונהרגו כולם וכן נהרג מלכם הגדול שדימו שהוא מלך המשיח, ובו חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל וסביביו.
י"ג באדר – זכר לתענית שנתענו בימי המן.
ארבעת הצומות הראשונים מפורשים בדברי קבלה (זכריה פרק ח'), והצום האחרון הוא מנהג ישראל.
צום שחל בשבת דוחים או מקדימים כמבואר בפרק.

משנכנס אב – ממעטים בשמחה.
שבוע שחל בו תשעה באב – אסור להסתפר ולכבס וללבוש בגד מגוהץ, עד אחר התענית; וכן נהגו שלא לאכול בשר, ולהכנס למרחץ בשבוע זה עד אחר התענית.
תשעה באב – לילו כיומו; ואין אוכלים בשר ושותים יין בסעודה המפסקת הנאכלת אחר חצות, ואין אוכלים שני תבשילים.

איסורים נוספים – 5 האיסורים כמו ביום כיפור. אין לומדים תורה אלא קורא בספר איוב ובקינות (=איכה) ובדברים הרעים שבירמיה.

דברים הנוהגים כזכר לחורבן כל השנה:
סיוד – אין מסיידים את כל הבית, אלא משאירים אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד.
אפר מקלה בראש חתנים – חתן מניח אפר מקלה בראשו במקום הנחת התפילין.
ניגון בכלי שיר – אין מנגנים בכלי שיר, וכן אסור לשיר בפה במשתה היין. וכבר נהגו ישראל לומר דברי שיר והודאה על היין.
ועוד

קריעה – הרואה ערי יהודה בחורבנן, את ירושלים בחורבנה או את מקום המקדש – עומד וקורע בגדו בידו עד שמגלה את לבו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מטרת תעניות החורבן – לשוב בתשובה?

2.האם מותר לעבוד בט' באב?

3.האם צום יום כיפור יבטל בימות המשיח?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן