פרק ה', הלכות תפלה ונשיאת כפים, ספר אהבה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן, וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן — אֵינָן מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן: עֲמִידָה, וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ, וְתִקּוּן הַגּוּף, וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשׁ, וְתִקּוּן הַמָּקוֹם, וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל, וְהַכְּרִיעָה, וְהַהִשְׁתַּחֲוָיָה.
א. לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן וכו'. יש להשתדל שתפילת שמונה עשרה תיעשה על פי מתכונת זו, במידת האפשר. עֲמִידָה. יבואר לקמן ה"ב. וְנוֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. פנייה כלפי ירושלים ובית המקדש, לקמן ה"ג (וראה לעיל א,ג). וְתִקּוּן הַגּוּף. צורת העמידה, לקמן ה"ד. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשׁ. הבגדים הראויים לתפילה, לקמן ה"ה. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. המקום שראוי להתפלל בו, לקמן הל' ו-ח. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. אופן הדיבור, לקמן ה"ט. וְהַכְּרִיעָה. כיפוף הגוף כהשתחוויה תוך כדי התפילה, לקמן הל' י-יב. וְהַהִשְׁתַּחֲוָיָה. השתטחות על הארץ לאחר סיום התפילה בעמידה, לקמן הל' יג-יד.
ב. עֲמִידָה כֵּיצַד? אֵין מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא מֵעוֹמֵד. הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה: אִם יָכוֹל לַעֲמֹד — יַעֲמֹד, וְאִם לָאו — יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ, וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַצָּמֵא וְהָרָעֵב, הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִין: אִם יֵשׁ בּוֹ יְכֹלֶת לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. הָיָה רָכוּב עַל הַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז בְּהֶמְתּוֹ — לֹא יֵרֵד, אֶלָּא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו.
ב. מֵעוֹמֵד. בעמידה. יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה. שלעתים הן מיטלטלות וקשה לעמוד בהן. אֲפִלּוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. אך לא יתפלל בעודו שוכב על גבו או על פניו (ראה הלכות קריאת שמע ב,ב). וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ. שאם אינו יכול לכוון מחמת חוליו, לא יתפלל. וְכֵן הַצָּמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִין. שעליהם לבחון מתחילה אם יכולים לכוון בתפילה.
אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. כדי שיסור ממנו רעבונו או צמאונו, ותתיישב דעתו (וראה לקמן הט"ו). הָיָה רָכוּב עַל הַבְּהֵמָה… לֹא יֵרֵד. שאף אם אחר יחזיק את בהמתו, אין דעתו מיושבת מחמת העיכוב בדרך.
ב. שו"ע או"ח צד,ד-ו. אֵין מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא מֵעוֹמֵד. כתב השו"ע (סעיף ט) שאם התפלל מיושב, עליו לחזור ולהתפלל מעומד כשהדבר יתאפשר (אם לא עבר זמן התפילה — משנ"ב), ואינו צריך לחדש בתפילה זו משום שאינה תפילת נדבה. וכתבו האחרונים שבזמננו לא נהגו לחזור ולהתפלל, אך יכול לחזור ולהתפלל בתורת נדבה (משנ"ב). מֵעוֹמֵד. ולא ייסמך על עמוד (ואף לא על עמוד התפילה — משנ"ב) או על חברו כשמתפלל (שו"ע סעיף ח). ויש סוברים שאם סומך את עצמו מעט, באופן שאם יינטל הדבר עליו הוא נסמך הוא לא ייפול, מותר (משנ"ב). והיודע בוודאות שיוכל לכוון רק אם ייסמך, מותר (שע"ת). הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה. ולכל הפחות ינסה לעמוד במקומות בתפילה שצריך לכרוע, ולצורך שלוש פסיעות שבסוף התפילה, כמבואר לקמן ה"י. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל… וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ. ואם לא יכול לכוון את דעתו לכל הפחות יקרא קריאת שמע שבה נצרכת כוונה רק בפסוק הראשון (משנ"ב). ואם אינו יכול להתפלל, יהרהר את התפילה בלבו (רמ"א; וראה לקמן ה"ט בפסקים ושיטות). ואם הבריא בתוך זמן התפילה עליו לחזור ולהתפלל (מג"א) ויש סוברים שאינו חוזר ומתפלל (ראה משנ"ב). הַצָּמֵא וְהָרָעֵב וכו'. שו"ע או"ח פט,ד. הַצָּמֵא וְהָרָעֵב… אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. ומכיוון שאין מכוונים כל כך בזמננו (ראה לעיל ב,טו בפסקים ושיטות), כתב השו"ע שמותר להתפלל אף קודם שיאכל וישתה. הָיָה רָכוּב עַל הַבְּהֵמָה. ובסוף התפילה יוליך את הבהמה שלוש פסיעות לאחור, ונחשב כאילו פסע בעצמו (רמ"א). אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז בְּהֶמְתּוֹ לֹא יֵרֵד… כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. וכן אם הולך ברגל, ואם יעמוד להתפלל יהיה קשה לו העיכוב ואינו יכול לכוון, יכול להתפלל תוך כדי הליכה. ויש מחמירים וסוברים שהרוכב והמהלך צריכים לעמוד בברכת אבות, וכן ראוי לנהוג כשאין חשש סכנה. ופרטים אלו תלויים בתנאי המקום ויישוב דעתו של האדם (שו"ע). וכתבו האחרונים שאף המתפלל בדרך, אם יכול, עליו להסב את פניו לכיוון ארץ ישראל, ירושלים, או המקדש (מג"א).
ג. נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ כֵּיצַד? הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ — מַחֲזִיר פָּנָיו נוֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה עוֹמֵד בָּאָרֶץ — מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם — מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ. הָיָה עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ — מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. סוּמָא, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת, וְהַמְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה — יְכַוֵּן לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה וְיִתְפַּלֵּל.
ג. מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. פונה לכיוון ארץ ישראל. עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ. מתפלל בבית המקדש עצמו. בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. החלק המקודש ביותר בבית המקדש, ובו היה מונח ארון הברית. סוּמָא. עיוור. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת. שאינו יודע את כיוון רוחות השמים. וְהַמְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה. שאינו יודע היכן כיוון ירושלים. יְכַוֵּן לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה. שידמה לעצמו שהוא עומד כנגד ה'.
ג. שו"ע או"ח צד,א-ג. מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. ויכוון לבו לירושלים ולבית המקדש (שו"ע), שידמה במחשבתו כאילו הוא נמצא שם (משנ"ב). ובארצות הנמצאות מערבית לארץ ישראל וצריכים להתפלל לכיוון מזרח, לא יעמידו את ארון הקודש בכותל המזרחי, משום שנראה שמתפללים לשמש כמנהג עובדי עבודה זרה, אלא יטוהו מעט לכיוון דרום (רמ"א ומשנ"ב). וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת. ובמקום שנוהגים להתפלל לכיוון אחר, או שאינו יכול לזוז ולהתפלל לכיוון הנכון — כגון במהלך נסיעה — יצדד את פניו לכיוון הנכון (שו"ע). וכתבו האחרונים שאם טעה והתפלל לכיוון לא מדויק, אינו מפסיק כדי לזוז לכיוון הנכון, אלא מכוון לבו כנגד השכינה ומתפלל (ט"ז).
ד. תִּקּוּן הַגּוּף כֵּיצַד? כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ, וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה כְּאִלּוּ הוּא מַבִּיט לָאָרֶץ, וְיִהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בַּשָּׁמַיִם, וּמַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין, הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית, וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ בְּאֵימָה וְיִרְאָה וָפַחַד, וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל חֲלָצָיו.
ד. לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ. להצמידן זו לזו. וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה. מפנה עיניו כלפי הארץ (ראה לקמן יד,ז, הלכות דעות ה,ח).
פָּנוּי לְמַעְלָה. מופנה כלפי מעלה. כְּפוּתִין. חבוקים, שהוא דרך הכנעה. וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל חֲלָצָיו. על מתניו, שזו דרך יוהרה.
ד. שו"ע או"ח צה,א-ג. כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ. ולפני העמידה לתפילה יפסע שלוש פסיעות לפנים כדרך אדם הניגש ומתקרב לדבר שמוטל עליו לעשות (רמ"א), ונהגו לפסוע קודם לכן שלוש פסיעות לאחור (משנ"ב). צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ. כדי להידמות למלאכים שעליהם נאמר "ורגליהם רגל ישרה" (שו"ע). ואם לא כיוון רגליו, יצא ידי חובתו (משנ"ב). וטוב לעשות זאת גם בשעת אמירת קדושה עם השליח ציבור (שו"ע סעיף ד). וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה. כתבו האחרונים שהמביט למעלה במהלך התפילה, המלאכים לועגים לו (מג"א). וטוב להתפלל בעיניים עצומות, אלא אם כן מסתכל בסידור (משנ"ב). כְּאִלּוּ הוּא מַבִּיט לָאָרֶץ. כתבו האחרונים שלפני תפילתו יביט בשמים ויועיל להכנעת הלב, וכן כשנתבטלה כוונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה (משנ"ב). וּמַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית. כתבו האחרונים שעמידת כבוד זו תלויה במנהג המקום (מג"א, והביא שם מנהגים נוספים). וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ בְּאֵימָה וְיִרְאָה וָפַחַד. נחלקו האחרונים אם נכון להתנועע בשעת התפילה, וכל אחד יעשה את מה שמועיל יותר לכוונתו (מג"א וראה משנ"ב).
ה. תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשׁ כֵּיצַד? מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשְׁתַּחֲווּ לַיי בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ" (תהלים כט,ב; צו,ט; דברי הימים א טז,כט). וְלֹא יַעֲמֹד לִתְפִלָּה בַּאֲפֻנְדָּתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלּוֹת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִפְנֵי גְּדוֹלִים אֶלָּא בְּבֵית הָרַגְלַיִם. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יֹאחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד בָּהֶן. וְלֹא יֹאחַז מָעוֹת וְכֵלִים בְּיָדוֹ. אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא בְּלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הֶחָג, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת הַיּוֹם. הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה: אִם הָיָה פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּין — מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמִתְפַּלֵּל; הָיָה אַרְבַּעַת קַבִּין — מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. דֶּרֶךְ כָּל הַחֲכָמִים וְהַתַּלְמִידִים שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִין.
ה. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר. מסדר את בגדיו ומתקשט. בַּאֲפֻנְדָּתוֹ. חגורה שיש בה כיס לכסף. וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. שכיסוי הראש מורה על יראת שמים. בְּבֵית הָרַגְלַיִם. בכיסוי הרגליים. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד בָּהֶן. נזהר שמא ייפלו. מִתְפַּלֵּל הוּא בְּלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הֶחָג. שהמהדרים במצוות לולב נהגו ליטול את ארבעת המינים בידיהם בהליכתם לבית הכנסת, ולאוחזם במשך זמן התפילה (ראה לולב ז,כד). הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ… מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו. שהיה נושא חפץ על ראשו, מעבירו אל שכמו כך שאינו מפריע להתפלל.
ה. וְלֹא יַעֲמֹד לִתְפִלָּה וכו'. שו"ע או"ח צא,ה. וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. ואסור להזכיר שם השם בראש מגולה, ויש למחות ביד הנכנסים לבית הכנסת בראש מגולה. והנחת ידו על הראש אינה נחשבת ככיסוי, ויד אדם אחר נחשבת ככיסוי (שו"ע סעיף ג-ד; וראה הרחבות ספר המדע: 'חובת חבישת כיפה', עמ' 732, לגבי החובה הכללית לשהייה והליכה בכיסוי ראש). אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִפְנֵי גְּדוֹלִים אֶלָּא בְּבֵית הָרַגְלַיִם. אין להתפלל יחף או בסנדלים, אלא אם כן דרך אנשי המקום ללכת גם לפני אנשים חשובים בסנדלים או יחפים (משנ"ב). לֹא יֹאחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וכו'. שו"ע או"ח צו,א. לֹא יֹאחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וכו'. ויש להיזהר בדבר אף בשעת קריאת שמע ושאר חלקי התפילה (משנ"ב). ואם אחז דברים אלו בידו והתפלל שמונה עשרה, אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן לא כיוון בברכת אבות (משנ"ב). אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה. והוא הדין לכל ספר קודש שאינו לצורך התפילה (משנ"ב). מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד בָּהֶן. ומטעם זה לא יושיב תינוק על ברכיו בשעת התפילה (משנ"ב). וְלֹא יֹאחַז מָעוֹת וְכֵלִים בְּיָדוֹ. דעת השו"ע שדווקא דברים שטרוד שמא יפלו אסור. ויש אומרים שאין לאחוז שום דבר בידו בשעת התפילה, אף אם אינו חושש שיפול (ראה ט"ז ומג"א). אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא בְּלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הֶחָג. וכן מותר להחזיק בשעת התפילה סידור או מחזור (שו"ע סעיף ב). ואם התחיל תפילתו ללא סידור, מותר לו לעצור ולקחת סידור באמצע התפילה, אם הכינו מראש (רמ"א). ואם נפל ספר קודש על הארץ והדבר מטריד את כוונתו, מותר להגביהו בסיום הברכה שעומד בה (מג"א). הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה. שו"ע או"ח צז,ה. דֶּרֶךְ כָּל הַחֲכָמִים וְהַתַּלְמִידִים וכו'. שו"ע או"ח צא,ו.
הָיָה אַרְבַּעַת קַבִּין. שמשא בנפח זה מפריע לתפילה. אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִין. בבגד עליון (ראה הלכות ציצית ג,יא).
ו. תִּקּוּן הַמָּקוֹם כֵּיצַד? יַעֲמֹד בְּמָקוֹם נָמוּךְ, וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. וְצָרִיךְ לִפְתֹּחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" (דניאל ו,יא). וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. וְאֵין מִתְפַּלְּלִין לֹא בְּחֻרְבָּה, וְלֹא לַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה אוֹ לַעֲבֹר לְפָנָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
ו. בְּמָקוֹם נָמוּךְ. באופן יחסי בתוך הבית (ראה לקמן ה"ז). וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. יפנה כלפי הקיר. וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם. 'חלונות היו פתוחים לו בעלייתו מול ירושלים', שכנגדם היה דניאל מתפלל. וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. מייחד מקום להתפלל בו. בְּחֻרְבָּה. בניין חרב. וְלֹא לַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וכו'. משום שנראה כמזלזל בבית הכנסת. וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה וכו'. משום כבוד התפילה. אַרְבַּע אַמּוֹת. שהוא מקומו של המתפלל.
ו. וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. שו"ע או"ח צ,כא. וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. וצריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר. ודבר קבוע, כארון או תיבה, אינו חוצץ (שו"ע). וכן דבר שאינו גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, אינו חוצץ (רמ"א). כתב השו"ע שאדם אינו חוצץ, ויש מי שאומר שיש להיזהר שלא להתפלל מאחורי אדם (שו"ע סעיפים כא-כב). ומכל מקום כתבו האחרונים שדין זה אינו אלא למצווה מן המובחר ואין בו צד איסור (ט"ז). וְצָרִיךְ לִפְתֹּחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם. שו"ע או"ח צ,ד. וְצָרִיךְ לִפְתֹּחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם. וטוב שיהיו בבית הכנסת שנים עשר חלונות (שו"ע), אף אם לא כולם מכוונים כנגד ירושלים (משנ"ב). כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן. נכון שלא להתפלל כנגד בגדים שיש עליהם ציורים, מפני שיכולים לבלבל הכוונה, ובמקרה הצורך יעצום עיניו (שו"ע סעיף כג). ומטעם זה טוב להימנע מלצייר ציורים בתוך הסידור (רמ"א). וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. שו"ע או"ח צ,יט. וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. שיהיה לו בית הכנסת קבוע לתפילתו, וכן מקום קבוע בתוך בית הכנסת שלא ישנהו אלא בשעת הצורך (שו"ע). וכן ייחד מקום קבוע בביתו לזמנים שבהם מתפלל שם (מג"א). והגדרת מקום קבוע היא ארבע אמות (משנ"ב). וְאֵין מִתְפַּלְּלִין לֹא בְּחֻרְבָּה. שו"ע או"ח צ,ו. וְאֵין מִתְפַּלְּלִין לֹא בְּחֻרְבָּה. ועדיף להתפלל בדרך מאשר בחורבה (משנ"ב). ולא יתפלל במקום פרוץ שאינו מוקף מחיצות כשדה וכדומה, שבמקום צנוע שורה עליו אימת המלך ולבו נשבר (שו"ע). ולהולכי דרכים מותר להתפלל במקום פרוץ, אך עדיף שיתפללו בין עצים (משנ"ב). וְלֹא לַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת. שו"ע או"ח צ,ז. וְלֹא לַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת. יש מפרשים שמדובר שעומד מחוץ לכניסה של בית הכנסת ומתפלל לכיוון ההפוך מהקהל. ויש מפרשים שמדובר שעומד מחוץ לכותל שבו נמצא ארון הקודש ומתפלל לאותו כיוון שאליו מתפללים הציבור (ואסור מפני שמפנה את אחוריו לבית הכנסת — משנ"ב). וראוי לחוש לשתי הדעות (שו"ע). וגם כשמתפלל בצדי בית הכנסת יש להחמיר לכוון את פניו לכיוון בית הכנסת (שו"ע). אך טוב יותר שיפנה לכיוון שהקהל מתפללים (משנ"ב). אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וכל זה כאשר ניכר שמתפלל לאחורי בית הכנסת, אך אם מתפלל בבית אחר שסמוך לבית הכנסת, אין צריך להפנות פניו לבית הכנסת (שו"ע). וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה וכו'. שו"ע או"ח קב, א. וְאָסוּר לֵישֵׁב וכו'. ואם עוסק בתפילה, מותר; ויש מי שאומר שאפילו אם עוסק בדברי תורה, מותר (שו"ע). וכתבו האחרונים שבמקרים אלו צריך להתפלל או ללמוד בקול ולא בהרהור (מג"א). וטוב להחמיר להרחיק ארבע אמות אף אם עוסק בתורה, אלא אם כן יושב מאחוריו (משנ"ב). ויש מי שאומר שאם הוא חלוש, אינו צריך להרחיק (אך אם יושב לפני המתפלל יש אומרים שאף החלוש צריך להרחיק — משנ"ב). וכן אם ישב שם קודם שהגיע המתפלל, אינו צריך להתרחק (שו"ע סעיפים ב-ג); אך מידת חסידות לקום אף במקרה זה (רמ"א). ודווקא בבית שאינו קבוע לתפילה, אבל בבית הכנסת אף אם ישב שם קודם, עליו להתרחק, מכיוון שהוא מקום הקבוע לתפילה (משנ"ב). בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה. בין מלפניו בין מן הצדדים (ובין מלאחריו — רמ"א) צריך להרחיק ארבע אמות; ויש מי שאומר שמלפניו צריך להרחיק כמלוא עיניו (שו"ע). אוֹ לַעֲבֹר לְפָנָיו. אבל בצדדים מותר לעבור (שו"ע). והזוהר הקדוש מחמיר גם לא לעבור בתוך ארבע אמות בצדדים. ונחלקו האחרונים אם מותר לעבור בצדדים שלפני המתפלל, או ללכת בתוך ארבע אמות שלפניו ולעמוד (ראה משנ"ב). עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. ואם סיים תפילתו ואדם אחר מתפלל אחריו בתוך ארבע אמות, לא יפסע לאחוריו עד שיסיים חברו (שו"ע סעיף ה).
ז. לֹא יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר וְיִתְפַּלֵּל, לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא. הָיָה בִּנְיָן גָּבֹהַּ: אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁהוּא שִׁעוּר הַבַּיִת — הֲרֵי הוּא כַּעֲלִיָּה וּמֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ; וְכֵן אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצָּה מִכָּל רוּחוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת — מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר, שֶׁהֲרֵי חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ.
ז. גָּבֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר. שעד גובה זה נחשב כמישור אחד (ראה הלכות שבת יד,ז). אַרְבַּע אַמּוֹת… שֶׁהוּא שִׁעוּר הַבַּיִת. לעניינים רבים בהלכה, שאז חשוב ראוי למגורים (ראה הלכות תפילין ו,א, הלכות עירובין א,טז, הלכות אישות יג,ג ועוד). כַּעֲלִיָּה. קומה שנייה, ולא נחשבת כמקום מוגבה, משום שאינה נמדדת ביחס לבית. אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצָּה… מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר. אם אותו המקום היה מוקף מחיצות, כך שמתוכו אינו נראה כמוגבה.
ז. שו"ע או"ח צ,א-ב. לֹא יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר וְיִתְפַּלֵּל. משום שלא ראוי לעמוד להתפלל בגבהות לפני הקב"ה (טור). אבל זקן או חולה שקשה להם לרדת ולהתפלל, או שליח ציבור שצריך שישָמע קולו, מותר (שו"ע). ויש אומרים שאם גובה המקום מעורר בהם פחד, אף להם אסור (משנ"ב). לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא. יש סוברים שאף בדברים אלו טעם האיסור הוא משום גבהות, ואסור להתפלל עליהם דווקא כשגבוהים שלושה טפחים (ב"י, ב"ח). ולדעת הרמ"א טעם האיסור בדברים אלו הוא משום שמפחד ליפול ואינו יכול לכוון בתפילתו, ולכן אסור אף כשאינם גבוהים שלושה טפחים.
ז. לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים… וכן אם היה מוקף מחיצה מכל רוחותיו אף על פי שאין בה ארבע אמות מותר להתפלל בו מפני שאין גבהה ניכר שהרי חלק רשות לעצמו. אמר אברהם: ובכולן אם יכול לירד למטה ולהתפלל, ירד למטה ויתפלל.
ח. הָאֻמָּנִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל אוֹ בְּרֹאשׁ הָאִילָן וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה — יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין, וְחוֹזְרִין לִמְלַאכְתָּן. וְאִם הָיוּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת אוֹ בְּרֹאשׁ הַתְּאֵנָה — מִתְפַּלְּלִין בִּמְקוֹמָן, מִפְּנֵי שֶׁטָּרְחָן מְרֻבֶּה. וּמַה הֵן מִתְפַּלְּלִין? אִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן בִּלְבַד — מִתְפַּלְּלִין שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת; הָיוּ עוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן — מִתְפַּלְּלִין 'הֲבִינֵנוּ'. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן.
ח. הָאֻמָּנִין. בעלי מקצוע המועסקים על ידי אחר. יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין. שיעמדו במקום נמוך (השווה הלכות קריאת שמע ב,ד). מִפְּנֵי שֶׁטָּרְחָן מְרֻבֶּה. שהירידה והעלייה בעצים הללו עשויות לארוך זמן רב, ומתבטלים בו ממלאכת המעסיק. וּמַה הֵן מִתְפַּלְּלִין. עד כמה התירו לבעלי המקצוע הללו, המתפללים בשעת מלאכתם, לקצר בתפילתם משום ביטול מלאכת המעסיק. הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן בִּלְבַד וכו'. שהם מקבלים בשכרם את סעודות אותו היום בלבד, ומשום ששכרם מועט ואין הפסד רב בבטלתם, מתפללים את התפילה במלואה (ראה הלכות ברכות ב,ב). הָיוּ עוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן מִתְפַּלְּלִין הֲבִינֵנוּ. אם הם מקבלים שכר מלבד סעודות היום, צריכים הם להזדרז במלאכתם, ומתפללים תפילה מקוצרת (ראה לעיל ב,ב-ג). אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וכו'. שיש בדבר אריכות יתירה.
ח. שו"ע או"ח צ,ג. הָיוּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת אוֹ בְּרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מִתְפַּלְּלִין בִּמְקוֹמָן. אבל בעל הבית צריך לרדת אף מראש הזית ומראש התאנה, משום שהוא ברשות עצמו ואינו משועבד למלאכה (שו"ע).
ט. הַשְׁוָיַת הַקּוֹל כֵּיצַד? לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ, אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ בְּלַחַשׁ, וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹלֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַד שֶׁיַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּצִּבּוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתָּן מִקּוֹלוֹ.
ט. לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ. לא יתפלל בקול רם. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ. בהרהור המילים בלבד. מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו. מבטאם בפיו בקול נמוך (השווה הלכות קריאת שמע ב,ח). שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּצִּבּוּר וכו'. אף מי שהותר לו להשמיע קולו, אל יעשה כך בציבור משום שהדבר מפריע להם.
ט. שו"ע או"ח קא,ב. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ. ויש אומרים שאם התפלל בלבו בלי להוציא בשפתיו, לא יצא ידי חובתו (מג"א; וראה רמב"ם הלכות קריאת שמע ב,ח בפסקים ושיטות). וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ בְּלַחַשׁ. יש שכתבו שראוי שלא להשמיע לאוזניו כלל כשיטת הזוהר הקדוש. אך כתבו האחרונים שלכתחילה עדיף שישמיע לאוזניו (משנ"ב). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּצִּבּוּר. יש אומרים שבראש השנה וביום הכיפורים מותר להגביה קולו אף בציבור (שו"ע), משום שרוב האנשים מתפללים מתוך מחזור והדבר לא יפריע להם (משנ"ב); וכן נוהגים (רמ"א). והאחרונים כתבו שאף בימים אלו עדיף להתפלל בלחש (מג"א).
י. כְּרִיעָה כֵּיצַד? הַמִּתְפַּלֵּל כּוֹרֵעַ חָמֵשׁ כְּרִיעוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה: בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף, וּבְהוֹדָיָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף, וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה כּוֹרֵעַ, וּפוֹסֵעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ, וְנוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מִימִין עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִן הַכְּרִיעָה. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ בְּאַרְבַּע הַכְּרִיעוֹת — כּוֹרֵעַ בְּ'בָרוּךְ', וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהֶדְיוֹט. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל — כּוֹרֵעַ בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ — כֵּיוָן שֶׁשָּׁחָה בָּרִאשׁוֹנָה, אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר תְּפִלָּתוֹ.
י. כּוֹרֵעַ חָמֵשׁ כְּרִיעוֹת. בסך הכל, במשך התפילה, כפי שיתבאר. וְנוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל עַצְמוֹ וכו'. פונה בעודו כורע שמאלה ואחר כך ימינה, כברכת פרידה (ראה לקמן הי"א, הלכות בית הבחירה ז,ד). כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ. מכופף גופו כשאומר את המילה 'ברוך'. זוֹקֵף בַּשֵּׁם. כשמגיע לשם ה'. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל… וְהַמֶּלֶךְ וכו'. שככל שהאדם גדול יותר, ראוי לו להרבות בסימני כניעה לפני ה'.
י. כְּרִיעָה כֵּיצַד וכו'. שו"ע או"ח קיג,א. כּוֹרֵעַ חָמֵשׁ כְּרִיעוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה. ואין לכרוע ב'וכל קומה לפניך תשתחווה' או ב'ולך לבדך אנחנו מודים' או בהודאות שבהלל וברכת המזון (שו"ע סעיף ג), משום שבהודאות אלו אינו מדבר על עצמו, אלא משבח את הקב"ה שהבריות בעולמו משתחווות לו, אבל כשאומר 'ואנחנו כורעים ומשתחוים', או בשאר חלקי התפילה מותר לכרוע (ט"ז). בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. ובשאר הברכות לא יכרע בתחילה ובסוף, אבל באמצע הברכות מותר (שו"ע). והנוהגים לכרוע בראש השנה ויום הכיפורים באמירת 'זכרנו' או 'מי כמוך', צריכים לזקוף כשמגיעים לסיום הברכה ולכרוע בשנית, כדי שיהיה ניכר שכורעים בסיום הברכה כתקנת חכמים (שו"ע ורמ"א סעיף ב). וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה כּוֹרֵעַ וכו'. שו"ע או"ח קכג,א. וּפוֹסֵעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו וכו'. ומתחיל עקירת רגליו ברגל שמאל, ושיעור פסיעות אלו לכל הפחות שיהיה העקב בצד האגודל (שו"ע סעיף ג); ולכתחילה אין לפסוע פסיעות גדולות יותר (רמ"א). שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת. ואין לפסוע יותר משלוש פסיעות משום יוהרה (שו"ע סעיף ד). וְנוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל עַצְמוֹ. ואומר 'עושה שלום במרומיו'. וכשמסתכל לימינו אומר 'הוא יעשה שלום עלינו'. ואחר כך משתחווה לפניו כעבד הנפטר מרבו, ומסיים ואומר 'ועל כל ישראל ואמרו אמן' (שו"ע ומשנ"ב). ונהגו לומר אחר פסיעות אלו 'יהי רצון שיבנה בית המקדש' וכו' (רמ"א). וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ בְּאַרְבַּע הַכְּרִיעוֹת כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וכו'. שו"ע או"ח קיג,ז. כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ. במילת 'ברוך' מכופף את ברכיו, ובמילת 'אתה' מכופף את גופו (מג"א). וכשאומר 'מודים' מכופף את ראשו וגופו יחד, וזוקף באמירת שם ה' (משנ"ב).
יא. וְלָמָּה נוֹתֵן שָׁלוֹם לִשְׂמֹאלוֹ תְּחִלָּה? מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֹאלוֹ הִיא יְמִין שֶׁכְּנֶגֶד פָּנָיו, כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, נוֹתֵן שָׁלוֹם לִימִין הַמֶּלֶךְ וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל הַמֶּלֶךְ. וְקָבְעוּ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁיִּהְיוּ נִפְטָרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
יא. כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וכאילו פונה לימינו של העומד מולו. שֶׁיִּפָּטֵר מִן הַתְּפִלָּה. יסיים את התפילה וייפרד ממנה. נִפְטָרִין. נפרדים.
יב. כָּל הַכְּרִיעוֹת הָאֵלּוּ — צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע בָּהֶן עַד שֶׁיִּתְפַּקְפְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה וְיֵעָשֶׂה כַּקֶּשֶׁת. וְאִם שָׁחָה מְעַט וְצִעֵר עַצְמוֹ וְנִרְאָה כְּכוֹרֵעַ בְּכָל כֹּחוֹ — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
יב. שֶׁיִּתְפַּקְפְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. שהחוליות תבלוטנה מחמת הכריעה. שָׁחָה. כופף את עצמו. וְצִעֵר עַצְמוֹ וְנִרְאָה כְּכוֹרֵעַ וכו'. שהתאמץ לכרוע וניכר שאינו מסוגל ליותר, דיו בכך.
יב. שו"ע או"ח קיג,ד-ה. צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע. וצריך לכרוע במהירות ובבת אחת, ולהתרומם בנחת, שלא יהיה נראה שהתפילה מכבידה עליו (שו"ע). עַד שֶׁיִּתְפַּקְפְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. וצריך לכופף גם את ראשו. ולא יכופף את גופו יותר מדי, משום שנראה כמתגאה שהוא כורע יותר מאחרים (שו"ע ומשנ"ב). וְאִם שָׁחָה מְעַט וכו'. כגון זקן או חולה שאינם יכולים להתכופף (שו"ע).
יג. הִשְׁתַּחֲוָיָה כֵּיצַד? אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית, יוֹשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה, וּמִתְחַנֵּן בְּכָל תַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם — עַל בִּרְכַּיִם. קִדָּה — עַל אַפַּיִם. הִשְׁתַּחֲוָיָה — זֶה פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַד שֶׁנִּמְצָא מֻטָּל עַל פָּנָיו עַל הָאָרֶץ.
יג. אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית. אחרי שמסיים את תפילת העמידה. וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה. משתטח על הארץ, וזוהי ההשתחוויה, כדלקמן. וּמִתְחַנֵּן בְּכָל תַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. שאין לדבר נוסח מקובל (לשילוב התחנונים בסדר התפילה ראה לקמן ז,יז-יח, ט,ה-ח. וראה גם סדר התפילות, לג-לד). כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם. שהיא תחילתה של ההשתחוויה (ראה למשל הלכות עבודת יום הכיפורים ב,ז, הלכות שגגות יד,ב). עַל אַפַּיִם. הטיית הפנים כלפי מטה. פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם. שכיבה בפרישת הידיים והרגליים.
יג. יוֹשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו. ובזמן הזה לא נוהגים ליפול אפיים ארצה, אלא רק להטות ולהניח את הראש על היד (משנ"ב; וראה לקמן הי"ד בפסקים ושיטות).
יד. כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה נְפִילַת פָּנִים אַחַר תְּפִלָּה, יֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קִדָּה, וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּוֹל עַל פָּנָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק כִּיהוֹשֻׁעַ. אֲבָל מַטֶּה הוּא פָּנָיו מְעַט וְאֵינוֹ כּוֹבֵשׁ אוֹתָם בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם זֶה וְלִנְפֹּל עַל פָּנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר.
יד. יֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וכו'. ואין מנהג קבוע בעניין. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים וכו'. שהתורה אסרה לעשות כן מפני שכך היה דרך עבודה זרה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה. ו,ו-ז. וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי וכו'. שאם לא ייענה, הרי שהתבזה בנפילה זו לחינם. שֶׁהוּא צַדִּיק כִּיהוֹשֻׁעַ. שוודאי ייענה, כמו יהושע בן נון שנפל על פניו לפני ארון ה' ונענה בתפילתו (ראה יהושע ז,ו-י). מַטֶּה הוּא פָּנָיו מְעַט. שאין זו השתחוויה גמורה (ראה הלכות עבודה זרה ו,ז).
יד. שו"ע או"ח קלא,א-ב. יֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קִדָּה וכו'. ובזמננו אין נוהגים ליפול על הארץ וראה לקמן ט,ה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים וכו'. שו"ע או"ח קלא,ח. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים. ואף כשאין שם אבנים, אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים, אלא אם כן מטה על צדו או שיש הפסק בינו לבין הקרקע, וכך יש לנהוג בכריעות של יום הכיפורים (רמ"א). וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּוֹל עַל פָּנָיו. דווקא בציבור, אבל אם מתפלל ביחידות, רשאי (שו"ע). ואם כל הציבור נופלים על פניהם עמו, אף בציבור רשאי (ט"ז). וכתבו האחרונים שדין זה מתייחס דווקא לנפילת אפיים שהייתה נהוגה בזמנם, אך לגבי הטיית הראש הנהוגה בזמננו אדם חשוב שווה לדין כל אדם (משנ"ב).
יד. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע שהוא צדיק כיהושע. אמר אברהם: בירושלמי: "ובלבד יחיד על הצבור" (תענית ב,ו) ואית דגרסי "ובלבד יחיד בצבור".
טו. מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נְפִילַת פָּנִים בְּשַׁבָּתוֹת וּבַמּוֹעֲדוֹת, וְלֹא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁל עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וְלֹא בְּעַרְבִית שֶׁבְּכָל יוֹם. וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּלְבַד נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְתַעֲנִית.
טו. פָּשׁוּט. נפוץ.
וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. אך אין זה מנהג רווח (ראה לקמן ז,יח).
טו. וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים. שו"ע או"ח קלא,ו. וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה. וגם במנחה של ערב ראש חודש אין נפילת אפיים. ויש שאין נופלים אפיים אף במנחה של ערב חנוכה (שו"ע), וכן נוהגים (רמ"א). והוסיף השו"ע שנהגו שלא ליפול אפיים בין יום הכיפורים לסוכות, ובט"ו בשבט, ובכל חודש ניסן, ובט' באב, ובט"ו באב. והוסיף הרמ"א שגם בערב ראש השנה אין נופלים אפיים, וכן בערב יום הכיפורים, ובל"ג בעומר, ומראש חודש סיוון ועד שבועות (וראה באחרונים שמאריכים לפרט תאריכים נוספים שאין נופלים אפיים). בנוסף לתאריכים אלו כתב השו"ע (סעיף ד) שנהגו לא ליפול אפיים בבית האבל, או בבית החתן, או בבית הכנסת שיש בו חתן או ברית מילה או שמתפללים בו הסנדק, המוהל או אבי הבן (וראה רמ"א ואחרונים). וְלֹא בְּעַרְבִית שֶׁבְּכָל יוֹם. שו"ע או"ח רלז,א. וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. והרמ"א כתב (שו"ע רלז,א) שאין ליפול אפיים בערבית. כתב השו"ע (או"ח קלא,ג) שאין ליפול אפיים בלילה, אך בלילה שאומרים סליחות ניתן ליפול אפיים בסמוך לתחילת היום. ויש אחרונים שהקלו מחצות לילה.

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות תפילה

הכנות לתפילה

שמונה דברים צריך להיזהר בהם:
1. עמידה- בחולה הקלו שיתפלל על צידו ואף שיאכל קודם התפילה (והרעבים והצמאים בכלל החולים).
2. תפילה לכיוון המקדש- בחו"ל לכיוון א"י, בארץ לכיוון ירושלים, בירושלים לכיוון המקדש ובמקדש לכיוון קדש הקדשים.
3. לעמוד כעבד לפני רבו- רגלים צמודות, ידיים כפותות על ליבו עיניו למטה ומחשבתו לקב"ה.
4. לבוש ראוי- יתלבש כדרך שמתלבשים אנשי המקום כשעומדים לפני הגדולים. לא יאחז חפצים בידו או על ראשו מכיוון שמפריעים לכוונתו.
5. מקום ראוי- יעמוד במקום נמוך, עם חלונות ויפנה את ראשו כלפי הקיר. יקבע מקום לתפילתו ויתפלל בבית כנסת מסודר. אסור לישב בצד המתפלל או לעבור לפניו אא"כ הרחיק ארבע אמות.
6. קול ראוי- משמיע לאזניו בלחש ולא יגביה קולו אא"כ לא יכול לכוון אחרת ולא עומד בציבור.
7. כריעה- כורע בתחילה וסוף של ברכה ראשונה ושל ברכת מודים ובסיום התפילה (ופוסע שלש פסיעות ונותן שלום לשמאלו שהוא ימין השכינה ואח"כ לימינו). כורע עד שיהא נראה ככורע בכל כוחו.
8. השתחוויה- לאחר תפילת עמידה נופל על פניו ואומר דברי תחנונים. יש שהיו נוהגים להשתחוות ממש ואין לעשות זאת על אבנים שלא במקדש. אין חובה ליפול אפיים במקום התפילה דווקא. אין נפילת אפיים בשבתות ובמועדים וכדומה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. כיצד יש להניח את הידיים בשעת התפילה?

א- פרושות לשמים.
ב- מונחות על לבו, והיד הימנית כפותה על השמאלית.
ג- מונחות על חלציו.

[פרק ה', הלכה ד']

2. מה מותר להחזיק ביד בשעת התפילה, ומדוע?

א- תפילין; משום שהם מצורכי התפילה.
ב- ספר תורה; מפני קדושתו.
ג- לולב; מפני שהוא מצות היום.

[פרק ה', הלכה ה']

3. מהו אופן הכריעה?

א- מרכין ראשו עד שעיניו רואות את הארץ.
ב- כורע על ברכיו ושוחה עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה.
ג- שוחה מעט ומצער עצמו, עד שנראה ככורע בכל כוחו.

[פרק ה', הלכה יב-יג]

 

תשובות:

1-ב 2-ג 3-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן