[א] כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִהְיוֹת כָּל קָרְבָּן תָּמִים וּמֻבְחָר, כָּךְ נְסָכָיו יִהְיוּ תְּמִימִים נִבְחָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם" (במדבר כח,לא) – שֶׁיִּהְיוּ הַנְּסָכִים תְּמִימִים, שֶׁלֹּא יָבִיא נְסָכִים לֹא יַיִן מְעֻשָּׁן, וְלֹא סֹלֶת שֶׁהִתְלִיעָה, וְלֹא יִבְלֹל בְּזַיִת שֶׁרֵיחוֹ אוֹ טַעְמוֹ רַע.
א. כָּל קָרְבָּן תָּמִים וּמֻבְחָר. לעיל א,א. נְסָכָיו יִהְיוּ תְּמִימִים. לא פגומים, כמבואר בהמשך הפרק. נִבְחָרִים. מובחרים, כמבואר בפרק הבא. יַיִן מְעֻשָּׁן. לקמן ה"ט. סֹלֶת שֶׁהִתְלִיעָה. לקמן הי"א. בְּזַיִת. בשמן זית (והניסוח בהשפעת השפה הערבית), שבו בוללים את הסולת שבמנחות.
[ב] וְכֵן עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא נִבְחָרִים, וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶן תּוֹלַעַת. וְכָל עֵץ שֶׁהִתְלִיעַ כְּשֶׁהוּא לַח – פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. הִתְלִיעַ יָבֵשׁ – גּוֹרֵד אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִתְלִיעַ. וַעֲצֵי סְתִירָה – פְּסוּלִין לְעוֹלָם, אֶלָּא יָבִיאוּ חֲדָשִׁים.
ב. עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. העצים שהדליקו במערכות האש השונות שהיו בגג המזבח (ראה הלכות תמידין ומוספין ב,ד). גּוֹרֵד אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִתְלִיעַ. ושאר העץ כשר. וַעֲצֵי סְתִירָה. ששימשו קורות במבנים או בכלים שנהרסו.
[ג] הַמַּקְדִּישׁ יַיִן פָּסוּל אוֹ סֹלֶת פְּסוּלָה אוֹ שֶׁמֶן פָּסוּל אוֹ עֵצִים פְּסוּלִים לַמִּזְבֵּחַ – הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם דּוֹמִין לְבַעַל מוּם בַּבְּהֵמָה, וְלוֹקֶה, אוֹ אֵינָן כְּבַעַל מוּם. לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ג. לְבַעַל מוּם בַּבְּהֵמָה וְלוֹקֶה. לעיל א,ב. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
[ד] הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְבוֹנָה וְהָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וּכְלֵי שָׁרֵת שֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ – אֵין פּוֹדִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמִיד… וְהֶעֱרִיךְ" (ויקרא כז,יא-יב): כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַעֲמָדָה – נֶעֱרָךְ, וְאֵלּוּ אֵינָן בִּכְלַל הַעֲמָדָה, לְפִיכָךְ אֵין נִפְדִּין לְעוֹלָם.
ד. וְהַלְבוֹנָה. שהיו שמים על גבי המנחות. וּכְלֵי שָׁרֵת. המשמשים לעבודת הקודש במקדש. אֵין פּוֹדִין אוֹתָן. לא מעריכים את שוויים ונותנים להקדש את דמיהם כדי להוציאם לשימוש של חולין, אלא נשארים בקדושתם למרות שהם פסולים. שֶׁנֶּאֱמַר וְהֶעֱמִיד… וְהֶעֱרִיךְ וכו'. כתוב זה נאמר על פדיון בהמה שנפל בה מום. ומכאן שרק הבהמה שנאמר בה במפורש שמעמידים ומעריכים אותה, נפדית, אך לא דברים אחרים שהוקדשו למזבח (רדב"ז, ערוה"ש ס,יא). ויש מפרשים שדווקא דברים שיש בהם רוח חיים שאפשר להעמיד אותם לפני הכהן, מה שאין כן סולת יין ושמן, וכן העופות בכלל זה, שהרי אינם עומדים אלא פורחים בכנפיהם (קרן אורה מנחות ק,ב, ח"ד מנחות יב,א).
[ה] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ נִטְמְאוּ אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי, אִם נִטְמְאוּ אוֹ נִפְסְלוּ – פּוֹדִין אוֹתָן. אֲבָל טְהוֹרִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָדְשׁוּ בִּכְלִי – אֵין פּוֹדִין אוֹתָן, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "מֵחַטָּאתוֹ" (ויקרא ה,ו; ה,י), "עַל חַטָּאתוֹ" (שם ה,ו; ה,יג), לוֹמַר שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ, קֹדֶם שֶׁתִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת – הֲרֵי הִיא כִּקְדֻשַּׁת דָּמִים, וּפוֹדִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְכָל הַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ – עוֹשֶׂה לָהֶן מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן בַּמִּזְבֵּחַ.
ה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים וכו'. מוסב על הדברים המתקדשים בכלי שרת כגון היין, השמן והסולת של הנסכים (מרכה"מ). שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת. הכניסו אותם לכלי שרת ועל ידי זה נתקדשו קדושה יתרה (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ג,יח). אֲבָל טְהוֹרִין. שעדיין ראויים להקרבה, ורוצים להוציאם לחולין. חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא. על חטאים מסוימים מתחייב האדם להביא קרבן בהתאם ליכולתו הכלכלית: עשיר מביא בהמה, עני מביא שני עופות, ועני ביותר שאין ביכולתו להביא עוף מביא מנחה. מנחה זו נקראת מנחת חוטא (הלכות שגגות י,ד). שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ. עני שהפריש מנחה ולאחר מכן נעשה עשיר, יפדה את מנחתו ויביא בדמיה קרבן עשיר. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שם י,יב. הֲרֵי הִיא כִּקְדֻשַּׁת דָּמִים וּפוֹדִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה. כיוון שהמנחה אינה ראויה לקרבנו של החוטא (אחרי שנעשה עשיר), הרי ניתן לפדות אותה אף על פי שהיא טהורה. עוֹשֶׂה לָהֶן מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן בַּמִּזְבֵּחַ. כיוון שאי אפשר לפדותם יש לשורפם, ושרפתם נעשית על מערכת אש מיוחדת שמבעירים במזבח.
[ו] מֵי הֶחָג שֶׁנִּטְמְאוּ וְהִשִּׁיקָן וְטִהֲרָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּטְהָרוֹת: אִם טִהֲרָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ מִתְנַסְּכִין; וְאִם הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ – הוֹאִיל וְנִדְּחוּ, יִדָּחוּ. [ז] זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ – דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּשֵׁרִים לִנְסָכִים, שֶׁהַמַּשְׁקֶה מֻפְקָד הוּא בָּאֹכֶל, וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מִגּוּפוֹ.
ו. מֵי הֶחָג. המים שהיו מנסכים בחג הסוכות (ראה הלכות תמידין ומוספין י,ו). וְהִשִּׁיקָן וְטִהֲרָן. חיברם למי מקווה ובאופן זה נטהרים המים הטמאים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּטְהָרוֹת. הלכות טומאת אוכלין ב,כא. אִם טִהֲרָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן הֲרֵי אֵלּוּ מִתְנַסְּכִין. לאחר שטיהר את המים הקדיש אותם לניסוך, הרי משעה שהם הוקדשו הם היו טהורים ומותר לנסכם. וְאִם הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ הוֹאִיל וְנִדְּחוּ יִדָּחוּ. אם המים נטמאו לאחר שהוקדשו לניסוך המים, גם אם יטהר אותם אין לנסכם כיוון שלאחר שהוקדשו נפסלו ובאותה שעה נדחו מניסוך על המזבח, ושוב אין לנסכם.
ז. דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה וכו'. אוכל אינו מטמא אוכל אחר אם אין בטמא שיעור כביצה (הלכות טומאת אוכלין ד,א). המשקה הנמצא בתוך הזית או הענב אינו נחשב חלק מגוף הפרי (אלא הוא רק מופקד בתוכו), ולכן אינו נטמא כשהפרי נטמא. אם יסחטו זיתים בכמות פחותה משיעור ביצה, לא ייטמאו המשקים (ראה גם הלכות תרומות יא,יב).
[ח] מַעֲלָה יְתֵרָה עָשׂוּ חֲכָמִים בַּקֳּדָשִׁים, שֶׁזְּרָעִים שֶׁנִּטְמְאוּ, אֲפִלּוּ זְרָעָן – הַיּוֹצֵא מֵהֶן פָּסוּל לִנְסָכִים, שֶׁאֵין זְרִיעָה מוֹעֶלֶת לַקֳּדָשִׁים. וְכֵן הָעֵצִים וְהַלְבוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן אֳכָלִין – הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין כָּאֹכֶל לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת, וְיִפָּסְלוּ הָעֵצִים וְהַלְבוֹנָה בְּטֻמְאָה זוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן.
ח. שֶׁזְּרָעִים שֶׁנִּטְמְאוּ אֲפִלּוּ זְרָעָן הַיּוֹצֵא מֵהֶן פָּסוּל לִנְסָכִים. ואילו בחולין, זרעים טמאים שזרעם, הצומח מהם טהור (הלכות טומאת אוכלין ב,יט). וְכֵן. מעלה נוספת בטהרת קדשים. וְיִפָּסְלוּ הָעֵצִים וְהַלְבוֹנָה בְּטֻמְאָה זוֹ לַמִּזְבֵּחַ. לעיל ה"ד.
[ט] וְאֵלּוּ הֵן הַיֵּינוֹת הַפְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: הַמָּתוֹק, וְהַמְעֻשָּׁן, וְהַמְבֻשָּׁל בָּאֵשׁ, וְהַמְבֻשָּׁל בַּשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה טַעְמוֹ בַּבִּשּׁוּל. אֲבָל יַיִן שֶׁמְּחַמְּמִין אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְלֹא נָתְנָה בּוֹ טַעַם בִּשּׁוּל, וְכֵן יֵין צִמּוּקִים, וְיַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁלֹּא שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם, וְיֵין הַדָּלִיּוֹת, וְיֵין כֶּרֶם הַנָּטוּעַ בְּבֵית הַשְּׁלָהִין אוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים, אוֹ יֵין גְּפָנִים שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן, אוֹ יֵין כֶּרֶם שֶׁלֹּא נֶעֱבַד – כָּל אֵלּוּ הַיֵּינוֹת לֹא יָבִיא לְכַתְּחִלָּה, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.
ט. הַמָּתוֹק. מחמת מתיקות הענבים (ראה רש"י מנחות פו,ב). וְהַמְעֻשָּׁן. יין שהיה בכלי בעל ריח רע וקלט את הריח מהאדים שבכלי (פה"מ מנחות ח,ו). וְכֵן יֵין צִמּוּקִים. יין שנסחט מהצימוקים עצמם מבלי שהוסיפו להם מים כלל (רדב"ז). ויש שהסבירו ששרו את הצימוקים עד שספגו מעט מים, כדי שאפשר יהיה לסחוט אותם (שו"ת שאילת יעב"ץ א,עג). ויש מפרשים שמדובר במים ששרה בהם צימוקים עד שקיבלו המים טעם יין (שו"ת הריב"ש ט). וראה הלכות שבת כט,יז. וְיַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁלֹּא שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם. מיץ ענבים מיד לאחר סחיטתו בגת או יין שלא סיים את תהליך תסיסתו. וְיֵין הַדָּלִיּוֹת. יין מגפנים המטפסות על גבי עמודים ולא מונחות על האדמה. בְּבֵית הַשְּׁלָהִין. שדה הצמאה למים, שאינה מסתפקת במי הגשמים. בְּבֵית הַזְּבָלִים. גפנים הנטועות במקום השלכת אשפה (פה"מ מנחות ח,ב). יֵין גְּפָנִים שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן. באופן שלא נעשו כלאי הכרם (ואם נעשו כלאי הכרם פסולים לגמרי, לעיל ה,ט). יֵין כֶּרֶם שֶׁלֹּא נֶעֱבַד. שלא הפכו את האדמה שסביב הגפנים (ראה לקמן ז,ו).
[י] יַיִן שֶׁנִּתְגַּלָּה – פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הִדְלָה גֶּפֶן עַל גַּבֵּי תְּאֵנָה – יֵינָהּ פָּסוּל לִנְסָכִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה רֵיחוֹ, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "זֶבַח וּנְסָכִים" (ויקרא כג,לז) – מַה זֶּבַח שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה, אַף נְסָכִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ.
י. יַיִן שֶׁנִּתְגַּלָּה. שהיה בכלי ללא כיסוי ויש חשש שמא שתה ממנו נחש והטיל לתוכו ארס. יין זה אסור בשתייה (הלכות רוצח יא,ו), ופסול לקידוש (הלכות שבת כט,יד). הִדְלָה גֶּפֶן עַל גַּבֵּי תְּאֵנָה יֵינָהּ פָּסוּל לִנְסָכִים מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה רֵיחוֹ. צורת גידול זו משנה את ריח היין ופוגמת בו. זֶּבַח. קרבן בהמה. מַה זֶּבַח שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה. שבהמה הדומה למין אחר פסולה (לעיל ג,ה).
[יא] סֹלֶת שֶׁהִתְלִיעָה רֻבָּהּ אוֹ שֶׁהִתְלִיעַ רֹב הַחִטִּים שֶׁנַּעֲשָׂת מֵהֶן – פְּסוּלָה. הִתְלִיעַ רֹב חִטָּה אַחַת – הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְכָל סֹלֶת שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ קֶמַח – פְּסוּלָה. [יב] כֵּיצַד בּוֹדְקָהּ? מַכְנִיס הַגִּזְבָּר יָדוֹ לְתוֹךְ הַסֹּלֶת: אִם עָלָה בָּהּ אָבָק – פְּסוּלָה, עַד שֶׁיַּחֲזֹר וִינַפֶּה אוֹתָהּ. אֲבָל סֹלֶת חִטִּים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּבֵית הַשְּׁלָהִין אוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים אוֹ בְּבֵית הָאִילָן אוֹ בְּאֶרֶץ שֶׁלֹּא נָרָהּ וְלֹא עֲבָדָהּ – לֹא יָבִיא לְכַתְּחִלָּה, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.
יא-יב. סֹלֶת שֶׁהִתְלִיעָה רֻבָּהּ. לאחר שטחנו את החיטים. שֶׁהִתְלִיעַ רֹב הַחִטִּים שֶׁנַּעֲשָׂת מֵהֶן. רוב החיטים שמהם נעשה הסולת התליעו. הִתְלִיעַ רֹב חִטָּה אַחַת הֲרֵי זֶה סָפֵק. אפילו אם רק רוב הגרגרים של אחת החיטים התליעה, הדבר פוסל את כל הסולת (כס"מ). סֹלֶת שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ קֶמַח פְּסוּלָה כֵּיצַד בּוֹדְקָהּ וכו'. הסולת הוא החלק הגס יותר מטחינת החיטים, והקמח הוא החלק הדק יותר שדומה לאבק. את החיטה הטחונה היו מנפים כדי שהקמח הדק יצא ותישאר רק הסולת.
בְּבֵית הָאִילָן. שדה שנטועים בו אילנות.
[יג] חִטִּים שֶׁלִּקְּטָן מִגֶּלְלֵי הַבָּקָר וּזְרָעָן – הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם עָבְרָה מְאִיסָתָן בַּזְּרִיעָה, אוֹ עֲדַיִן הֵן מְאוּסִין. לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא מֵהֶן מְנָחוֹת, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.
יג. שֶׁלִּקְּטָן מִגֶּלְלֵי הַבָּקָר וּזְרָעָן. הוציא מצואת הבקר גרגרי חיטה שלמים וזרע אותם.
[יד] וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁמָנִים הַפְּסוּלִים: שֶׁמֶן שֶׁל גַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בְּמַיִם, אוֹ שֶׁל זֵיתִים כְּבוּשִׁים אוֹ שְׁלוּקִין, אוֹ שֶׁמֶן שֶׁל שְׁמָרִים, אוֹ שֶׁמֶן שֶׁרֵיחוֹ רַע – כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִים. אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁנְּטָעוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים אוֹ בְּבֵית הַשְּׁלָהִין, אוֹ שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן, אוֹ שֶׁמֶן שֶׁהוֹצִיאוֹ מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא בָּשְׁלוּ אֶלָּא עֲדַיִן הֵן פַּגִּים – כָּל אֵלּוּ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.
יד. גַּרְגְּרִים. גרגרי זיתים. שְׁלוּקִין. מבושלים קלות במים ללא תבלינים (הערת הר"י קאפח לפה"מ ברכות ו,ח; וראה פה"מ תרומות י,יא, הלכות נדרים ט,א). ויש מפרשים ששלוק היינו מבושל הרבה (רש"י נדרים מט,א ועוד; וראה מאירי שם שהמילה מתפרשת בשני המובנים – הכול לפי ההקשר). שֶׁמֶן שֶׁל שְׁמָרִים. הבלוע בשמרי שמן זית.
[טו] כָּל הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים כְּשֵׁרִים מֵהָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, וּבִלְבַד שֶׁיָּבֹאוּ מִן הַמֻּבְחָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
טו. מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. מתבואה ופירות שנקטפו מגידולי שנה זו, ומתבואה ופירות שנקטפו בעבר. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן פ"ז. הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לביאורם ראה לעיל ה,ד. שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אמנם אם לא מצא מן החדש יכול להביאם מן הישן (ראה הלכות תמידין ומוספין ז,ה-ט, ח,ב).
פרק ו הלכות איסורי מזבח
פסולי המנחות והנסכים
כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ומובחר, כך נסכיו יהיו תמימים ונבחרים שנאמר "תמימים יהיו לכם, ונסכיהם" (במדבר כח,לא), שיהיו הנסכים תמימים: שלא יביא נסכים לא יין מעושן, ולא סולת שהתליעה, ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע.
וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים, ולא יהיה בהם תולעת. וכל עץ שהתליע כשהוא לח, פסול למזבח (התליע יבש, גורד את המקום שהתליע)
כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש, ומארץ ישראל.
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!
עד תום המבצע או גמר המלאי.
* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח