א. הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי: אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי – מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; בֵּין שֶׁהָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁהָיָה מִן הָאִשָּׁה. וְכָל תְּנַאי שֶׁבָּעוֹלָם, בֵּין בְּקִדּוּשִׁין וְגֵרוּשִׁין, בֵּין בְּמִקָּח וּמִמְכָּר בֵּין בִּשְׁאָר דִּינֵי מָמוֹן – צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּתְּנַאי אַרְבָּעָה דְּבָרִים.
א. בֵּין שֶׁהָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁהָיָה מִן הָאִשָּׁה. לכל אחד מהם יש את האפשרות להטיל תנאי בקידושין. וְכָל תְּנַאי שֶׁבָּעוֹלָם… צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּתְּנַאי אַרְבָּעָה דְּבָרִים. ראה ראיה לכך שמשפטי התנאים נוגעים בכל הדינים, לקמן הי"ד. דיני התנאים בגירושין מבוארים בהלכות גירושין פרקים ח-ט, דיניהם במקח וממכר מבוארים בהלכות מכירה פרק יא, ודיניהם בשאר דיני ממון בהלכות זכייה ומתנה ג,ז-ח.
ב. וְאֵלּוּ הֵן הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁל כָּל תְּנַאי: שֶׁיִּהְיֶה תְּנַאי כָּפוּל, וְשֶׁיִּהְיֶה הִין שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לַלָּאו, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל, אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת מִיָּד וְיִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה מִיָּד, וּכְאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל, הוֹאִיל וְחָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה.
ב. שֶׁיִּהְיֶה תְּנַאי כָּפוּל. יתבאר לקמן ה"ג. וְשֶׁיִּהְיֶה הִין שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לַלָּאו. יתבאר לקמן ה"ו. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. יתבאר לקמן ה"ד. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. יתבאר לקמן ה"ז.
ג. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה, וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי – לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת', וְאַחַר שֶׁהִתְנָה תְּנַאי זֶה נָתַן לָהּ הַדִּינָר – הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת עַל תְּנַאי, וְאִם נָתְנָה לוֹ מָאתַיִם זוּז תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם לֹא נָתְנָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
ג. הַתְּנַאי קַיָּם. יש לו תוקף.
ד. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה', וְנָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ וְהִשְׁלִים הַתְּנַאי וְאָמַר: 'אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, וְאִם לֹא תִּתְּנִי – לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת' – הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה וְנָתַן בְּיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ הִתְנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר; וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם.
ד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. גם אם התנאי נאמר בתוך שיעור זמן אמירת 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז) מאמירת הקידושין, אינו תקף.
ה. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ: 'אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה', וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר לְיָדָהּ – הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ: 'וְאִם לֹא תִּתְּנִי לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת'; וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם.
ו. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ: 'אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז – לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי, וְאִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה', וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר לְיָדָהּ – הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים לָאו לַהִין; וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן.
ז. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ: 'אִם תַּעֲלִי לָרָקִיעַ אוֹ תֵּרְדִי לַתְּהוֹם – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה, וְאִם לֹא תַּעֲלִי לָרָקִיעַ וְלֹא תֵּרְדִי לַתְּהוֹם – לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת', וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ – הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד; שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם תְּנַאי זֶה, וְאֵין זֶה אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל.
ז. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם תְּנַאי זֶה. ולפיכך התנאי בטל, והמעשה חל מיד. וְאֵין זֶה אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל. דיבורו אינו רציני.
ח. הֲרֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה: 'אִם תֹּאכְלִי חֵלֶב וְדָם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה, וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת', 'אִם תֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ, וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא יְהֵא גֵּט', וְאַחַר שֶׁהִתְנָה נָתַן הַדִּינָר אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ – הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם; וְאִם עָבְרָה וְאָכְלָה – תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְאִם לֹא אָכְלָה – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה: הֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל, וְלֹא תִּתְקַדֵּשׁ וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ.
ח. וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה הֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. שבמקרה כזה הדין הוא שתנאו בטל (כמבואר בהלכה הבאה).
ט. וּבַמֶּה אָמְרוּ: כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל, חוּץ מִדָּבָר שֶׁבְּמָמוֹן? כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אוֹ גֵּרֵשׁ אוֹ נָתַן אוֹ מָכַר עַל תְּנַאי שֶׁהוּא רוֹצֶה בִּתְנָאוֹ שֶׁיְּזַכֶּה עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁלֹּא זִכְּתָה לוֹ תּוֹרָה וּמָנְעָה מִמֶּנּוּ, אוֹ יִפְטֹר עַצְמוֹ בִּתְנָאוֹ מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתוֹ בּוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: 'תְּנָאֲךָ בָּטֵל, וּכְבָר נִתְקַיְּמוּ מַעֲשֶׂיךָ, וְאֵין אַתָּה נִפְטָר מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתְךָ בּוֹ הַתּוֹרָה, וְלֹא תִּזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתְךָ מִמֶּנּוּ'.
ט. כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל חוּץ מִדָּבָר שֶׁבְּמָמוֹן. שרק בעניינים הנוגעים לדיני ממונות ניתן ששני הצדדים יסכימו על התנהגות שאינה לפי דין תורה (ראה לקמן יב,ט). תְּנָאֲךָ בָּטֵל וּכְבָר נִתְקַיְּמוּ מַעֲשֶׂיךָ. המעשה חל באופן גמור, בלי תלות בתנאי.
י. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה עַל תְּנַאי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: 'בִּכְסוּת וּשְׁאֵר – תְּנָאֲךָ קַיָּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן; אֲבָל בָּעוֹנָה – תְּנָאֲךָ בָּטֵל, שֶׁהַתּוֹרָה חִיְּבָה אוֹתְךָ בְּעוֹנָה, וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאַתָּה חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ, וְאֵין בְּיָדְךָ לִפְטֹר עַצְמְךָ בִּתְנָאֲךָ'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ יְפַת תֹּאַר עַל תְּנַאי שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵין לוֹ לְהִתְעַמֵּר בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מָנְעָה אוֹתוֹ מִלְּהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה; וְלֹא מִפְּנֵי תְּנָאוֹ יִזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה תּוֹרָה, אֶלָּא תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ יְפַת תֹּאַר עַל תְּנַאי שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵין לוֹ לְהִתְעַמֵּר בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מָנְעָה אוֹתוֹ מִלְּהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה; וְלֹא מִפְּנֵי תְּנָאוֹ יִזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה תּוֹרָה, אֶלָּא תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. עַל תְּנַאי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. שמקדשה בתנאי שיהיה פטור מלספק לה מזונות וביגוד ומלקיים עמה יחסי אישות, שהם דברים שהתחייב בהם מן התורה כשנשא אותה (לקמן יב,ב).
יְפַת תֹּאַר. שהתירה התורה לאיש צבא לקחת משבי המלחמה אישה גויה שחושק בה ולבעול אותה, ושיישא אותה לאישה אחרי שתתגייר (ראה הלכות מלכים פרק ח). שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ. ישתמש בה כשפחה, והדבר אסור מן התורה (שם ח,ו).
יְפַת תֹּאַר. שהתירה התורה לאיש צבא לקחת משבי המלחמה אישה גויה שחושק בה ולבעול אותה, ושיישא אותה לאישה אחרי שתתגייר (ראה הלכות מלכים פרק ח). שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ. ישתמש בה כשפחה, והדבר אסור מן התורה (שם ח,ו).
יא. הִתְנָה עַל הָאִשָּׁה בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין אוֹ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין שֶׁתִּבָּעֵל לְאָבִיהָ וּלְאָחִיהָ אוֹ לִבְנָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲלֶה לָרָקִיעַ אוֹ שֶׁתֵּרֵד לַתְּהוֹם, וּתְנָאוֹ בָּטֵל; שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שֶׁיַּעַבְרוּ אֲחֵרִים וְיָבֹאוּ עַל הָעֶרְוָה, וְנִמְצָא שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יא. שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שֶׁיַּעַבְרוּ אֲחֵרִים. אינה יכולה לגרום לאחרים לעשות עברה.
יב. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ 'שֶׁיִּתֵּן לִי פְּלוֹנִי חֲצֵרוֹ' אוֹ 'שֶׁיָּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנִי' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – תְּנָאוֹ קַיָּם, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ, וְתִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ וְעַד שֶׁיָּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן עֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יג. שִׂים אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל תְּנָאיִין לְנֶגֶד עֵינֶיךָ תָּמִיד, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ: 'הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ', אוֹ: 'הַנּוֹתֵן גֵּט עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ', אוֹ 'הַמּוֹכֵר' אוֹ 'הַנּוֹתֵן' 'עַל תְּנַאי' – תֵּדַע שֶׁהַתְּנַאי יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבֵּאַרְנוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ אוֹתָן בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵהֶן – אֵין כָּאן תְּנַאי.
יד. יֵשׁ מִקְצָת גְּאוֹנִים אַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין אָדָם צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ אֶלָּא בְּגִטִּין וּבְקִדּוּשִׁין בִּלְבַד, אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה, שֶׁכְּפִילַת הַתְּנַאי עִם שְׁאָר הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים – מִתְּנָאֵי בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָּד לָמְדוּ אוֹתָם חֲכָמִים: "אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וכו' וְאִם לֹא יַעַבְרוּ" (במדבר לב,כט-ל), וּתְנַאי זֶה לֹא הָיָה בְּגִטִּין וְלֹא בְּקִדּוּשִׁין. וְכָזֶה הוֹרוֹ גְּדוֹלֵי הַגְּאוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים, וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת.
יד. עִם שְׁאָר הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים. שנידונו בפירוט מתחילת הפרק ועד כאן. מִתְּנָאֵי בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָּד. משה רבנו התנה עם שבטים אלו, שאם יסייעו לשאר השבטים במלחמת כיבוש הארץ, ינחלו בעבר הירדן, ואם לאו יקבלו נחלה בארץ כנען כשאר השבטים.
טו. הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי – כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, לֹא מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'אִם אֶתֵּן לָךְ מָאתַיִם זוּז בְּשָׁנָה זוֹ – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה, וְאִם לֹא אֶתֵּן לָךְ – לֹא תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת', וְנָתַן הַדִּינָר לְיָדָהּ בְּנִיסָן, וְנָתַן לָהּ הַמָּאתַיִם זוּז שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בֶּאֱלוּל – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מֵאֱלוּל. לְפִיכָךְ, אִם קִדְּשָׁהּ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁל רִאשׁוֹן – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹנוֹת: בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הוּא שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אוֹ יִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה.
טו. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין. ראה הלכות גירושין ח,א, ט,ה. וּבְמָמוֹנוֹת. הלכות מכירה יא,א, הלכות זכייה ומתנה ג,ו.
טז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי, וְלֹא אָמַר: 'מֵעַכְשָׁו'. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו בְּדִינָר זֶה אִם אֶתֵּן לָךְ מָאתַיִם זוּז', וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ הַמָּאתַיִם – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ מִשְּׁעַת הַקִּדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. לְפִיכָךְ, אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיֵּעָשֶׂה הַתְּנַאי – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹנוֹת.
טז. מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ. משעת מעשה הקידושין, ולא משעת קיום התנאי.
יז. כָּל הָאוֹמֵר 'מֵעַכְשָׁו' – אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים הַתְּנַאי לַמַּעֲשֶׂה; אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה – תְּנָאוֹ קַיָּם. אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם הִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ – הֲרֵי זֶה כְּמַפְלִיג בִּדְבָרִים, וְאֵין שָׁם תְּנַאי. וְכָל הָאוֹמֵר 'עַל מְנָת' – הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר 'מֵעַכְשָׁו', וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל הַתְּנַאי וְלֹא לְהַקְדִּימוֹ לַמַּעֲשֶׂה.
יז. כָּל הָאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וכו'. שהתניה 'מעכשיו' כורכת את המעשה והתנאי יחד, ונותנת תוקף יתר לתנאי בביטול המעשה (רא"ש גיטין ו,טו בשם הראב"ד). ויש שהציעו שהצורך בניסוח מפורט על פי כללי התנאים, נובע מכך שזמן תקפות המעשה נדחה עד שיתקיים התנאי (יד"פ).
יח. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז', 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז'; 'הֲרֵי חָצֵר זוֹ נְתוּנָה לְךָ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז' – הֲרֵי תְּנָאוֹ קַיָּם, וְנִתְקַדְּשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ נִתְגָרְשָׁה, וְזָכָה זֶה בֶּחָצֵר, וְהֵם יִתְּנוּ הַמָּאתַיִם זוּז. וְאִם לֹא נָתְנוּ – לֹא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ זוֹ וְלֹא יִזְכֶּה זֶה בֶּחָצֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה לַתְּנַאי וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ וְהֶחֱזִיק זֶה בֶּחָצֵר, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים תְּנָאוֹ; שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי – יִזְכֶּה זֶה בֶּחָצֵר, וְתִתְקַדֵּשׁ זוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ זוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ נַעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי כְּלָל.