פרק ו', הלכות בכורות, ספר קרבנות
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוָה לְהַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מִכָּל בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת שֶׁיִּוָּלְדוּ לָאָדָם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְאֵין מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּבָקָר וְצֹאן בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" וכו' (ויקרא כז,לב).
א. אֶלָּא בְּבָקָר וְצֹאן בִּלְבַד. ולא בחיות טהורות (ערוה"ש רא,ז).
ב. מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בַּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין, וְנוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְעַשֵּׂר בְּהֵמָה בַּזְּמַן הַזֶּה, וְתִקְּנוּ שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאכְלוּהוּ תָּמִים, וְנִמְצָא בָּא לִידֵי אִסּוּר כָּרֵת שֶׁהוּא שְׁחִיטַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. וְאִם עָבַר וְעִשֵּׂר בַּזְּמַן הַזֶּה – הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ.
ב. נוֹהֵג בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין וכו'. לדין דומה בבכור ראה לעיל א,ה-ו.
ג. הַכֹּל חַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים.
ד. וְדִין מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁהוּא נִשְׁחָט בָּעֲזָרָה, וְזוֹרְקִין דָּמוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד, וּמַקְטִירִין אֵמוּרָיו, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים בִּירוּשָׁלַיִם כִּשְׁאָר קָדָשִׁים קַלִּים. וְאֵין לַכֹּהֲנִים בּוֹ כְּלוּם, אֶלָּא כֻּלּוֹ לַבְּעָלִים כַּפֶּסַח. וְאִם הָיָה בַּעַל מוּם, בֵּין שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם בֵּין שֶׁהִפְרִישׁוֹ בַּתְּחִלָּה בְּמוּמוֹ – הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל בְּכָל מָקוֹם.
ד. נִשְׁחָט בָּעֲזָרָה. כדין קדשים קלים שנשחטים בכל העזרה (הלכות מעשה הקרבנות ה,ב). וְזוֹרְקִין דָּמוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. באחת מפינות המזבח שבהן יש יסוד (שם ה,יז). וּמַקְטִירִין אֵמוּרָיו וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים בִּירוּשָׁלַיִם. שם ט,כה. כִּשְׁאָר קָדָשִׁים קַלִּים. הנאכלים בכל ירושלים, וזמן אכילתו עד למחרת יום ההקרבה בשקיעה (שם י,ה-ו). הָיָה בַּעַל מוּם… הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל בְּכָל מָקוֹם. כדין בכור (לעיל א,ג).
ה. מַעְשַׂר בְּהֵמָה – אָסוּר לִמְכֹּר אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא תָּמִים, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "לֹא יִגָּאֵל" (ויקרא כז,לג). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגָּאֵל", אַף אִסּוּר מְכִירָה בִּכְלָלוֹ, שֶׁאֵינוֹ נִגְאָל וְאֵינוֹ נִמְכָּר כְּלָל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמּוֹכֵר מַעֲשֵׂר לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה, כְּמוֹכֵר חֶרְמֵי כֹּהֲנִים, שֶׁלֹּא קָנָה לוֹקֵחַ, וּכְמוֹכֵר יְפַת תֹּאַר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
ה. אַף אִסּוּר מְכִירָה בִּכְלָלוֹ. לא רק איסור פדייה. כְּמוֹכֵר חֶרְמֵי כֹּהֲנִים. כשאמר על נכסיו שיהיו חרם לכהנים, אסור למכור או לגאול אותם ויש לתנם לכהנים (הלכות ערכין וחרמין ו,ד). וּכְמוֹכֵר יְפַת תֹּאַר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלוקח שבויה מן המלחמה רשאי לשאתה ואסור לו למכור אותה, ומכירתה אינה מועילה (הלכות מלכים ח,ו).
ו. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לִמְכֹּר אוֹתוֹ בַּעַל מוּם, וַאֲפִלּוּ שָׁחוּט, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנּוּ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּמַּעֲשֵׂר כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹקְלִין בַּבְּכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּמוֹכֵר.
ו. אֵין שׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּמַּעֲשֵׂר כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹקְלִין בַּבְּכוֹר. שאף שבכור תמים אינו נמכר, התירו לחלק את בשרו בין הכהנים על ידי נתינת חתיכה בכף אחת כנגד חתיכה שבכף השנייה (לעיל א,יח). אבל במעשר לא התירו אף באופן זה שחלוקה כזו נראית כמכירה (פה"מ בכורות ה,א).
ז. וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁנִּשְׁחַט בְּמוּמוֹ – מֻתָּר לְמָכְרוֹ כְּדַרְכּוֹ. מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵדָה לַיְתוֹמִים לֹא גָּזְרוּ עָלָיו.
ז. וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁנִּשְׁחַט בְּמוּמוֹ. וכבר אין במכירתו איסור מן התורה. מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵדָה לַיְתוֹמִים לֹא גָּזְרוּ עָלָיו. שאם לא ימכרו את הבשר, יתקלקל ויסריח.
ח. מַעֲשֵׂר שֶׁנִּשְׁחַט בְּמוּמוֹ – מֻתָּר לִמְכֹּר חֶלְבּוֹ וְגִידָיו וְעוֹרוֹ וְעַצְמוֹתָיו, וְלֹא אָסְרוּ לִמְכֹּר אֶלָּא בְּשָׂרוֹ בִּלְבַד. וְאִם הִבְלִיעַ דְּמֵי הַבָּשָׂר בִּדְמֵי הָעוֹר וְהַחֵלֶב וְהַגִּידִים, וּמָכַר הַכֹּל בְּהַבְלָעָה – מֻתָּר. וְאִם הָיוּ דְּמֵי הָעֲצָמוֹת יְקָרִים, וְהִבְלִיעַ דְּמֵי הַבָּשָׂר בִּדְמֵי הָעֲצָמוֹת – מֻתָּר.
ח. מֻתָּר לִמְכֹּר חֶלְבּוֹ וְגִידָיו וְעוֹרוֹ וְעַצְמוֹתָיו. שחלקים אלו אינם ראויים לאכילה ולא בגדר בשר המעשר שנאסר במכירה (רבנו גרשום בכורות לא,ב). וְאִם הִבְלִיעַ דְּמֵי הַבָּשָׂר בִּדְמֵי הָעוֹר וְהַחֵלֶב וְהַגִּידִים וּמָכַר הַכֹּל בְּהַבְלָעָה. מכר את הבשר עם העצמות ולא קיבל תשלום נפרד עבור הבשר. וְאִם הָיוּ דְּמֵי הָעֲצָמוֹת יְקָרִים וְהִבְלִיעַ דְּמֵי הַבָּשָׂר בִּדְמֵי הָעֲצָמוֹת מֻתָּר. אבל אם דמי העצמות זולים מאוד ומחירם אפסי ביחס לבשר אין להבליע את מכירתו בהם.
ט. הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי מַעֲשֵׂר לוֹמַר: 'מוּם זֶה מֵאֵלָיו בָּא, וְלֹא נַעֲשָׂה לְדַעַת'. אֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַבְּכוֹר – נֶאֱמָנִין עַל הַמַּעֲשֵׂר. וְרוֹאֶה אָדָם מוּמֵי מַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ, וּמַתִּירוֹ אִם הָיָה מֻמְחֶה, שֶׁאִם יִרְצֶה, יַטִּיל מוּם בְּכָל עֶדְרוֹ וְאַחַר כָּךְ יְעַשֵּׂר, וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר בַּעַל מוּם מִתְּחִלָּתוֹ.
ט. מוּם זֶה מֵאֵלָיו בָּא וְלֹא נַעֲשָׂה לְדַעַת. שאם הטיל בו מום בכוונה אין לשחוט על מום זה, כדין בכור (לעיל ב,ו). אֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַבְּכוֹר נֶאֱמָנִין עַל הַמַּעֲשֵׂר. לגבי בכור נחשדו הכהנים בעלי הבכור להטיל בו מום כדי לאכלו (לעיל ב,יז), ובמעשר אין חשש זה. וְרוֹאֶה אָדָם מוּמֵי מַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ וּמַתִּירוֹ. אבל בבכור אפילו מומחה אינו מתיר את שלו (לעיל ג,א). שֶׁאִם יִרְצֶה יַטִּיל מוּם בְּכָל עֶדְרוֹ וְאַחַר כָּךְ יְעַשֵּׂר. לפני שמעשר את בהמותיו הן חולין ואין בהן איסור הטלת מום כפי שיש בבכור ובבהמת קדשים. ומשום כך, מכיוון שאם היה רוצה להפקיע את קדושת המעשר מבהמותיו היה יכול להטיל בהן מום לפני שעישר אותן, לכן הוא נאמן לומר שמאליו נפל ונאמן גם להתיר לעצמו.
י. הַלּוֹקֵחַ טְלָאִים שֶׁנּוֹלְדוּ בְּשָׁנָה זוֹ, אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה – הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ בִּרְשׁוּתוֹ. לְפִיכָךְ, הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בַּבְּהֵמוֹת, וְהֵבִיא זֶה מֵאָה טְלָאִים וְהֵבִיא זֶה מֵאָה טְלָאִים, וְעֵרְבוּ אוֹתָן וְנִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן – הֲרֵי הַמָּאתַיִם פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁכָּל טָלֶה מֵהֶן כְּמָכוּר. וְכֵן הָאַחִים שֶׁיָּרְשׁוּ טְלָאִים מֵאֲבִיהֶן – הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. אֲבָל הַנּוֹלָדִין לָהֶם בְּשֻׁתָּפוּת לְאַחַר מִכָּאן מֵאֵלּוּ הַבְּהֵמוֹת, בֵּין לְשֻׁתָּפִין בֵּין לְאַחִים – חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר.
וְכֵן אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בְּמָעוֹת, וְקָנוּ בְּהֵמוֹת מִמְּעוֹת הַשֻּׁתָּפוּת, וְהָאַחִים שֶׁקָּנוּ בְּהֵמוֹת מִמְּעוֹת הַיְרֻשָּׁה – הֲרֵי הַנּוֹלָדִין מֵהֶן לְאַחַר מִכָּאן חַיָּב בַּמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתָן נוֹלְדוּ, וַהֲרֵי הֵן כְּאִישׁ אֶחָד.
חָלְקוּ הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין אַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶן הַבְּהֵמוֹת בִּרְשׁוּתָן, וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָלְקוּ נַעֲשׂוּ הַכֹּל לְקוּחִין, וְהַלָּקוּחַ פָּטוּר, וּכְשֶׁחָזְרוּ הֲרֵי נִשְׁתַּתְּפוּ בַּבְּהֵמוֹת וַעֲדַיִן לֹא יָלְדוּ לָהֶן בִּרְשׁוּתָן אַחַר שִׁתּוּף זֶה הַשֵּׁנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים, וּטְלָאִים כְּנֶגֶד טְלָאִים, וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה – הַכֹּל פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, וַהֲרֵי הֵן כִּלְקוּחִין.

י. עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ בִּרְשׁוּתוֹ. הוא חייב לעשר רק את הנולדים ברשותו. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בַּבְּהֵמוֹת וְהֵבִיא זֶה מֵאָה טְלָאִים וכו'. אף על פי שלפני השותפות כל אחד מהם היה חייב לעשר את בהמותיו, לאחר שנשתתפו יחד נחשבים כל הטלאים כאילו נמכרו זה לזה ונפטרים מן המעשר. וְכֵן הָאַחִים שֶׁיָּרְשׁוּ טְלָאִים מֵאֲבִיהֶן הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. שהרי הבהמות לא נולדו ברשותם. אֲבָל הַנּוֹלָדִין לָהֶם בְּשֻׁתָּפוּת לְאַחַר מִכָּאן מֵאֵלּוּ הַבְּהֵמוֹת… חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר. כיוון שנמצאים ברשות הבעלים שאצלם נולדו, חייבים אף על פי שהם שותפים (פה"מ בכורות ט,ג).

חָלְקוּ הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין אַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶן הַבְּהֵמוֹת בִּרְשׁוּתָן וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. כשחלקו נפטרו הבהמות שנולדו להם לפני החלוקה (שהחלוקה נחשבת כמכירה – ריק"ו, לח"מ), וכשחזרו ונשתתפו נפטרו גם הבהמות שנולדו לכל אחד מהם בשעה שהיו חלוקים. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וכו'. ולא אומרים שכל אחד קיבל את החלק שהיה כבר בבעלותו, אלא מתייחסים לחלוקה כזו כקנייה מחדש של הבהמות.

יא. הָאַחִים וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ בַּכְּסָפִים וְלֹא חָלְקוּ בַּבְּהֵמָה – חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר, שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ הַבְּהֵמוֹת לְקוּחִין. אֲבָל אִם חָלְקוּ הַבְּהֵמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ הַכְּסָפִים – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.
יא. שֶׁחָלְקוּ בַּכְּסָפִים וְלֹא חָלְקוּ בַּבְּהֵמָה חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר. אף שגילו דעתם שעתידים לחלק את השותפות, כיוון שעדיין לא חילקו את הבהמות, חייבים במעשר של הבהמות שנולדו להם לאחר שירשו את אביהם או שנעשו שותפים.
יב. הַלּוֹקֵחַ עֲשָׂרָה עֻבָּרִין בִּמְעֵי אִמָּן – כֻּלָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ נוֹלְדוּ.
יג. כֹּהֵן שֶׁנָּפְלוּ לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּגֶזֶל הַגֵּר – פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה מַתָּנוֹת הֵן, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּתָּן בְּמַתָּנָה פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
יג. בְּגֶזֶל הַגֵּר. הגוזל את הגר ונשבע שלא גזלו ולאחר מכן מת הגר ללא יורשים, חייב הגזלן לשלם לכהנים את דמי הגזלה בתוספת חומש (הלכות גזלה ח,ה). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּתָּן בְּמַתָּנָה פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. לעיל ה"י.
יד. הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, בֵּין תְּמִימִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין, וְכָל אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה וְיוֹצֵא דֹּפֶן וּמְחֻסַּר זְמַן, שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכֵן הַיָּתוֹם שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ נִשְׁחֲטָה עִם לֵדָתוֹ – אֵינוֹ מִתְעַשֵּׂר. וּדְבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֵן.
יד. וְכָל אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. כגון מוקצה לעבודה זרה, רובע ונרבע וכדומה. הַכִּלְאַיִם. הנולד מהרבעת שני מיני בהמה. וְהַטְּרֵפָה. מכה או פגם שבגללם הבהמה נוטה למות (לפירוט הטרפות ראה הלכות שחיטה פרקים ה-י). וְיוֹצֵא דֹּפֶן. הנולד בניתוח קיסרי. וּמְחֻסַּר זְמַן. בהמה בשבעת הימים הראשונים ללידתה שלא הגיע זמן הקרבתה (הלכות איסורי מזבח ג,ח). וְכֵן הַיָּתוֹם שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ נִשְׁחֲטָה עִם לֵדָתוֹ. שלא היה לשניהם קיום יחד (פה"מ בכורות ט,ד). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל במדרש הפסוקים (ראה פה"מ שם).
טו. אֵין הַלָּקוּחַ פָּטוּר אֶלָּא אִם נִלְקַח אַחַר שֶׁנִּרְאָה לְהִתְעַשֵּׂר. לְפִיכָךְ, הַלּוֹקֵחַ טְלָאִים בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּדָה, כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן – חַיָּב לְעַשְּׂרָן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין מְחֻסַּר זְמַן רָאוּי לְהִתְעַשֵּׂר, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלָּקַח עֻבָּרִין וְנוֹלְדוּ בִּרְשׁוּתוֹ.
טו. שֶׁנִּרְאָה. שנעשה ראוי. שֶׁאֵין מְחֻסַּר זְמַן רָאוּי לְהִתְעַשֵּׂר. שהרי אינו ראוי לקרבן. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלָּקַח עֻבָּרִין וְנוֹלְדוּ בִּרְשׁוּתוֹ. שחייב לעשרם (לעיל הי"ב).
טז. כָּל בְּהֵמָה שֶׁהִיא סָפֵק אִם בַּת מַעֲשֵׂר הִיא אוֹ אֵינָהּ בַּת מַעֲשֵׂר – הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ, טְלָאִים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן יָתוֹם אוֹ לָקוּחַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן סָפֵק הוּא.

תקציר הפרק 

פרק ו' הלכות בכורות

מעשר בהמה

בזמן שבית־המקדש קיים, חייב אדם להפריש עשירית מהבהמות שנולדו לו מראש השנה ועד סופה (ובתנאי שנולדו לו במהלך השנה עשרה טלאים לפחות).
מעשר בהמה יש להביא מכבשים, עזים ופרות.

את מעשר הבהמה מעלה בעליו לירושלים, שם הבהמה עולה לקרבן, ואת בשרה אוכלים הבעלים בירושלים בקדושה. אם הוקדשה בהמה בעלת מום, היא איננה עולה כקרבן, וניתן לשחוט ולאכול אותה בכל מקום, אבל אסור לעבוד בה.
אחר חורבן בית־המקדש ביטלו חכמים את הפרשת מעשר הבהמה מכיוון שאי אפשר להקריב עוד קרבנות.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות בכורות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אסור לעשר בהמה בזמן הזה-משום שמעשר בהמה נוהג רק בזמן הבית?

2.האם יועיל למכור מעשר בעל מום על ידי שימנע משקילה?

3.האם רשאי הבעלים לבדוק מום במעשר מעדרו?

תשובות
1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן