פרק ו', הלכות דעות, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

ז. שו"ע או"ח תרח,ב. הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא. כתב הרמ"א שאין לאדם להוכיח אנשים העוברים בשוגג על איסור שאינו מפורש בתורה (ואפילו הוא איסור דאורייתא), שכן עדיף שיעברו על האיסור בשוגג משיעשו זאת במזיד (וראה רמב"ם הלכות שביתת עשור א,ז). וכתבו האחרונים שדבריו הם רק במקרה שבו ברור למוכיח שדבריו לא יתקבלו, אך אם לא, חייב להוכיחם (ט"ז ומג"א), ואף כשעוברים על איסורי דרבנן (משנ"ב). ומנהג מקולקל שנהגו בו רבים בפרהסיא אין צריך למחות בהם שכן מן הסתם לא יקבלו את דבריו (בה"ל). עוד כתבו האחרונים שכל זה בדבר שאינו מפורש בתורה אך באיסור שאיסורו מפורש בתורה יש חובה למחות בידו אף אם יודעים שלא יקשיב, מכיוון שכל ישראל ערבים זה בזה ועל ידי שמוחה בו הוא פוטר עצמו מן הערבות (שו"ע הרב). חֲבֵרוֹ. וחייב אדם להוכיח רק את חבריו הקרובים, אך אין להוכיח אחרים שעלולים לשנוא אותו בשל כך (מג"א). הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה. ומצוות תוכחה היא רק לאדם העובר עברה באקראי, אך אין חובה להוכיח מי שפרק עול לגמרי כגון שמחלל שבת בפרהסיא (בה"ל).
בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. בלא נוכחות אחרים. אֵינִי שׁוֹמֵעַ. איני מקשיב ומקבל ממך.
א. דֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו, וְנוֹהֵג בְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וְלֵישֵׁב אֵצֶל הַחֲכָמִים תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מַעֲשֵׂיהֶם, וְיִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי יג,כ), וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" וגו' (תהלים א,א).
וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה – יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשָׁיו צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָן וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִין בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהָגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי – יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (איכה ג,כח). וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנָהַג בְּמִנְהָגָן הָרַע – יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים" וגו' (ירמיהו ט,א).
א. דֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם. הרגלו מטבעו. הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ. המצטרף אל החכמים יחכים, ואילו החבר של הטיפשים יינזק מחברותם.
יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשָׁיו צַדִּיקִים. ולא יתגורר בשכנות לאנשים רשעים (ראה גם הלכות אישות יג,טו). מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת. שיש סכנה להלך בדרכים. יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי. יתרחק מאנשי המדינה ולא ילמד ממעשיהם. וְלַחֲוָחִים. למצודות, מקומות מוגנים. מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. הלוואי שהייתי במדבר, מקום שבו לנים עוברי אורח (הולכי דרך), ולא במקומות יישוב בהם גרים אנשי רשע.
ב. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדַּבֵּק בַּחֲכָמִים כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י,כ) – וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ: הִדַּבֵּק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חֲכָמִים, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים, וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶם בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְדָבְקָה בוֹ" (שם יא,כב ועוד). וְכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם.
ב. לְהִדַּבֵּק בַּחֲכָמִים. להיות קשור וקרוב אליהם. פְּרַקְמַטְיָא. מסחר. מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וכו'. יושב על הקרקע לפניהם כדי לשמוע את דבריהם.
ג. מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח). לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
ג. כְּגוּפוֹ. כפי שאדם מתייחס לעצמו. וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ. להיזהר ברכושו שלא יינזק. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. מבסס את כבוד עצמו על ביזוי האחר.
ד. אַהֲבַת הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנַס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה – שְׁתֵּי מִצְווֹת עֲשֵׂה: אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים, וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י,יט); צִוָּה עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ" (שם ו,ה; יא,א). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֹהֵב גֵּר" (שם י,יח).
ד. הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנַס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. שקיבל מצוות ונהיה יהודי (ראה הלכות איסורי ביאה יג,ד). בִּכְלַל רֵעִים. נכלל בגדר 'רעך' ככל אדם מישראל.
ה. כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ – עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט,יז). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב, אֲבָל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וְהַמְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹא תִשְׂנָא".
ה. בְּלִבּוֹ. בלא שהשנאה תבוא לידי ביטוי במעשה. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. שאין לוקים על עברה אלא אם יש בה מעשה ממשי (הלכות סנהדרין יח,א-ב). הַמַּכֶּה… וְהַמְחָרֵף… אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. שהדבר אסור (לקמן ה"ח, הלכות חובל ה,א).
ו. כְּשֶׁיֶּחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ – לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים: "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן" (שמואל ב יג,כב), אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ, וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי?', שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,יז). וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ – צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים" וגו' (בראשית כ,יז).
ו. לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק. לא ישנא אותו בלבו מבלי לומר לו דבר. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ. ותחילת הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך". שלא תמשיך לשאת עליו בלבך את החטא שעשה לך. וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים. שהתפלל בעד רפואתו של אבימלך מלך פלשתים, וסלח לו על כך שלקח ממנו את שרה אשתו, אחרי שאבימלך ביקש מחילה.
ו. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי. שו"ע או"ח תרו,א.
ז. הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה – מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,יז).
הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם – צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ וּלְהָבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו – יוֹכִיחַ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב לְהוֹכִיחַ, עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ: 'אֵינִי שׁוֹמֵעַ'. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מְמַחֶה – הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֻּלָּם שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶן.
ז. מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב. לגרום לו לעזוב את החטא (וראה הלכות תשובה ד,א). שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ. גורם רעה לעצמו בחטאיו (ראה שם ה,ב).
ח. הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה – לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט,יז). כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל אַתְּ מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים.
אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה, עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה, שֶׁלֹּא יְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, בֵּין קָטֹן בֵּין גָּדוֹל, וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ, וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם, אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר – מַכְלִימִים אוֹתוֹ בָּרַבִּים, וּמְפַרְסְמִין חֶטְאוֹ, וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו, וּמְבַזִּים וּמְקַלְּלִים, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל.
ח. לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ. עד שיתבייש החבר מדבריו. וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. שלא תחטא בדברי התוכחה. וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת. מלבינות פניו מצער ובושה.
כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וכו'. ראה הלכות תשובה ג,יד.
בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בכינוי המבייש אותו.
אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר. אחרי שהוכיחו אותו בצנעה. וּמְחָרְפִים. מבזים. כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל. שלא נמנעו מלהוכיחם ברבים ובלשון קשה.
ח. מַכְלִימִים אוֹתוֹ בָּרַבִּים. כתבו האחרונים שכשמוכיח אדם שעבר עברה בסתר יוכיחו בסתר, וכשמוכיח מי שעבר עברה בגלוי יוכיחו מיד כדי שלא יתחלל שם שמים (מג"א).
ט. מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ, וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת, וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ וְלֹא שְׂטָמוֹ וְלֹא הוֹכִיחוֹ – הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה.
ט. הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר. חסר חכמה למדי, ולא מבין את משמעות מעשיו. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה. העיקר הוא שלא ישנא האדם את חברו, וכדי שלא ישנאנו צריך להוכיחו.
י. חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָן נְמוּכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וִיתוֹמָיו שֶׁל מֶלֶךְ – מֻזְהָרִין אָנוּ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב,כא).
וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן? לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת, וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶם אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד, וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָן בַּעֲבוֹדָה וְלֹא לִבָּן בִּדְבָרִים, וְיָחוּס עַל מָמוֹנָם יָתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ.
כָּל הַמַּקְנִיטָן אוֹ הִכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לִבָּן אוֹ רָדָה בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָם – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָן אוֹ הַמְקַלְּלָן. וְלָאו זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו – הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב" (שמות כב,כג).
בְּרִית כָּרַת לָהֶם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵן צוֹעֲקִין מֵחָמָס – הֵן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שם כב,כב).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָם לְצָרְכֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אִם עִנָּה אוֹתָם הָרַב כְּדֵי לְלַמְּדָם תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן, לֹא יִנְהֹג בָּהֶם מִנְהַג כָּל אָדָם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד, "כִּי יי יָרִיב רִיבָם" (משלי כב,כג). אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵמָּתַי נִקְרָאִין יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ לוֹ לְאָמְנָם וּלְהִטַּפֵּל בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים.

י. לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת. שלא לפגוע בהם (ראה הלכות יום טוב ו,יח, הלכות מגילה ב,יז). אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וכו'. שאינם נצרכים לסיוע כספי של הבריות.

רָדָה בָּהֶן. העביד אותם בעבודה קשה ומכאיבה.
בְּרִית כָּרַת לָהֶם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. הקדוש ברוך הוא הבטיח להם. צוֹעֲקִין מֵחָמָס. מתפללים ומתאוננים על שמציקים להם.
אֲבָל אִם עִנָּה אוֹתָם הָרַב כְּדֵי לְלַמְּדָם תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת וכו'. שיש רשות לרב להכות את התלמידים (ראה הלכות תלמוד תורה ב,ב, הלכות רוצח ושמירת הנפש ה,ו). וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהֹג בָּהֶם מִנְהַג כָּל אָדָם. אף מי שהותר לו לצערם, לא ינהג בהם כדרך שנוהג באחרים. הֶפְרֵשׁ. הבדל. עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ לוֹ לְאָמְנָם וּלְהִטַּפֵּל בָּהֶן. שיהיו גדולים דיים, ולא יצטרכו מישהו שיגדלם ויטפל בהם. [הערה: הרמב"ם מנקד את המילה אמתי: אַמָּתַי.]

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות דעות

בין אדם לחברו
מצות התוכחה
יתום ואלמנה

הרמב"ם מלמדינו שהאדם נמשך בהשקפותיו ובמעשיו אחר החברה. לכן על האדם להתחבר לצדיקים ולהתרחק מהרשעים ולשם כך ילך ממדינה למדינה ואף ילך למדבר אם אין אפשרות אחרת.
🔹 על האדם להידבק בתלמידי חכמים.
🔹 לאהוב כל אחד מישראל כגופו ולא לשנאו.
🔹 לאהוב את הגר.
🔹 להוכיח את חברו בינו לבין עצמו (אך לא לביישו ברבים).
🔹להיזהר בהתנהגות עם יתומים ואלמנות (ואף במקרה שמותר להוכיחם כדי לחנכם יש להתנהג בהם ברחמים).

ועל זה נאמר:
כָּל הַמַּקְנִיטָן, אוֹ הַמַּכְעִיסָן, אוֹ הִכְאִיב לִבָּן, אוֹ רָדָה בָּהֶן, אוֹ אִבַּד מְמוֹנָם–הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה; וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָן, אוֹ הַמְּקַלְּלָן. וְלָאו זֶה, אַף עַל פִּי שְׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, "וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב"…בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זְמָן שְׁהֶן צוֹעֲקִין מֵחָמָס–הֶן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ"

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. כיצד ניתן לקיים את מצות "ובו תדבק"?

א. להלך בדרכי ה' – מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'.
ב. להדבק בחכמים ובתלמידיהם.
ג. לאהוב כל אחד מישראל.
ד. לשבת יחידי, ולהתרחק מן החברה.

[פרק ו', הלכה ב']

2. מה צריך האדם לעשות כשמישהו חטא כנגדו?

א. למחול מיד.
ב. להוכיחו, ומיד למחול.
ג. להוכיחו, ואחר שיבקש מחילה ימחול מיד.
ד. להמתין עד שיבקש מחילה, ולמחול מיד.

[פרק ו', הלכה ו']

3. מתי מותר להכלים את החוטא?

א. כשחטא נגדו בדברים שבין אדם לחבירו.
ב. כשחטא בדברי שמים.
ג. כשחטא בדברים שבין אדם לחבירו, והוכיחו שלוש פעמים ולא שב.
ד. כשחטא בדברי שמים, והוכיחו בסתר ולא שב.

[פרק ו', הלכה ח']

4. איזו ברית כרת ה' עם היתומים והאלמנות?

א. כל זמן שהם צועקים מחמס – הם נענים.
ב. כל המכה או מקלל אותם – ייענש.
ג. כל המקניטם או מכעיסם – יהרג בחרב.
ד. כל המתנהג עמם בנחת וברחמים גדולים – ה' יריב ריבו.

[פרק ו', הלכה י']

תשובות
1-ב 2-ג 3-ד 4-א

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן