פרק ו', הלכות חמץ ומצה, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב,יח). בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְלֹא תָּלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח, אֶלָּא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּמִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל אֲכִילַת מַצָּה רְשׁוּת: רָצָה אוֹכֵל מַצָּה, רָצָה אוֹכֵל אֹרֶז אוֹ דֹּחַן אוֹ קְלָיוֹת אוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבַד חוֹבָה. וּמִשֶּׁאָכַל כַּזַּיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
א. בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. אף בחוצה לארץ, ואף כשאין בית המקדש קיים. וְלֹא תָּלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח אֶלָּא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. ולכן חייבים בה אף כשאין מקריבים את קרבן הפסח (בשונה ממרור, ראה לקמן ז,יב). אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל. לאחר לילה זה. דֹּחַן. מין ממיני הדגן (שאינו מהמינים האסורים בפסח).
ב. בָּלַע מַצָּה – יָצָא. בָּלַע מָרוֹר – יָצָא. בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד – יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא, שֶׁהַמָּרוֹר כִּטְפֵלָה לַמַּצָּה. כְּרָכָן בְּסִיב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבְלָעָן – אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא.
ב. בָּלַע מַצָּה יָצָא בָּלַע מָרוֹר יָצָא. שהבליעה נחשבת אכילה. שֶׁהַמָּרוֹר כִּטְפֵלָה לַמַּצָּה. משום שהמרור בזמן הזה מדברי חכמים והמצה מן התורה (אורה ושמחה, וראה לקמן ח,ח). כְּרָכָן בְּסִיב. חוטים הגדלים באילן ואינם נאכלים. אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא. שהסיב מפסיק בין המצה או המרור לפיו (ראה גם הלכות שאר אבות הטומאות ג,ה).
ג. אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם לֶאֱכֹל – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כַּזַּיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא – חַיָּב לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְווֹת.
ג. בְּלֹא כַּוָּנָה. לא כיוון לשם מצווה. נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ. כגון חולה במחלת הנפילה (אפילפסיה) בעת נפילתו (פה"מ בכורות ז,ה). וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא. באותו הלילה.
ד. אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא אִם אֲכָלָהּ מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז,ג), וְנֶאֱמַר: "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,כ): דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ, אִם אֲכָלָן מַצָּה – יָצָא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ; אֲבָל שְׁאָר הַדְּבָרִים, כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וְקִטְנִיּוֹת – אֵין בָּהֶן מַצָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן חָמֵץ.
ד. מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. חיטה, כוסמת, שעורה, שבולת שועל ושיפון (ראה לעיל ה,א). שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ וְנֶאֱמַר תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. ומכאן שהחמץ והמצה הוקשו זה לזה. [הערה: יש כ"י שגורסים: "שנאמר לא תאכל עליו חמץ ונאמר תאכלו מצות". ולפי זה יש לבאר כי המשכו של הפסוק הראשון הוא: "שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז,ג), ולפי זה יש כאן היקש בין החמץ למצה המוזכרים בשני חלקי הפסוק (וראה פה"מ פסחים ב,ה). וכן הפסוק השני – "תאכלו מצות", פותח במילים "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב,כ) וגם בו הוקשו חמץ ומצה זה לזה.] דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ. שיש להם יכולת להחמיץ. אֵין בָּהֶן מַצָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן חָמֵץ. שאינם מחמיצים אלא מסריחים (ראה לעיל ה,א).
ה. הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן – יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. עִסַּת הַכְּלָבִים: בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה – יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ; אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה – אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ, שֶׁאֵין זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה.
מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת – יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ חָלָב, מִשּׁוּם "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז,ג), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאִם לָשׁ וְאָכַל – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן וְלֹא בְּפַת סֻבִּין, אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמֻרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן פַּת סֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ: אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי.
ה. אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן. ראה גם הלכות ביכורים ו,יא. עִסַּת הַכְּלָבִים. עיסה שנילושה עם רכיבים גסים של חיטה ומיועדת לבעלי חיים (פה"מ חלה א,ח). בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה. נחשב שנאפתה גם עבורם (ראה גם הלכות יום טוב א,יד, הלכות ביכורים ו,ח). שֶׁאֵין זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. מכיוון שמטרת אפייתה לא הייתה לצורך אכילת אדם (ראה לקמן ה"ט).
מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. למרות שמי פירות בלא עירוב מים אינם מחמצים את העיסה (כדלעיל ה,ב), אין צורך שהמשקה הנילוש עם המצה יוכל לגרום לה לחימוץ (בשונה מהדגן שממנו מכינים את הקמח כדלעיל ה"ד). מִשּׁוּם לֶחֶם עֹנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,כ. לֹא בְּפַת מֻרְסָן. העשויה מפסולת החיטים הנושרת קודם הניפוי. וְלֹא בְּפַת סֻבִּין. העשויה מהפסולת הנותרת לאחר הניפוי, שאין הדרך להכין מהם פת ואינם נחשבים לחם. אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמֻרְסָנוֹ. כשלא ניפה מן הקמח את המורסן והסובין (ראה גם הלכות ביכורים ו,טז). וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי. למרות שאין דרך העני לאכול פת נקייה כזו.
ו. אֶחָד מַצָּה שֶׁנֶּאֱפָת בַּתַּנּוּר אוֹ בָּאִלְפָס, בֵּין שֶׁהִדְבִּיק הַבָּצֵק בָּאִלְפָס וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ, בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק, אֲפִלּוּ אֲפָיָהּ בַּקַּרְקַע – הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם לֹא נֶאֱפָת אֲפִיָּה גְּמוּרָה – יוֹצְאִין בָּהּ, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוּטִין שֶׁל בָּצֵק נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁפּוֹרְסָהּ. וְיוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי, וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. אֲבָל מַצָּה שֶׁבִּשְּׁלָהּ – אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ טַעַם הַפַּת.
ו. בָּאִלְפָס. קדרה הניתנת על האש ואופים את המצה בתוכה. אֲפָיָהּ בַּקַּרְקַע. חפר חפירה באדמה בסמוך למקור החום ואפה את המצה בתוכה. שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוּטִין שֶׁל בָּצֵק נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁפּוֹרְסָהּ. כשחוצה אותה לשניים, שזה סימן שלא נאפתה מספיק ואינה נחשבת לחם. בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי. מצה שנשרתה במים לאחר אפייתה. שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. שלא נמס והתפורר במים ובטל טעמו (והשווה הלכות ברכות ג,ח).
ז. אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילַת מַצָּה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, אוֹ שֶׁגְּזָלָהּ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן – יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְכָל שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן – אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
ז. טֶבֶל. תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות ואסורה באכילה. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. שלא הפריש הלוי לכהן מעשר מהתרומה שנתן לו הישראל, ואסור באכילה קודם הפרשה זו. כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וכו'. ראה הלכות ברכות א,יט-כ.
ח. הַכֹּהֲנִים יוֹצְאִין בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַצָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכָל אָדָם. וְכֵן יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל בִּכּוּרִים אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֵין בָּהֶן הֶתֵּר בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם, וְכָתוּב: "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,כ) – מַצָּה הָרְאוּיָה לְהֵאָכֵל בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת הִיא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבָה.
ח. בְּחַלָּה. חלק מן הבצק המופרש לכהנים כתרומה. שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכָל אָדָם. שאסור לזר (ישראל) לאכול חלה ותרומה. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מעשר המופרש לאחר המעשר הראשון ונאכל בירושלים לכל אדם. מִפְּנֵי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֵין בָּהֶן הֶתֵּר בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת. שנאכלים בירושלים בלבד (הלכות ביכורים ג,ג). וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. ראה הלכות מעשר שני ב,א-ב.
ט. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשָׂה אוֹתָן לְעַצְמוֹ – אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב,יז) – מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבַד הִיא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ, אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח. וְאִם עֲשָׂיָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק – הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, בְּדַעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן, וְנִמְצָא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה.
ט. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר. חלות ורקיקים (מצות) הבאים עם קרבן תודה וקרבן נזיר (ראה הלכות מעשה הקרבנות ט,יז-יח, ט,כג). שֶׁעָשָׂה אוֹתָן לְעַצְמוֹ. לצורך קרבנו. מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבַד. שמיועדת לאכילת אדם. אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח. שהחלות והרקיקים נועדו כדי לבוא יחד עם הקרבן. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק. למי שנצרך עבור קרבנו.
י. הַכֹּל חַיָּבִין בַּאֲכִילַת מַצָּה, אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל פַּת – מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בַּמִּצְווֹת, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ כַּזַּיִת מַצָּה. חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל מַצָּה – שׁוֹרִין לוֹ רָקִיק בְּמַיִם וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ.
י. שׁוֹרִין לוֹ רָקִיק בְּמַיִם. מרככים לו את המצה על ידי שרייתה במים. וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. שאם נימוח בטל טעמו ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון (לעיל ה"ו).
יא. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה כְּלוּם, אֲפִלּוּ קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל מַצָּה, וְאָכַל אַחֲרֶיהָ מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – חוֹזֵר וְאוֹכֵל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה, וּפוֹסֵק.
יא. שֶׁאֵין מַפְטִירִין. אין מסיימים את הסעודה בדבר אחר. חוֹזֵר וְאוֹכֵל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה. זכר לקרבן פסח (ראה לקמן ח,ט).
יב. אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר לַאֲכִילָתָהּ בָּעֶרֶב. וּמִי שֶׁאָכַל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל עֶרֶב הַפֶּסַח מִקֹּדֶם הַמִּנְחָה בִּמְעַט, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַאֲכִילַת מַצָּה בְּתַאֲוָה. אֲבָל אוֹכֵל הוּא מְעַט פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת, וְלֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְעִיבִין עַצְמָן עֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי לֶאֱכֹל מַצָּה בְּתַאֲוָה, וְיִהְיוּ מִצְווֹת חֲבִיבִין עָלָיו. אֲבָל בִּשְׁאָר עַרְבֵי יָמִים טוֹבִים – אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ.
יב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר לַאֲכִילָתָהּ בָּעֶרֶב. שבערב יהיה ניכר שאוכל אותה לשם מצווה. מַכַּת מַרְדּוּת. עונש מלקות מדברי חכמים. מִקֹּדֶם הַמִּנְחָה בִּמְעַט. לפנות ערב, קצת יותר משעתיים וחצי קודם השקיעה (פה"מ פסחים י,א). בְּתַאֲוָה. בתיאבון. אֲבָל בִּשְׁאָר עַרְבֵי יָמִים טוֹבִים אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. אבל מכבוד שבת ויום טוב שיימנע מלקבוע סעודה מן המנחה ומעלה (ראה הלכות שבת ל,ד, הלכות יום טוב ו,טז).

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות חמץ ומצה

אכילת המצה

מצות עשה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן ומצותה כל הלילה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.
בלע מצה – יצא. אכל בלא כוונה – יצא.
מצת מצוה צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגן. מצה שנילושה במי פירות – יצא; מצה שנילושה ביין, שמן, דבש, חלב – לא יצא, משום שאינה "לחם עוני"; מצה מבושלת – לא יצא.
אין אדם יוצא ידי חובה במצה האסורה. כגון: טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מצה גזולה.
אין יוצאים אלא במצה שהשתמרה לשם מצה, ולכן אין יוצאים בחלות תודה ורקיקי נזיר שהשתמרו לשם זבח.
אנשים, נשים, עבדים, קטן שיכול לאכול פת חייבים באכילת מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה – שורים לו חתיכה במים (באופן שלא יהיה נימוח) ומאכילים אותו.
מדברי סופרים שאין אוכלים לאחר המצה כלום. ואם אכל, חוזר ואוכל כזית מצה.
אסור לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל – מכין אותו מכת מרדות.
אסור לאכול בערב הפסח כל מאכל מעט קודם המנחה למעט פירות או ירקות, כדי שיכנס לאכילת המצה בתאוה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם יש מצווה לאכול מצה כל ימי החג?

2.יהודי שלא יודע מהו פסח ואכל מצה משום שחשב שזה קרקר-יצא ידי חובה?

3.טבל מצה במרק עד שהפכה עיסה ואכלה – יצא ידי חובה?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן