פרק ו', הלכות יום טוב, ספר זמנים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נדרים, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל לְמָחָר בְּשַׁבָּת. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לַחֹל, שֶׁקַּל וָחֹמֶר הוּא: לְשַׁבָּת אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, כָּל שֶׁכֵּן לַחֹל. לְפִיכָךְ, אִם עָשָׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁיִּהְיֶה סוֹמֵךְ עָלָיו וּמְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב לְשַׁבָּת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְתַבְשִׁיל זֶה שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין.
א. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וכו'. מהתורה מותר לבשל ביום טוב עבור שבת, וחכמים אסרו בישול לצורך שבת הסמוכה לו כדי שלא יבוא לבשל עבור יום חול (ראה לעיל א,ט). לְפִיכָךְ וכו'. מכיוון שהאיסור הוא מדברי חכמים, התירו זאת על ידי עירובי תבשילין.
ב. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֵרוּב? שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת עֶרֶב שַׁבָּת מִשּׁוּם הֶכֵּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּן שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת, כָּךְ זֶה הַתַּבְשִׁיל מִשּׁוּם הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְדַמּוּ וְיַחְשְׁבוּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בּוֹ, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תַּבְשִׁיל זֶה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין.
ב. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֵרוּב. שהרי בשונה מעירובי חצרות שבהם המאכל מערב את יושבי החצר יחד (הלכות עירובין א,ו), כאן אין המאכל מערב דבר. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִשּׁוּם הֶכֵּר וכו'. שהרי מעיקר הדין כולם בכלל רשות היחיד ומותר לטלטל בהם (ראה שם א,א-ד). מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך שאסורים מהתורה.
ג. עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין – שִׁעוּרָן אֵין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים. וְאֵין עוֹשִׂין עֵרוּב זֶה לֹא בְּפַת וְלֹא בְּרִיפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֶלָּא בְּתַבְשִׁיל שֶׁהוּא פַּרְפֶּרֶת, כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲפִלּוּ עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי הַקְּדֵרָה. וַאֲפִלּוּ שַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בָּהּ הַצָּלִי, גּוֹרְדוֹ: אִם יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת – סוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין.
ג. בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים. עירוב בכזית מהווה עירוב עבור מספר לא מוגבל של אנשים. בְּרִיפוֹת. חיטים כתושות להכנת דייסה. פַּרְפֶּרֶת. מאכל שנאכל יחד עם הפת.
ד. תַּבְשִׁיל שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן עֵרוּב זֶה – אֲפִלּוּ צָלִי אוֹ שָׁלוּק, אֲפִלּוּ כָּבוּשׁ אוֹ מְעֻשָּׁן. אֲפִלּוּ דָּגִים קְטַנִּים שֶׁהֱדִיחָן בְּחַמִּין וַהֲדָחָתָן הִיא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה – הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן.
ד. שָׁלוּק. מבושל חלקית במים ללא תבלינים. וַהֲדָחָתָן הִיא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה. ראה גם הלכות שבת ט,ב.
ה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עֵרוּב זֶה מָצוּי עַד שֶׁיֹּאפֶה כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱפוֹת וִיבַשֵּׁל כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבַשֵּׁל וְיָחֵם חַמִּין כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְאִם נֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיְּבַשֵּׁל אוֹ יֹאפֶה – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל אוֹ לְהָחֵם, אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בְּיוֹם טוֹב בִּלְבַד. הִתְחִיל בְּעִסָּתוֹ אוֹ בְּתַבְשִׁילוֹ וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד – הֲרֵי זֶה גּוֹמֵר.
ו. הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עֲלֵיהֶן הוּא וַאֲחֵרִים – צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּזַכֶּה בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת. וְכָל שֶׁזּוֹכֶה בְּעֵרוּב שַׁבָּת זוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין, וְכָל שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בְּאוֹתוֹ עֵרוּב אֵינוֹ זוֹכֶה בָּזֶה.
ו. לְזַכּוֹת לָהֶן. להקנות להם חלק בעירוב. כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּזַכֶּה בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת וכו'. בדומה לעירובי חצרות ותחומין שמקנה אותם לאחרים על ידי אדם אחר שעושה בעירוב מעשה קניין בעבורם וכך יש להם חלק בעירוב (לפירוט ראה הלכות עירובין א,כ; וראה גם שם ו,יט).
ז. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָאֵלּוּ שֶׁזִּכָּה לָהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הֵן צְרִיכִין לֵידַע שֶׁכְּבָר זִכָּה לָהֶן אַחֵר וְעֵרֵב לָהֶן וְאַחַר כָּךְ יִסְמְכוּ עָלָיו וִיבַשְּׁלוּ וְיֹאפוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְעָרֵב עַל כָּל הָעִיר וְעַל כָּל הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וּלְמָחָר מַכְרִיז וְאוֹמֵר: 'כָּל מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין – יִסְמֹךְ עַל עֵרוּבִי'.
ז. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָאֵלּוּ שֶׁזִּכָּה לָהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וכו'. מכיוון שעירוב תבשילין היא זכות והכלל הוא שזכים לאדם שלא בפניו (ראה הלכות עירובין א,כ), לכן גם אם ידעו על כך ביום טוב עצמו יכולים לסמוך על העירוב.
ח. הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין, חַיָּב לְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב', וְאוֹמֵר: 'בְּעֵרוּב זֶה יֻתַּר לִי לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב שֶׁל מָחָר לְשַׁבָּת'. וְאִם זִכָּה בּוֹ לַאֲחֵרִים, אוֹמֵר: 'יֻתַּר לִי וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי' אוֹ 'לְאַנְשֵׁי הָעִיר כֻּלָּן' 'לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת'.
ח. חַיָּב לְבָרֵךְ. ברכת המצוות, ואף שזו מצווה מדברי חכמים (ראה הלכות ברכות יא,ג).
ט. מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲחֵרִים – כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת, כָּךְ קִמְחוֹ וּמַאֲכָלוֹ אָסוּר. וְאָסוּר לְאַחֵר שֶׁהִנִּיחַ לְעַצְמוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת לָזֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עַד שֶׁיַּקְנֶה לוֹ, שֶׁנִּמְצָא זֶה מְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי קָנָהוּ. וְאִם רָצָה – יִתֵּן אַחַר כָּךְ לָזֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בְּמַתָּנָה.
ט. וְאָסוּר לְאַחֵר שֶׁהִנִּיחַ לְעַצְמוֹ. עירובי תבשילין. עַד שֶׁיַּקְנֶה לוֹ. שזה שלא הניח יקנה את קמחו לזה שהניח.
י. מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין, וּבִשֵּׁל וְאָפָה לֶאֱכֹל בּוֹ בַּיּוֹם וְהוֹתִיר, אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל הַמּוֹתָר לְמָחָר. וְאִם הֶעֱרִים – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ. עָבַר וְאָפָה וּבִשֵּׁל לְשַׁבָּת – אֵין אוֹסְרִין עָלָיו. וְלָמָּה הֶחֱמִירוּ וְאָסְרוּ עַל הַמַּעֲרִים וְלֹא אָסְרוּ עַל הַמֵּזִיד? שֶׁאִם תַּתִּיר לַמַּעֲרִים – נִמְצְאוּ הַכֹּל מַעֲרִימִין וְיִשְׁתַּקַּע שֵׁם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין, אֲבָל הַמֵּזִיד אֵינוֹ מָצוּי, וְאִם עָבַר הַיּוֹם – לֹא יַעֲבֹר פַּעַם אַחֶרֶת.
י. וְאִם הֶעֱרִים. שבישל כביכול לצורך יום טוב אבל כוונתו להכין לצורך שבת (ראה גם לעיל א,יא). נִמְצְאוּ הַכֹּל מַעֲרִימִין וְיִשְׁתַּקַּע שֵׁם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. שכיוון שכולם יערימו לבשל ללא עירוב תישכח מצוות עירוב ויחשבו שאפשר לבשל לשבת ללא עירוב.
יא. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁחָלוּ בַּחֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת – עוֹשֶׂה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִיּוֹם רְבִיעִי, שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִנִּיחַ – מַנִּיחוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַתְנֶה. כֵּיצַד? מַנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְאוֹמֵר: 'אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב וּלְמָחָר חֹל – לְמָחָר אֲבַשֵּׁל וְאֹפֶה לְשַׁבָּת וְאֵינִי צָרִיךְ כְּלוּם; וְאִם הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר יוֹם טוֹב – בְּעֵרוּב זֶה יֻתַּר לִי לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל לְמָחָר מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת'.
יא. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים וכו'. בחוץ לארץ היו עושים שני ימים טובים מספק איזה מהם הוא היום הנכון (ראה הלכות קידוש החודש ה,ד; וראה עוד לקמן הי"ד). ומכיוון שרק אחד מהם קדוש, יכול להניח ביום טוב הראשון עירוב ולהתנות שאם היום הראשון הוא הקדוש הרי שהשני חול ויכול לבשל בו לשבת ללא העירוב, ואם הראשון חול הרי עושה עכשיו עירוב כבכל ערב יום טוב ולמחרת ביום טוב האמתי מבשל לשבת על סמך העירוב.
יב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל – בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹמֵר: 'אִם הַיּוֹם חֹל – תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ, וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ – אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם', וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ; וּלְמָחָר בַּשֵּׁנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר: 'אִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ – אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם, וְאִם הַיּוֹם חֹל – תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ', וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ בָּרִאשׁוֹן, וּמַנִּיחַ אֶת זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ שֵׁם תְּרוּמָה, וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁנִיָּה.
יב. שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל. שני סלים של פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. ואף שביום טוב אסור להפריש תרומות ומעשרות (לעיל ד,כו), יכול לאכול את הפירות ביום טוב שני על ידי הפרשה על תנאי. תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ. תחול ההפרשה שאעשה בפירות שבסל אחד גם עבור הסל השני (ראה הלכות מעשר,ז,יא). וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ. מפריש בדיבור ומגדיר את פירותיה כתרומה, ואינו אוכל ממנה באותו יום, שמא היום הוא יום טוב ולפי תנאו לא הפריש עדיין. וּלְמָחָר בַּשֵּׁנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר. על אותה כלכלה. וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁנִיָּה. שכן בכל אופן הופרשה התרומה ביום חול לפי תנאו.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם שָׁכַח וְלֹא הִנִּיחַ בְּיוֹם רְבִיעִי – שׁוּב אֵינוֹ מַנִּיחַ, אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל אֲחֵרִים אִם עֵרְבוּ עָלָיו, אוֹ מַקְנֶה לְמִי שֶׁעֵרֵב, אוֹ יִהְיֶה אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל לְשַׁבָּת. וְכֵן אִם שָׁכַח וְלֹא הִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִיּוֹם רְבִיעִי – שׁוּב אֵינוֹ מַפְרִישׁ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.
יג. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. שלמרות שנוהגים יומיים מספק, מכל מקום חכמים תיקנו שיהיו נחשבים כיום אחד ארוך ולכן אי אפשר להתנות עליהם (לעיל א,כד).
יד–טו. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ וכו'. בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה ולא ידעו בחוץ לארץ מתי חל יום טוב, היו עושים אותו יומיים מספק ואז היו יכולים להניח עירוב ביום הראשון ולהתנות. אך בזמן הזה שקובעים את יום טוב לפי חשבון הלוח אין ספק מתי חל יום טוב, והסיבה שמציינים את יום טוב יומיים היא מפני שחכמים תיקנו להמשיך את המנהג שנהגו קודם לכן לנהוג שני ימים (הלכות קידוש החודש ה,ד-ה; וראה לעיל א,כא), ומשום כך אין אפשרות להתנות מכיוון ששני הימים קדושים: היום הראשון מן התורה, והשני מתקנת חכמים. וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת. שגם בהם היה ניתן להתנות כמו בעירובי תבשילין (ראה הלכות עירובין ח,יד-טו).
יד. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָיוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין עַל הָרְאִיָּה, וְהָיוּ בְּנֵי הַגָּלֻיּוֹת עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים יוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַיּוֹם, שֶׁבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו – אֵין יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, אֶלָּא מִנְהָג בִּלְבַד.
טו. וּלְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין מְעָרֵב אָדָם וּמַתְנֶה בַּזְּמַן הַזֶּה לֹא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, וְאֵינוֹ מְעַשֵּׂר הַטֶּבֶל עַל תְּנַאי, אֶלָּא הַכֹּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּלְבַד.
טז. כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד שַׁבָּת וּלְעַנְגָהּ, כָּךְ כָּל יָמִים טוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִקְדוֹשׁ יי מְכֻבָּד" (ישעיהו נח,יג, ושם: לִקְדוֹשׁ), וְכָל יָמִים טוֹבִים נֶאֱמַר בָּהֶן: "מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא פרק כג במדבר פרק כח-כט). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ הַכָּבוֹד וְהָעִנּוּג בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְכֵן רָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא יִסְעֹד בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה, כְּעֶרֶב הַשַּׁבָּת, שֶׁדָּבָר זֶה בִּכְלַל הַכָּבוֹד. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת – כְּאִלּוּ נִטְפָּל לַעֲבוֹדָה זָרָה.
טז. שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשׁ יי מְכֻבָּד. ולפני כן נאמר בפסוק: "וקראת לשבת ענג", והכתוב מתפרש כאן כאילו העונג והכבוד מוסבים הן על השבת והן על הימים הטובים שהם "קדוש ה' ". וּכְבָר בֵּאַרְנוּ הַכָּבוֹד וְהָעִנּוּג בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. פרק ל. וְכֵן רָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא יִסְעֹד בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים וכו'. ראה הלכות שבת ל,ד. כְּאִלּוּ נִטְפָּל לַעֲבוֹדָה זָרָה. ואין לו חלק לעולם הבא (הלכות תשובה ג,יד).
יז. שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים – כֻּלָּן אֲסוּרִין בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" וכו' (דברים טז,יד); אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה, יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּרָאוּי לוֹ.
יז. וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. סוכות ושמיני עצרת. כֻּלָּן אֲסוּרִין בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית. (ראה הלכות תעניות א,ו, א,ט, הלכות אבל יא,ג). כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה. א,א. יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ. מצוות השמחה כוללת לא רק קרבן חגיגה אלא גם את שמחתו ושמחת בני ביתו.
יח. כֵּיצַד? הַקְּטַנִּים – נוֹתֵן לָהֶן קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת, וְהַנָּשִׁים – קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיט כְּפִי מָמוֹנוֹ, וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִים בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן, שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה – חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֲמֵלָלִין. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נָפֶשׁ – אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" (הושע ט,ד), וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב,ג).
יח. קְלָיוֹת. מיני גרעינים קלויים. וּמִגְדָּנוֹת. מיני מתיקה. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וכו'. ראה גם הלכות חגיגה ב,יד. זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. הבשר שאוכלים יהיה כמאכל אבלים שמטמא את האוכל אותו, מכיוון שאוכלים אותו לעצמם ולא מתחלקים עם העניים (ראה גם הלכות חגיגה ב,יד, הלכות מגילה ב,יז). וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. ה' יפזר על פניהם את צואת הזבח שאוכלים רק לעצמם (ראה גם הלכות דעות ה,א).
יט. אַף עַל פִּי שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֲדוֹת בִּכְלַל מִצְוַת עֲשֵׂה, לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַדָּת: בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִין כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין וְקוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַיּוֹם, וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶן וְאוֹכְלִין. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, קוֹרִין וְשׁוֹנִין עַד חֲצִי הַיּוֹם, וְאַחַר חֲצִי הַיּוֹם מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶן לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם עִם הַלַּיְלָה.

יט. כָּךְ הִיא הַדָּת. כך הסדר הראוי.

כ. כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל, לֹא יִמָּשֵׁךְ בַּיַּיִן וּבַשְּׂחוֹק וּבְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר שֶׁכָּל שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה יַרְבֶּה בְּמִצְוַת שִׂמְחָה, שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הַרְבֵּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ אֵינָהּ שִׂמְחָה, אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת, וְלֹא נִצְטַוִּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִּכְלוּת אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה" (דברים כח,מז), הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה. וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת יי לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת.
כא. חַיָּבִין בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים שֶׁיִּהְיוּ מְסַבְּבִין וּמְחַפְּשִׂין בַּגַּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְיָבֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה. וְכֵן יַזְהִירוּ עַל דָּבָר זֶה לְכָל הָעָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בַּבָּתִּים לְשִׂמְחָה וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לִדְבַר עֲבֵרָה.
כב. יָמִים שֶׁבֵּין רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, וְהֵן בַּגּוֹלָה אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ הַפֶּסַח וַחֲמִשָּׁה בְּתוֹךְ הֶחָג – הֵן הַנִּקְרָאִין חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְנִקְרָאִין מוֹעֵד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין בְּשִׂמְחָה וַאֲסוּרִין בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית – מֻתָּר לִסְפֹּד בָּהֶן תַּלְמִיד חֲכָמִים בְּפָנָיו, אֲבָל אַחַר שֶׁיִּקָּבֵר – אָסוּר לְסָפְדוֹ בָּהֶן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים שֶׁסּוֹפְדִין בָּהֶן תַּלְמִיד חֲכָמִים בְּפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ אֲסוּרִין בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית, אֲבָל לְאַחַר קְבוּרָה – אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן.
כב. וְנִקְרָאִין מוֹעֵד. חול המועד קרוי בפי חכמים גם 'מועד' (ראה פה"מ מועד קטן א,א). וַאֲסוּרִין בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית. ראה הלכות תעניות א,ז, א,ט, הלכות אבל יא,ג. תַּלְמִיד חֲכָמִים בְּפָנָיו. לפני שנקבר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים. שאין בהם חיוב שמחה מהתורה כמו בחול המועד (כדלעיל הט"ז).
כג. אֵין מַנִּיחִין מִטַּת הַמֵּת בָּרְחוֹב בַּמּוֹעֵד, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַסֶּפֶד, אֶלָּא מִבֵּיתוֹ לְקִבְרוֹ. וְאֵין מִתְאַבְּלִין בַּמּוֹעֵד. וְכֵן אֵין קוֹרְעִין וְלֹא מַבְרִין וְלֹא חוֹלְצִין הַכָּתֵף בַּמּוֹעֵד עַל הַמֵּת, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁהֵן חַיָּבִין לְהִתְאַבֵּל עָלָיו. וְאִם הָיָה חָכָם אוֹ אָדָם כָּשֵׁר אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּשְׁעַת נְטִילַת נְשָׁמָה – הֲרֵי זֶה קוֹרֵעַ עָלָיו בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ. וְאֵין קוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי כְּלָל, וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת.
כג. אֵין מַנִּיחִין… וְאֵין מִתְאַבְּלִין בַּמּוֹעֵד. ראה גם הלכות אבל יא,ג. אֶלָּא מִבֵּיתוֹ לְקִבְרוֹ. מוליכים את המת מביתו הישר לקבורה. וְכֵן אֵין קוֹרְעִין וכו'. ראה גם שם יא,א-ב. וְאִם הָיָה חָכָם אוֹ אָדָם כָּשֵׁר. המת. אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּשְׁעַת נְטִילַת נְשָׁמָה. מי שנכח בעת המוות (ראה שם ט,יא).
כד. נָשִׁים בַּמּוֹעֵד: בִּפְנֵי הַמֵּת – מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת וְלֹא מְקוֹנְנוֹת; נִקְבַּר הַמֵּת – אֵינָן מְעַנּוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים: בִּפְנֵי הַמֵּת – מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת, אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת. אֵיזֶה הוּא עִנּוּי? שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאֶחָד; קִינָה – אַחַת אוֹמֶרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּעוֹרֵר עַל מֵתוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא הָרֶגֶל וְהוּא נֶעֱצָב וְלִבּוֹ דּוֹאֵג מִזִּכְרוֹן הַצַּעַר, אֶלָּא יָסִיר הַדְּאָגָה מִלִּבּוֹ וִיכַוֵּן דַּעְתּוֹ לְשִׂמְחָה.
כד. נָשִׁים בַּמּוֹעֵד. ראה גם הלכות אבל יא,ד-ה. מְעַנּוֹת. אומרות קינה יחד. מְטַפְּחוֹת. סופקות כף על כף או על הירך או הפנים או הלב. מְקוֹנְנוֹת. אחת אומרת קינה וכולן עונות לה. שֶׁיְּעוֹרֵר עַל מֵתוֹ. לעורר לבכייה על המת. קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם. ומדובר במת שנפטר קודם לכן, אך אם נפטר בתוך השלושים יום הללו, מעורר עליו (ראה שם יא,ו).

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות שביתת יום טוב

*עירובי תבשילין. כבוד, עונג ושמחה*

🔹 אסור לבשל ביו"ט עבור השבת הסמוכה לו. הרוצה לבשל מיו"ט לשבת, צריך לעשות היכר ע"י שיניח תבשיל מערב יו"ט, ויסמוך עליו.
ותבשיל זה נקרא *עירובי תבשילין*.
🔹מאכל העירוב – לפחות כזית, בין לאחד ובין לאלפי אנשים. ומאכל זה צריך להיות תבשיל שהוא "פרפרת", דהיינו שאוכלים אותו עם הפת (ולא פת או דייסה וכדו'). תבשיל זה יכול להיות גם צלי, שלוק, כבוש, מעושן וכו'.
🔹 העירוב צריך להיות קיים כל זמן שהוא רוצה להמשיך לבשל לצורך השבת.
🔹 ניתן לזכות את העירוב לאחרים, אפילו שאינו מודיע להם בערב יו"ט.
🔹 אם נותר לו ממה שבישל לצורך יו"ט, וכגון שזימן אורחים ולא באו, מותר לאכול מן הנותר למחר. אך אין להערים בזה, ואם הערים – מאכלו אסור. עבר ובישל במזיד לצורך השבת – המאכל מותר.

כשם שמצוה לכבד את השבת, כך מצוה לכבד את הימים הטובים. וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

חול המועד – אסור להספיד ולהתענות בהם ואין מתאבלים בחול המועד, ולא קורעים אלא על קרוביו, או על חכם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם מותר לאדם לערב בביצה אחת על כל עירו?

2.מי ששכח להניח עירוב-מותר לבשל בשבילו כדי שלא ירעב?

3.לא הניח עירוב מותר לקהילה להזמין עצמם אליו לקידוש כדי שיבשל הרבה וישאר לו לשבת?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן