פרק ו', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִן הַדָּם: בְּמֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת; בְּשׁוֹגֵג – מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְדָבָר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בִּלְבַד, בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" (ויקרא ז,כו). וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ… אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" (דברים יד,ד-ה).
אֲבָל דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְדַם הָאָדָם – אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם. לְפִיכָךְ, דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים – מֻתָּר; אֲפִלּוּ כְּנָסוֹ בִּכְלִי וְשָׁתָהוּ – מֻתָּר. וְדַם חֲגָבִים וְדָגִים טְמֵאִים אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּמְצִית גּוּפָן, כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְדַם שְׁרָצִים – כִּבְשָׂרָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
א. חַטָּאת קְבוּעָה. הבאה תמיד מן הבהמה, בניגוד ל'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד). וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ. לרבות חיות טמאות. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר. שהם ממין החיות.
כְּנָסוֹ בִּכְלִי וְשָׁתָהוּ. אסף אותו בתוך כלי, ומותר אף שנראה כאוכל דם אסור. תַּמְצִית גּוּפָן. מופק מגופם. כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. האסור באכילה (לעיל ג,א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ב,ט-י.
ב. דַּם הָאָדָם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִם פֵּרֵשׁ, וּמַכִּין עָלָיו מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל דַּם הַשִּׁנַּיִם – בּוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ נִמְנָע. הֲרֵי שֶׁנָּשַׁךְ בַּפַּת וְיָצָא עָלֶיהָ דָּם – גּוֹרֵד אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל, שֶׁהֲרֵי פֵּרֵשׁ.
ב. אִם פֵּרֵשׁ. יצא מן הגוף. דַּם הַשִּׁנַּיִם. שנמצא בין השיניים.
ג. אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּנְחִירָה אוֹ הַתָּזַת הָרֹאשׁ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲדַמְדּוּמִית, וְעַל הַדָּם הַכָּנוּס בְּתוֹךְ הַלֵּב, וְעַל דַּם הַקָּזָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ וְיוֹצֵא. אֲבָל הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּתְחִלַּת הַקָּזָה קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְקַלֵּחַ, וְדָם הַשּׁוֹתֵת בְּסוֹף הַקָּזָה כְּשֶׁיַּתְחִיל הַדָּם לִפְסֹק – אֵין חַיָּבִין עָלָיו, וַהֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵבָרִין, שֶׁדַּם הַקִּלּוּחַ הוּא הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ.
ג. אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וכו'. שכל אלו מוגדרים כ'דם שהנפש יוצאה בו', שעל אכילתו חייבים כרת (לקמן ה"ד). וּנְחִירָה. המתה שלא בדרך שחיטה אלא בדקירה בסכין. דַּם הַקָּזָה. שהוצא מן הבהמה בתהליך רפואי. כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ. כל עוד הוא זורם בחזקה.
ד. דַּם הַתַּמְצִית, וְדַם הָאֵבָרִים, כְּגוֹן דַּם הַטְּחוֹל וְדַם הַכְּלָיוֹת וְדַם בֵּיצִים וְדָם הַמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְדָם הַנִּמְצָא בַּכָּבֵד – אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, אֲבָל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג,יז; ז,כו), וּבְחִיּוּב כָּרֵת הוּא אוֹמֵר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (שם יז,יא) – אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא עַל הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ.
ד. דַּם הַתַּמְצִית. הדם הזורם לאחר יציאת הנפש. וְדָם הַמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. שבשעת השחיטה נשאב דם מן האברים לתוך הלב.
ה. הַשְּׁלִיל הַנִּמְצָא בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה – הֲרֵי דָּמוֹ כְּדַם הַיָּלוּד. לְפִיכָךְ הַדָּם הַנִּמְצָא כָּנוּס בְּתוֹךְ לִבּוֹ – חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, אֲבָל שְׁאָר דָּמוֹ – הֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵבָרִים.
ה. הַשְּׁלִיל. עובר.
ו. הַלֵּב, בֵּין לְצָלִי בֵּין לִקְדֵרָה – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ. וְאִם בִּשֵּׁל הַלֵּב וְלֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ אַחַר שֶׁבִּשְּׁלוֹ, וּמֻתָּר. וְאִם לֹא קְרָעוֹ – אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לֵב בְּהֵמָה, שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת מִדָּם שֶׁבְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
ו. בֵּין לְצָלִי בֵּין לִקְדֵרָה. אין הבדל בדין זה, בין אם מתכוון לצלותו באש או לבשלו בקדרה. קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. צריך לחתוך את הלב ולהוציא את הדם הכנוס בו. מוֹלְחוֹ. פעולת המליחה גורמת לבשר לפלוט את הדם שבתוכו החוצה. לאופן המליחה ראה לקמן ה"י. קוֹרְעוֹ אַחַר שֶׁבִּשְּׁלוֹ וּמֻתָּר. שבשר הלב חלק ואינו בולע דם. וְאִם לֹא קְרָעוֹ אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. שאין בדם שבתוך הלב שיעור כזית.
ז. הַכָּבֵד, אִם חִתְּכָהּ וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ אוֹ לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין עַד שֶׁתִּתְלַבֵּן – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַשֵּׁל אוֹתָהּ אַחַר כֵּן. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְאַחַר כָּךְ מְבַשְּׁלִין אוֹתָהּ, בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ לְבַדָּהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ עִם בָּשָׂר אַחֵר. וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין הַמֹּחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא קוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר.
ז. חִתְּכָהּ וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ אוֹ לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין. פעולה זו (המכונה בהמשך 'חליטה') גורמת לאטימה ('צמיתה') של הבשר, ולכך שלא יפלוט את הדם הנמצא בו. שֶׁתִּתְלַבֵּן. תלבין. הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַשֵּׁל אוֹתָהּ. שהחומץ או המים הרותחים גרמו לכך שדם הכבד לא יצא בבישול. לְהַבְהֲבָהּ עַל הָאוּר. לצלותה מעט על האש. מִנְהָג פָּשׁוּט. שהתפשט בציבור.
ח. הַכָּבֵד שֶׁבִּשְּׁלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְלֹא חֲלָטָהּ בְּחֹמֶץ אוֹ בְּרוֹתְחִין – הֲרֵי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה, הַכָּבֵד וְכָל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ. וּמֻתָּר לִצְלוֹת כָּבֵד עִם הַבָּשָׂר בְּשַׁפּוּד אֶחָד, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה. וְאִם עָבַר וּצְלָיָהּ לְמַעְלָה מִבָּשָׂר – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל.
ח. הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה. כל מה שבסיר אסור, שהכבד פולט דם לתבשיל. וּמֻתָּר לִצְלוֹת כָּבֵד עִם הַבָּשָׂר בְּשַׁפּוּד אֶחָד. ומונחים במאונך. שֶׁתִּהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה. שהדם היוצא מן הכבד לא יזוב על הבשר.
ט. הַטְּחוֹל – מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ אֲפִלּוּ עִם הַבָּשָׂר, שֶׁאֵינוֹ דָּם אֶלָּא בָּשָׂר הַדּוֹמֶה לְדָם.
הַשּׁוֹבֵר מַפְרֶקֶת בְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ – הֲרֵי הַדָּם נִבְלָע בָּאֵבָרִים, וְאָסוּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה בָּשָׂר חַי, וַאֲפִלּוּ חֲלָטוֹ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יַחְתֹּךְ הַחֲתִיכָה וְיִמְלֹחַ אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ יְבַשֵּׁל אוֹ יִצְלֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, שֶׁהֵן מֻתָּרִין.
ט. הַטְּחוֹל… שֶׁאֵינוֹ דָּם אֶלָּא בָּשָׂר הַדּוֹמֶה לְדָם. ודינו ככל בשר.
ט. הַשּׁוֹבֵר מַפְרֶקֶת בְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וכו'. שחט בהמה, ולפני שמתה שבר את מפרקתה וגרם לכך שדם הנפש לא יצא בקילוח אלא יישאר בתוכה וייבלע באברים. וְאָסוּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה בָּשָׂר חַי וַאֲפִלּוּ חֲלָטוֹ וכו'. אף על פי שבשר חי מותר על ידי חלטה או מליחה (לקמן הי"ב), כאן צריך חיתוך ומליחה דווקא. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ד,יג.
י. אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מֵדִיחַ הַבָּשָׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַנִּיחוֹ בְּמִלְחוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל, וְאַחַר כָּךְ מְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם זַכִּים, וּמְנַגְּבוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ מִיָּד לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין, אֲבָל לֹא לְפוֹשְׁרִין, כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבֵּן מִיָּד וְלֹא יֵצֵא דָּם.
י. אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ וכו'. אינו מתנקה מן הדם לגמרי. וּמְדִיחוֹ. שוטפו במים. כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל. שיעור זמן שאדם ממוצע הולך בו אלפיים אמה, כקילומטר. כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבֵּן מִיָּד וְלֹא יֵצֵא דָּם. שיש צורך בחליטה כדי שלא ייפלט ממנו דם אחר כך.
יא. כְּשֶׁמּוֹלְחִין אָת הַבָּשָׂר – אֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּכְלִי מְנֻקָּב, וְאֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמֶלַח עָבֶה כְּחוֹל גַּס, שֶׁהַמֶּלַח הַדַּק כְּקֶמַח יִבָּלַע בַּבָּשָׂר וְלֹא יוֹצִיא דָּם. וְצָרִיךְ לְנַפֵּץ הַבָּשָׂר מִן הַמֶּלַח, וְאַחַר כָּךְ יְדִיחֶנּוּ.
יא. בִּכְלִי מְנֻקָּב. שיזוב הדם מטה, והבשר לא יישרה בו. לְנַפֵּץ. לנער.
יב. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ – לְבָשָׂר שֶׁצָּרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ. אֲבָל לְצָלִי – מוֹלֵחַ וְצוֹלֶה מִיָּד. וְהָרוֹצֶה לֶאֱכֹל בָּשָׂר חַי – מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְאִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ – מֻתָּר לְאָכְלוֹ כְּשֶׁהוּא חַי. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת הַחֹמֶץ שֶׁחֲלָטוֹ בּוֹ, שֶׁאֵין הַחֹמֶץ מוֹצִיא דָּם.
יב. לְצָלִי מוֹלֵחַ וְצוֹלֶה מִיָּד. מבלי להמתין שישהה הבשר במלחו. וְאִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ. הטילו לחומץ שיחסום הדם מלצאת.
יג. חֹמֶץ שֶׁחָלַט בּוֹ בָּשָׂר – לֹא יַחֲלֹט בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. וַחֲתִיכָה שֶׁהֶאְדִּימָה בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ – הִיא וְהַחֹמֶץ אֲסוּרִין, עַד שֶׁיִּמְלֹחַ אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה וְיִצְלֶה. וּבָשָׂר שֶׁהֶאְדִּים, וְכֵן בֵּיצֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה בַּקְּלָף שֶׁעֲלֵיהֶן, וְכֵן הָעֹרֶף שֶׁבּוֹ הַמִּזְרָקִים שֶׁהֵן מְלֵאִים דָּם: אִם חֲתָכָן וּמְלָחָן כַּדָּת – מֻתָּר לְבַשְּׁלָן; וְאִם לֹא חֲתָכָן, וּצְלָאָן בְּשַׁפּוּד וְצָלָה הָעֹרֶף וּפִיו לְמַטָּה, אוֹ שֶׁצְּלָאָן כֻּלָּן עַל הַגֶּחָלִים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
יג. לֹא יַחֲלֹט בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. שנחלש כחו. הִיא וְהַחֹמֶץ אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּמְלֹחַ. שכיוון שהאדימה החתיכה, מניחים שהדם לא נצמת בתוך הבשר, אלא נפלט לתוך החומץ. בַּקְּלָף. קרום, שניתן גם לקלפו (ראה לקמן ז,יד). הַמִּזְרָקִים. ורידים גדולים.
יד. רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁצָּלָהוּ בַּתַּנּוּר אוֹ בַּכִּבְשָׁן: אִם תָּלָהוּ וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ לְמַטָּה – מֻתָּר, שֶׁהַדָּם יוֹצֵא וְשׁוֹתֵת; וְאִם הָיָה בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִן הַצַּד – מֹחוֹ אָסוּר, שֶׁהַדָּם מִתְקַבֵּץ לְתוֹכוֹ, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁעַל הָעֲצָמוֹת מִבַּחוּץ מֻתָּר. הִנִּיחַ חָטְמוֹ לְמַטָּה: אִם הִנִּיחַ בּוֹ גֶּמִי אוֹ קָנֶה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּתוּחַ וְיֵצֵא דָּמוֹ דֶּרֶךְ חָטְמוֹ – מֻתָּר; וְאִם לָאו – מֹחוֹ אָסוּר.
יד. וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ. מקום השחיטה. שֶׁהַדָּם מִתְקַבֵּץ לְתוֹכוֹ. הדם נאסף לחלל הגולגולת, ונבלע במוח.
טו. אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת הַצָּלִי לְקַבֵּל מֵימָיו, עַד שֶׁתִּכְלֶה כָּל מַרְאֶה אֲדַמְדּוּמִית שֶׁבּוֹ. וְכֵיצַד עוֹשִׂין? מַשְׁלִיכִין לְתוֹךְ הַכְּלִי מְעַט מֶלַח, וּמַנִּיחַ הַכְּלִי עַד שֶׁיִּצַּל, וְלוֹקֵחַ הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁלְּמַעְלָה. וְהַמַּיִם שֶׁלְּמַטָּה שֶׁתַּחַת הַשַּׁמְנוּנִית – אֲסוּרִין.
טו. לְקַבֵּל מֵימָיו. הנוטפים ממנו בשעת הצלייה, כדי להשתמש בהם. מַשְׁלִיכִין לְתוֹךְ הַכְּלִי מְעַט מֶלַח. המסייע לקיבוץ הדם בתחתית הכלי. עַד שֶׁיִּצַּל. עד שהשומן יהיה צלול, והדם ישקע מטה.
טז. פַּת שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר צָלִי – מֻתָּר לְאָכְלָהּ.
דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה, אֲפִלּוּ בִּכְלִי מְנֻקָּב – הַדָּגִים אֲסוּרִין, שֶׁהַדָּג רָפֶה, וּבוֹלֵעַ דָּם הַיּוֹצֵא מִן הָעוֹף. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָלַח דָּג עִם בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה.
טז. מֻתָּר לְאָכְלָהּ. שהנוזל שזב מן הבשר הצלוי על הפת אינו דם.
דָּגִים… שֶׁמְּלָחָן. לשם התקנתן לאכילה, ולא שצריך למלוח דגים מן הדין. שֶׁהַדָּג רָפֶה. רך.
יז. עוֹפוֹת שֶׁהִנִּיחָן שְׁלֵמִים וּמִלֵּא חֲלָלָן בָּשָׂר וּבֵיצִים, וּבִשְּׁלָן – אֲסוּרוֹת, שֶׁהַדָּם יוֹצֵא לְתוֹכָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּלָחָן יָפֶה יָפֶה, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן שָׁלוּק אוֹ צָלוּי. וְאִם צְלָיָן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן חַי, וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן לְמַעְלָה.
יז. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּלָחָן יָפֶה יָפֶה. שהבשר פולט דם אף אם נמלח, כל עוד לא נחלט ברותחין מכל עבריו (ראה לעיל ה"י), והמילוי לא מאפשר למים הרותחים להצמית את הדם בתוך הבשר כראוי. וְאִם צְלָיָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שהאש שואבת את הדם, ואין צורך בחליטה (ראה לעיל הי"ב).
יח. בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁמִּלְּאָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בְּבָשָׂר צָלִי אוֹ שָׁלוּק, אוֹ שֶׁמִּלְּאָן בֵּיצִים וּשְׁלָקָן אוֹ קְלָיָן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים.
יח. שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם. אין מניחים שיש שם דם, ואינם צריכים מליחה (ראה גם לקמן ז,טו).
יט. עוֹפוֹת שֶׁטְּפָלָן בְּבָצֵק וּצְלָיָן, בֵּין מְחֻתָּכִין בֵּין שְׁלֵמִים: אִם טְפָלָן בְּסֹלֶת גַּסָּה, אֲפִלּוּ הִסְמִיקָה הַטְּפֵלָה – אוֹכֵל אֶת הַטְּפֵלָה; מִפְּנֵי שֶׁהִיא סֹלֶת גַּסָּה, מִתְפָּרֶרֶת וְיוֹצֵא הַדָּם; וְאִם טְפָלָן בְּקֶמַח חִטִּים שֶׁלְּתָתָן: אִם הָיְתָה הַטְּפֵלָה לְבָנָה כְּמוֹ הַכֶּסֶף – מֻתָּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה; וְאִם לָאו – אֲסוּרָה. טְפָלָן בִּשְׁאָר קְמָחִים: אִם הֶאְדִּימוּ – אֲסוּרִין; וְאִם לָאו – מֻתָּרִין.
יט. שֶׁטְּפָלָן. ציפה אותן. וּצְלָיָן. ללא מליחה וחליטה. אֲפִלּוּ הִסְמִיקָה הַטְּפֵלָה וכו'. אף אם הציפוי האדים מותר לאכלו. מִפְּנֵי שֶׁהִיא סֹלֶת גַּסָּה מִתְפָּרֶרֶת וְיוֹצֵא הַדָּם. משום שגרגרי הסולת גדולים, יוצא הדם כולו מבין הרווחים שבבצק. בְּקֶמַח חִטִּים שֶׁלְּתָתָן. ששטף את החיטים לפני הטחינה, והבצק מוצק והדם אינו יוצא מתוכו כלל. לְבָנָה כְּמוֹ הַכֶּסֶף מֻתָּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה. לבנה לגמרי, ומוכח שלא יצא דם. בִּשְׁאָר קְמָחִים. שאינם קשים ואינם פריכים ביותר.
כ. סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ – אָסוּר לֶאֱכֹל בָּהּ רוֹתֵחַ, עַד שֶׁיְּלַבֵּן אוֹתָהּ אוֹ שֶׁיַּשְׁחִיזֶנָּה כֻּלָּהּ בְּמַשְׁחֶזֶת אוֹ יִנְעֲצֶנָּה בְּקַרְקַע קָשָׁה עֲשָׂרָה פְּעָמִים. וְאִם חָתַךְ בָּהּ רוֹתֵחַ – מֻתָּר. וְכֵן אֵינוֹ חוֹתֵךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִין לְכַתְּחִלָּה. וְאִם הֵדִיחַ הַסַּכִּין אוֹ קִנְּחָהּ בִּכְלִי – מֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל לֹא רוֹתֵחַ.
כ. אָסוּר לֶאֱכֹל בָּהּ רוֹתֵחַ. לכתחילה, מחמת הדם שיוצא בזמן השחיטה. עַד שֶׁיְּלַבֵּן אוֹתָהּ וכו'. שהן הדרכים הרגילות להכשרת סכין (ראה לקמן יז,ז). צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִין. שמחמת חריפותם בולעים מן הדם שעל הסכין (לדין דומה ראה לקמן ט,כד).
כא. קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר, אֲפִלּוּ הָיְתָה שׁוּעָה בַּאֲבָר – אָסוּר לֶאֱכֹל בָּהּ רוֹתֵחַ לְעוֹלָם, שֶׁכְּבָר נִבְלַע הַדָּם בַּחֲרָסֶיהָ.
כא. שׁוּעָה בַּאֲבָר. מוחלקת בציפוי עופרת. בַּחֲרָסֶיהָ. בגוף הקערה העשויה חרס.

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות מאכלות אסורות

דם

האוכל כזית מן הדם -במזיד, חייב כרת. בשוגג, מביא חטאת קבועה. ואינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד.(דם דגים וחגבים טהורים מותר).
דם האדם -אסור מדברי סופרים, אם פירש מהגוף אבל דם השיניים מותר לבולעו. אם נשך בפת, ויצא עליה דם גורד את הדם ואחר כך אוכל.

אין חייבין כרת אלא על 'דם הנפש' של הנשחט -היוצא בקילוח בעת השחיטה אך דם אחר אין חייבים עליו (כמפורט בפרק)

הכשרת בשר:
🔹לבישול – הדחה🚿, מליחה חזקה, שְׁהִיָּה, הדחה והשלכה למים רותחים.
🔹לצלי – מולח וצולה.
🔹אוכל חי – מליחה חזקה והדחה חזקה.
🔹הכשרת לב/כבד/מח/טחול -קורע הלב, מהבהב כבד או מוח, טחול מותר לבשלו כמו בשר רגיל.

🔹 כל חלק שיש בו דם, או דבר שנבלע בו דם, אסור (כמפורט).

🗯
עם השנים חודדו הלכות הכשרת הדם והוספו להם דינים שונים המובאים בשו"ע,רמ"א ועוד. יש ללמוד דינים אלו לפני הכשרת בשר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מאכלות אסורות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.לב שבשלו בדמו – יש לו תקנה?

2.האם ניתן להכשר בשר ידי מליחה וחליטה?

3.האם הכבד, מותר מותר בחליטה בלבד?

תשובות
1-כן 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן