פרק ו', הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, אוֹ סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ, אוֹ סֶלַע בְּסֶלַע וּסְאָה, אוֹ שָׁלֹשׁ סְאִין בְּשָׁלֹשׁ סְאִין וְדִינָר; כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה, וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין.
וְכָל הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ, אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ, אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה, כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנַת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם – הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה, וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין.
וְכֵן הַמּוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ חָצֵר בְּאַסְמַכְתָּא, הוֹאִיל וְלֹא קָנָה הַגּוּף – הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית, וּמַחֲזִיר אוֹתָן. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִי שֶׁלֹּא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר מִתְּחִלָּה, שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַפֵּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאִם אָכַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם רִבִּית חוּץ מֵאֵלּוּ – הֲרֵי הוּא אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְרִבִּית שֶׁל תּוֹרָה, וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין.
א. סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין. הלווה לו סלע (ששווה ארבעה דינרים) על מנת שיפרע לו חמישה דינרים. אוֹ סֶלַע בְּסֶלַע וּסְאָה. הלווה לו מטבע של סלע על מנת שיפרע לו סלע ועוד סאה חיטים. כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. ונקראת גם 'ריבית קצוצה' (לעיל ד,ג). וכל זאת בתנאי שהתוספת נקצבה והוגדרה מראש (ראה לקמן הל' ב-ג).
וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. והמגורים הם בנוסף לפירעון ההלוואה. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וכו'. המלווה סיכם עם הלווה שישכור את חצרו בסכום מסוים פחות מסכום השכירות הרגיל עד שיפרע לו את החוב המקורי. מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה. שהרווחים מן הנכס ודאיים ואין בהם שום סיכון, שאז נידונים כתשלום קצוב (ואם אין הרווח מובטח אין זו ריבית מהתורה, כדלקמן ה"ז לגבי שדה). כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנַת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הלווה נתן למלווה את חצרו כמשכון תמורת ההלוואה, וסיכמו שהמלווה יוכל לגור בחצר מבלי לשלם דמי שכירות, והרי זה רווח ודאי של הנכס. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. כדלעיל ד,ג.
וְכֵן הַמּוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ חָצֵר בְּאַסְמַכְתָּא וכו'. אסמכתא היא התחייבות שתלויה בתנאי עתידי, ואין לה תוקף קנייני מפני שהמקנה חושב שהתנאי לא יתקיים ואינו גומר בדעתו להקנות (ראה הלכות מכירה יא,ב-ו ואילך). ומכיוון שהמכירה לא חלה כלל, נמצא שהכסף ששילם הקונה הוא הלוואה, והפירות שאכל הם ריבית. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִי שֶׁלֹּא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר מִתְּחִלָּה. אף אם התנה שהקניין יושלם לאחר זמן, כדלקמן ה"ו. מִפְּנֵי שֶׁאִם אָכַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. שמכיוון שהמכירה לא חלה, נמצא שהכסף ניתן כהלוואה למוכר, ותמורת הלוואה זו ניתנה למלווה רשות לאכול מהפירות (ואף שריבית מהתורה היא דווקא כשמסכמים עליה מראש כמבואר לקמן ה"ב, כאן הסכימו מראש שייקח את שדהו ויאכל פירותיה ולכן נחשב לריבית מהתורה – אבן האזל). וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין. ראה גם לעיל ד,ו.
ב. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ – לֹא יִמְשֹׁךְ עַבְדּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד יוֹשֵׁב וּבָטֵל, וְלֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר וְאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הֶחָצֵר לְהַשְׂכִּיר; וְאִם דָּר – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית, לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרוֹ.
לְפִיכָךְ, אִם עֲדַיִן לֹא הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ, וּבָא לִגְבּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב, אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב – אֵינוֹ מְנַכֶּה הַכֹּל, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין, שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם – הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין, וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין.
ב. לֹא יִמְשֹׁךְ עַבְדּוֹ. לא ייקח את עבדו של הלווה אליו. אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד יוֹשֵׁב וּבָטֵל. אינו עושה מלאכה לאדונו, והוא איננו מפסיד מכך שהמלווה לוקחו לעבוד אצלו, ואף על פי כן הדבר נאסר משום אבק ריבית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר וְאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הֶחָצֵר לְהַשְׂכִּיר. שהחצר אינה מיועדת להשכרה ובעל הבית אינו נוהג להשכיר את נכסיו. וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. כדי להימנע מאבק ריבית. הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית. ולא ריבית קצוצה שאסורה מן התורה. לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרוֹ. שלא הסכימו על תשלום זה מראש.
וּבָא לִגְבּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב. שרוצה הלווה לנכות ולקזז מן החוב את מה שהיה ראוי לשלם לו כשכר החצר. אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה הַכֹּל. אין מקזזים את סכום ההלוואה לגמרי, עד שלא יצטרך הלווה לשלם למלווה כלום. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין. שיקבעו סכום מסוים לניכוי כפשרה ביניהם, וישלם הלווה את השאר (ע"פ מרכה"מ). שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין וכו'. שסילוק המלווה מן הנכס בלא כל תשלום, הוא כגביית דמי הריבית מן המלווה (וראה עוד לקמן ז,א).
ג. הוֹרוּ רַבּוֹתַי, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּלְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ, וְאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: 'דּוּר בַּחֲצֵרִי עַד שֶׁנַּחֲזִיר לְךָ חוֹבְךָ' – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית, לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ" (ויקרא כה,לז).
ג. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ. ומשמע שאיסור התורה הוא רק אם הנתינה הראשונית הייתה בריבית, ולא אם הוסכם לאחר מכן.
ד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: 'אִם לֹא תַּחֲזִיר לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי' – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא; לְפִיכָךְ מְנַכֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'אִם לֹא אַחֲזִיר לְךָ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, קְנֵה אוֹתָהּ מֵעַכְשָׁיו', וְהֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – אֵין לוֹ פֵּרוֹת; לֹא הֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת לַלּוֹקֵחַ.
ד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה וכו'. משכן את השדה כערובה להחזרת החוב, והתנה עמו שאם לא יפרע את ההלוואה בזמן מסוים השדה תהיה קנויה למלווה. הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה. אף על פי שהלווה הסכים לתנאי והתנאי התקיים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא. כמבואר לעיל ה"א. לְפִיכָךְ מְנַכֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל וכו'. מנכה אותם מסכום החוב, שמאחר שלא קנה את השדה, הרי הפירות שאכל הם ריבית קצוצה (שם). אִם לֹא אַחֲזִיר לְךָ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים קְנֵה אוֹתָהּ מֵעַכְשָׁיו. סיכמו שאם לא יפרע את ההלוואה בתוך שלוש שנים השדה תהיה קנויה למפרע מעכשיו, ובאופן כזה אינו נחשב אסמכתא (ראה הלכות מכירה יא,ז). וְהֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֵין לוֹ פֵּרוֹת. מכיוון שאין מכר, ואכילת הפירות היא תמורת ההלוואה. לֹא הֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת לַלּוֹקֵחַ. שהמלווה זוכה בקרקע למפרע משעת ההלוואה, ונמצא שאכל פירות מהשדה שלו (ועד שיתברר העניין יהיו הפירות אצל שליש כמבואר לקמן ה"ו).
ה. הַמּוֹכֵר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: 'לִכְשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחֲזִיר לִי קַרְקָעִי' – לֹא קָנָה, וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית קְצוּצָה, וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ: 'כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אֲנִי אַחֲזִיר לְךָ קַרְקַע זוֹ' – מֻתָּר, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ מְעוֹתָיו.
ה. לֹא קָנָה. מדין אסמכתא. וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית קְצוּצָה. כדלעיל ה"ד. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ וכו'. שאז המכר חל, אלא שהקונה מקבל על עצמו להחזיר לו את הקרקע ללא ביטול המכר.
ו. מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים, אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'קְנֵה כְּשִׁעוּר מְעוֹתֶיךָ' – כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו.
אָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: 'לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה מֵעַכְשָׁיו' – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לֶאֱכֹל הַפֵּרוֹת מִיָּד: הַמּוֹכֵר אָסוּר, שֶׁמָּא יָבִיא הַלּוֹקֵחַ שְׁאָר הַמָּעוֹת וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ, וְנִמְצָא הַמּוֹכֵר אוֹכֵל הַפֵּרוֹת בִּשְׁבִיל הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ; וְכֵן הַלּוֹקֵחַ אָסוּר, שֶׁמָּא לֹא יָבִיא, וְנִמְצָא שֶׁאָכַל בִּשְׁבִיל מִקְצָת הַמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל הַמּוֹכֵר. לְפִיכָךְ מַנִּיחִין אֶת הַפֵּרוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ עַד שֶׁיִּנָּתְנוּ לְאֶחָד מֵהֶן.
אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה' – הֲרֵי הַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ, וְאִם אָכַל הַלּוֹקֵחַ – מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'קְנֵה מֵעַכְשָׁיו, וּשְׁאָר הַמָּעוֹת הֲרֵי הֵן חוֹב אֶצְלְךָ' – הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל הַפֵּרוֹת, וְאִם אָכַל הַמּוֹכֵר – מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁאָכַל.
ו. קְנֵה כְּשִׁעוּר מְעוֹתֶיךָ. הקנה לו מעכשיו חלק מהקרקע בהתאם לחלק ששילם לו.
לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה מֵעַכְשָׁיו. שיקנה את כל השדה למפרע, משעת הקנייה הראשונה. אבל אם לא יביא אותן, לא יקנה כלל, והמוכר יחזיר לך את המעות שנתן לו. שֶׁמָּא יָבִיא הַלּוֹקֵחַ שְׁאָר הַמָּעוֹת וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ. כבר מעכשיו, ואם יאכל המוכר פירות הרי הם ריבית על יתרת החוב. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ אָסוּר שֶׁמָּא לֹא יָבִיא. והמכר לא יתקיים, ואם יאכל הלוקח פירות הרי הם ריבית על מה שנתן למוכר, שהתברר כהלוואה. שָׁלִישׁ. אדם שלישי שמשמש נאמן על הפירות.
לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה. שיקנה את השדה כולה רק בזמן מסירת התמורה המלאה, ואינו קונה דבר מעכשיו. הֲרֵי הַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ. מכיוון שהשדה שלו עד שהקונה ישלם לו. קְנֵה מֵעַכְשָׁיו וּשְׁאָר הַמָּעוֹת הֲרֵי הֵן חוֹב אֶצְלְךָ הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל הַפֵּרוֹת. שהשדה היא שלו משעת התשלום הראשון. וְאִם אָכַל הַמּוֹכֵר מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁאָכַל. שאוכל ריבית על המתנת התשלום, וזוהי ריבית קצוצה (כדלעיל ה"א לגבי האוכל פירות משדה שאינה שלו כלל).
ז. הוֹרוּ רַבּוֹתַי, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנַת שֶׁיֹּאכַל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין, שֶׁאֵין הַמְמַשְׁכֵּן אֶת הַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לַמְמַשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּשָּׂדֶה פֵּרוֹת מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּרְוִיחַ וְיִהְיוּ שָׁם פֵּרוֹת וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד בִּזְרִיעָתָהּ וַעֲבוֹדָתָהּ, לְפִיכָךְ הִיא אֲבַק רִבִּית.
וְכֵן אֵין הַמַּשְׁכּוֹנָה דּוֹמָה לְמִי שֶׁמָּכַר בְּאַסְמַכְתָּא, שֶׁהַמּוֹכֵר בְּאַסְמַכְתָּא לֹא גָּמַר וְהִקְנָהוּ, וְהַמְמַשְׁכֵּן גָּמַר וְהִקְנָהוּ גּוּף זֶה לְפֵרוֹתָיו. וְכָזֶה יֵרָאֶה מִן הַתַּלְמוּד, שֶׁהַמַּשְׁכּוֹנָה אֲבַק רִבִּית, וְאֵין לְךָ לְהַעֲמִידָהּ אֶלָּא בִּמְמַשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ, כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּ רַבּוֹתַי.
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן: מַשְׁכּוֹנָה שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה, וּמַשְׁכּוֹנָה שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית, וּמַשְׁכּוֹנָה הַמֻּתֶּרֶת.
כֵּיצַד? מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן תָּדִיר, כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת, וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן – הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּבָאוּ שָׁם פֵּרוֹת וַאֲכָלָן – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית. וְכֵן אִם מִשְׁכֵּן חָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּנִכּוּי – הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית. מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כֵּיצַד הוּא הַנִּכּוּי? כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מֵאָה דִּינָרִין וּמִשְׁכֵּן לוֹ בָּהֶן חֲצֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: 'הֲרֵינִי מְנַכֶּה לְךָ מָעָה כֶּסֶף בְּכָל שָׁנָה בִּשְׂכַר קַרְקַע זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלִּי': בֶּחָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – אָסוּר; וּבַשָּׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – מֻתָּר.
ז. וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנַת שֶׁיֹּאכַל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָה. הלווה נתן למלווה שדהו בתורת משכון, כדי שיוכל לאכול מפירותיה במשך תקופת ההלוואה (למשך זמן קצוב או עד לפירעון, ראה לקמן ז,א). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם. שהמלווה אינו מנכה מן החוב את הפירות שאוכל מן השדה. הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. שאף על פי שסיכמו על כך מראש, אינה נחשבת ריבית קצוצה אלא רק אבק ריבית. שֶׁאֵין הַמְמַשְׁכֵּן אֶת הַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לַמְמַשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ. שדינה התבאר לעיל ה"א, שאם משכן חצרו בתנאי שהמלווה יתגורר בה בחינם במשך תקופת ההלוואה הרווח הוא ודאי ונחשב לריבית קצוצה. שֶׁהֲרֵי אֵין בַּשָּׂדֶה פֵּרוֹת מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה וכו'. שכל עוד אין ודאות לרווח, אלא ייתכן שיבוא דווקא הפסד, אין הריבית שמקבל מאכילת הפירות נחשבת קצוצה.
לְמִי שֶׁמָּכַר בְּאַסְמַכְתָּא. שהפירות שאכל במקרה זה נחשבים ריבית קצוצה אפילו בשדה, כדלעיל ה"א. שֶׁהַמּוֹכֵר בְּאַסְמַכְתָּא לֹא גָּמַר וְהִקְנָהוּ. את הקרקע, שהרי אין אסמכתא קונה, ולמעשה לא היה שום מכר אלא הלוואת המעות בלבד. ומשום כך הריבית ניתנת לקונה בעת נטילת הפירות מן השדה, ומשום שהשכר הוא בשעה זו ודאי ועושה זאת בהסכמת המוכר מתחילה, הרי זו ריבית קצוצה (חידושי הגר"ח, אבן האזל, וראה יד"פ). וְהַמְמַשְׁכֵּן גָּמַר וְהִקְנָהוּ גּוּף זֶה לְפֵרוֹתָיו. במשכונה המדוברת כאן הלווה הקנה למלווה את גוף הקרקע, ולכן העובדה שפירות השדה הם דבר שאינו מובטח גורמת לכך שאין בנתינת הקרקע מתן ריבית גמורה. וְכָזֶה יֵרָאֶה מִן הַתַּלְמוּד וכו'. מסוגיית הגמרא (בבא מציעא סב,א), עולה כי אכילת פירות המשכונה בלא ניכוי היא אבק ריבית. וְאֵין לְךָ לְהַעֲמִידָהּ אֶלָּא בִּמְמַשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ. שהרי ממקום אחר נראה שהכריעו שמשכונה בלא ניכוי היא ריבית קצוצה היוצאת בדיינים (ראה שם סז,א), ולא ניתן ליישב בין הסוגיות אלא אם כן מחלקים בין משכונה של שדה לבין משכונה של חצר (ראה מ"מ, וראה לקמן ה"ח).מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן תָּדִיר… הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. כמבואר לעיל ה"א. מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ… הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית. כמבואר בתחילת ההלכה. וְכֵן אִם מִשְׁכֵּן חָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּנִכּוּי וכו'. כמבואר בפסקה הבאה.
הֲרֵינִי מְנַכֶּה לְךָ מָעָה כֶּסֶף בְּכָל שָׁנָה בִּשְׂכַר קַרְקַע זוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלִּי. שמוריד מסכום החוב סך קצוב על כל שנה שמוגדר כתשלום דמי שכירות עבור הקרקע, אף על פי שמדובר בסכום מועט. בֶּחָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אָסוּר. שאמנם מנכה לו סכום מסוים כדמי שכירות הקרקע, אך משום שהרווח ודאי נחשב כשוכר ממנו בסכום מופחת מחמת ההלוואה (ע"פ רש"י בבא מציעא סד,ב, מובא בלח"מ). וּבַשָּׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֻתָּר. הואיל ועלול להפסיד ולא לקבל דבר בתמורה לניכוי, אינו נחשב אלא כקונה דבר בסיכון מסוים (שם).

ח. הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים, שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָה שֶׁאֵין בָּהּ נִכּוּי כְּלָל הֲרֵי הִיא רִבִּית קְצוּצָה, וְלֹא יָרְדוּ לְעֹמֶק הַדָּבָר לְהַפְרִישׁ בֵּין שָׂדֶה לְחָצֵר, וּלְפִיכָךְ נִתְקַשּׁוּ לָהֶן דִּבְרֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָה אֲפִלּוּ בְּנִכּוּי אֲסוּרָה, בֵּין בֶּחָצֵר בֵּין בַּשָּׂדֶה, וְאֵין לָהֶן מַשְׁכּוֹנָה מֻתֶּרֶת, אֶלָּא מַשְׁכּוֹנָה כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מֵאָה דִּינָרִין וּמִשְׁכֵּן לוֹ בָּהֶן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחֲזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל עֶשֶׂר הַשָּׁנִים, אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרָהּ שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָר בְּכָל שָׁנָה, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כְּמִי שֶׁשָּׂכַר בְּפָחוֹת.
וְכֵן אִם הִתְנָה בַּעַל הַשָּׂדֶה עִמּוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת, יְחַשֵּׁב לוֹ עֶשֶׂר לְכָל שָׁנָה וִיסַלְּקוֹ מִמֶּנָּה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַלֹּוֶה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה יְחַשֵּׁב לוֹ מַה שֶּׁדָּר בָּהּ, וְיַחֲזִיר לוֹ שְׁאָר הַדָּמִים וְיִסְתַּלֵּק – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת, וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת קַיָּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וּמֻתָּר.
ח. וְלֹא יָרְדוּ לְעֹמֶק הַדָּבָר לְהַפְרִישׁ בֵּין שָׂדֶה לְחָצֵר. לא דקדקו להבחין בין המקרים, כפי שחילק הרמב"ם לעיל ה"ז. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָה אֲפִלּוּ בְּנִכּוּי אֲסוּרָה וכו'. משום אבק ריבית.
כֵּיצַד וכו'. במקרים הבאים מבוארים דרכי משכונה המותרות אף לפי הגאונים שאסרו את המשכונה בניכוי (ולפי הרמב"ם מקרים אלו מותרים אף בבית ובחצר שנאסרה בהם משכונה בניכוי). וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחֲזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם. שהתנו שהשימוש בקרקע בתקופה הנקובה יהיה תמורת מלוא סכום ההלוואה, ובסיום התקופה לא יצטרך הלווה לשלם למלווה עוד דבר, וקרקעו תחזור אליו. אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרָהּ שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָר בְּכָל שָׁנָה וכו'. אף על פי שדמי השכירות עבור קרקע זו גבוהים בהרבה מסכום ההלוואה, הדבר מותר מפני שההלוואה עצמה נידונה כתשלום שכירות בזול עבור השדה ולא כהלוואה, שהרי אין מחזירים מעות כלל בסוף התקופה.
וְכֵן אִם הִתְנָה בַּעַל הַשָּׂדֶה עִמּוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת יְחַשֵּׁב לוֹ עֶשֶׂר לְכָל שָׁנָה וִיסַלְּקוֹ מִמֶּנָּה. הדרך שנזכרה בפסקה הקודמת מותרת גם אם הלווה מתנה שיוכל להחזיר את השדה אליו באמצע שנות המשכונה אם יחשב את החלק שנפרע מן ההלוואה על פי השנים, וישלם את שאר החוב. והסבירו המפרשים שההבדל בין משכונה בחישוב זה לבין המשכונה בניכוי שנזכרה לעיל סוף ה"ז (שאסורה בחצר לדעת הרמב"ם, ולדעת הגאונים אסורה אף בשדה), הוא בכך שכאן רק הנכס ממושכן לתשלום החוב ואין כל שעבוד נוסף על הלווה. שהרי המלווה אינו יכול להחזיר את הקרקע באמצע שנות המשכונה ולדרוש את יתרת החוב בחזרה, ובנוסף לכך גם אם השדה תינזק ולא תוציא פירות כלל אין המלווה יכול לגבות חובו מנכסים אחרים של הלווה. ומשום כך מוגדרת עסקה זו כשכירות השדה בזול ולא כהלוואה. לעומת זאת במשכונה בניכוי אין החוב משולם רק מן הנכס עצמו אלא מוטל על הלווה, ולכן לא תמיד ניתן לראות זאת כשכירות (מ"מ). וְכֵן אִם הִתְנָה הַלֹּוֶה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה יְחַשֵּׁב לוֹ מַה שֶּׁדָּר וכו'. גם בבית או חצר שניתנו במשכונה יכול הלווה להתנות כמו בשדה, שלכשירצה ייחשבו את השנים שחלפו ויפחיתו באופן יחסי את החוב, וישלם את השאר וישיב את הנכס אליו (כס"מ). וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת קַיָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות שכירות ז,א.

תקציר הפרק 

🤔 תעמיס לי סאתיים ריבית קצוצה בבקשה!
בימינו, אם אנחנו קוצצים משהו, זה לרוב יהיה לטובת הכנת ארוחת הערב, כך ש"ריבית קצוצה" עלולה להישמע לנו כמו שם של מנה מתפריט יצירתי, אלא ש"קציצה" בלשון חז"ל היא פשוט קביעה של שיעור הריבית מראש; הריבית הקצוצה היא ריבית גמורה ואסורה מן התורה. הריבית לא קיימת רק בתחום ההלוואות הכספיות, אלא גם בכל הלוואה מכל סוג שהיא: הלווית לשכן קילו פחמים בתנאי שהוא יחזיר לך קילו וחצי? – עברת על איסור ריבית. נתת לשכנה חוברת לימוד בתנאי שהיא תקנה לך במקומה את המהדורה הבאה, החדשה והיקרה יותר? – תוכלי לסמן וי על איסור ריבית (הלכה א). אז, זהירות. ריבית עשויה להימצא בכל מקום 😲

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מלווה שנתן ללווה דיור חינם – האם עבר עבירה מהתורה?

2.לווה שנתן למלווה דיור חינם – האם עבר עבירה מהתורה?

3.מותר ללווה להשכיר למלווה שדה במחיר מוזל ולנכות את ההפרש?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן