א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, אוֹ סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ, אוֹ סֶלַע בְּסֶלַע וּסְאָה, אוֹ שָׁלֹשׁ סְאִין בְּשָׁלֹשׁ סְאִין וְדִינָר; כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה, וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין.
וְכָל הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ, אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ, אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה, כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנַת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם – הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה, וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין.
וְכֵן הַמּוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ חָצֵר בְּאַסְמַכְתָּא, הוֹאִיל וְלֹא קָנָה הַגּוּף – הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית, וּמַחֲזִיר אוֹתָן. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִי שֶׁלֹּא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר מִתְּחִלָּה, שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַפֵּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאִם אָכַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם רִבִּית חוּץ מֵאֵלּוּ – הֲרֵי הוּא אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְרִבִּית שֶׁל תּוֹרָה, וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין.
ב. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ – לֹא יִמְשֹׁךְ עַבְדּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד יוֹשֵׁב וּבָטֵל, וְלֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר וְאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הֶחָצֵר לְהַשְׂכִּיר; וְאִם דָּר – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית, לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרוֹ.
לְפִיכָךְ, אִם עֲדַיִן לֹא הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ, וּבָא לִגְבּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב, אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב – אֵינוֹ מְנַכֶּה הַכֹּל, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין, שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם – הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין, וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין.
ג. הוֹרוּ רַבּוֹתַי, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּלְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ, וְאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: 'דּוּר בַּחֲצֵרִי עַד שֶׁנַּחֲזִיר לְךָ חוֹבְךָ' – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית, לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ" (ויקרא כה,לז).
ד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: 'אִם לֹא תַּחֲזִיר לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי' – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא; לְפִיכָךְ מְנַכֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'אִם לֹא אַחֲזִיר לְךָ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, קְנֵה אוֹתָהּ מֵעַכְשָׁיו', וְהֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – אֵין לוֹ פֵּרוֹת; לֹא הֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת לַלּוֹקֵחַ.
ה. הַמּוֹכֵר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: 'לִכְשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחֲזִיר לִי קַרְקָעִי' – לֹא קָנָה, וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית קְצוּצָה, וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ: 'כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אֲנִי אַחֲזִיר לְךָ קַרְקַע זוֹ' – מֻתָּר, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ מְעוֹתָיו.
ו. מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים, אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'קְנֵה כְּשִׁעוּר מְעוֹתֶיךָ' – כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו.
אָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: 'לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה מֵעַכְשָׁיו' – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לֶאֱכֹל הַפֵּרוֹת מִיָּד: הַמּוֹכֵר אָסוּר, שֶׁמָּא יָבִיא הַלּוֹקֵחַ שְׁאָר הַמָּעוֹת וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ, וְנִמְצָא הַמּוֹכֵר אוֹכֵל הַפֵּרוֹת בִּשְׁבִיל הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ; וְכֵן הַלּוֹקֵחַ אָסוּר, שֶׁמָּא לֹא יָבִיא, וְנִמְצָא שֶׁאָכַל בִּשְׁבִיל מִקְצָת הַמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל הַמּוֹכֵר. לְפִיכָךְ מַנִּיחִין אֶת הַפֵּרוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ עַד שֶׁיִּנָּתְנוּ לְאֶחָד מֵהֶן.
אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה' – הֲרֵי הַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ, וְאִם אָכַל הַלּוֹקֵחַ – מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: 'קְנֵה מֵעַכְשָׁיו, וּשְׁאָר הַמָּעוֹת הֲרֵי הֵן חוֹב אֶצְלְךָ' – הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל הַפֵּרוֹת, וְאִם אָכַל הַמּוֹכֵר – מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁאָכַל.
ז. הוֹרוּ רַבּוֹתַי, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנַת שֶׁיֹּאכַל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין, שֶׁאֵין הַמְמַשְׁכֵּן אֶת הַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לַמְמַשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּשָּׂדֶה פֵּרוֹת מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּרְוִיחַ וְיִהְיוּ שָׁם פֵּרוֹת וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד בִּזְרִיעָתָהּ וַעֲבוֹדָתָהּ, לְפִיכָךְ הִיא אֲבַק רִבִּית.
וְכֵן אֵין הַמַּשְׁכּוֹנָה דּוֹמָה לְמִי שֶׁמָּכַר בְּאַסְמַכְתָּא, שֶׁהַמּוֹכֵר בְּאַסְמַכְתָּא לֹא גָּמַר וְהִקְנָהוּ, וְהַמְמַשְׁכֵּן גָּמַר וְהִקְנָהוּ גּוּף זֶה לְפֵרוֹתָיו. וְכָזֶה יֵרָאֶה מִן הַתַּלְמוּד, שֶׁהַמַּשְׁכּוֹנָה אֲבַק רִבִּית, וְאֵין לְךָ לְהַעֲמִידָהּ אֶלָּא בִּמְמַשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ, כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּ רַבּוֹתַי.
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן: מַשְׁכּוֹנָה שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה, וּמַשְׁכּוֹנָה שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית, וּמַשְׁכּוֹנָה הַמֻּתֶּרֶת.
כֵּיצַד? מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן תָּדִיר, כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת, וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן – הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּבָאוּ שָׁם פֵּרוֹת וַאֲכָלָן – הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית. וְכֵן אִם מִשְׁכֵּן חָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּנִכּוּי – הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית. מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כֵּיצַד הוּא הַנִּכּוּי? כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מֵאָה דִּינָרִין וּמִשְׁכֵּן לוֹ בָּהֶן חֲצֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: 'הֲרֵינִי מְנַכֶּה לְךָ מָעָה כֶּסֶף בְּכָל שָׁנָה בִּשְׂכַר קַרְקַע זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלִּי': בֶּחָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – אָסוּר; וּבַשָּׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – מֻתָּר.
ח. הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים, שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָה שֶׁאֵין בָּהּ נִכּוּי כְּלָל הֲרֵי הִיא רִבִּית קְצוּצָה, וְלֹא יָרְדוּ לְעֹמֶק הַדָּבָר לְהַפְרִישׁ בֵּין שָׂדֶה לְחָצֵר, וּלְפִיכָךְ נִתְקַשּׁוּ לָהֶן דִּבְרֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָה אֲפִלּוּ בְּנִכּוּי אֲסוּרָה, בֵּין בֶּחָצֵר בֵּין בַּשָּׂדֶה, וְאֵין לָהֶן מַשְׁכּוֹנָה מֻתֶּרֶת, אֶלָּא מַשְׁכּוֹנָה כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מֵאָה דִּינָרִין וּמִשְׁכֵּן לוֹ בָּהֶן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחֲזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל עֶשֶׂר הַשָּׁנִים, אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרָהּ שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָר בְּכָל שָׁנָה, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כְּמִי שֶׁשָּׂכַר בְּפָחוֹת.
וְכֵן אִם הִתְנָה בַּעַל הַשָּׂדֶה עִמּוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת, יְחַשֵּׁב לוֹ עֶשֶׂר לְכָל שָׁנָה וִיסַלְּקוֹ מִמֶּנָּה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַלֹּוֶה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה יְחַשֵּׁב לוֹ מַה שֶּׁדָּר בָּהּ, וְיַחֲזִיר לוֹ שְׁאָר הַדָּמִים וְיִסְתַּלֵּק – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת, וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת קַיָּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וּמֻתָּר.
וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. והמגורים הם בנוסף לפירעון ההלוואה. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וכו'. המלווה סיכם עם הלווה שישכור את חצרו בסכום מסוים פחות מסכום השכירות הרגיל עד שיפרע לו את החוב המקורי. מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה. שהרווחים מן הנכס ודאיים ואין בהם שום סיכון, שאז נידונים כתשלום קצוב (ואם אין הרווח מובטח אין זו ריבית מהתורה, כדלקמן ה"ז לגבי שדה). כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנַת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הלווה נתן למלווה את חצרו כמשכון תמורת ההלוואה, וסיכמו שהמלווה יוכל לגור בחצר מבלי לשלם דמי שכירות, והרי זה רווח ודאי של הנכס. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. כדלעיל ד,ג.
וְכֵן הַמּוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ חָצֵר בְּאַסְמַכְתָּא וכו'. אסמכתא היא התחייבות שתלויה בתנאי עתידי, ואין לה תוקף קנייני מפני שהמקנה חושב שהתנאי לא יתקיים ואינו גומר בדעתו להקנות (ראה הלכות מכירה יא,ב-ו ואילך). ומכיוון שהמכירה לא חלה כלל, נמצא שהכסף ששילם הקונה הוא הלוואה, והפירות שאכל הם ריבית. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִי שֶׁלֹּא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר מִתְּחִלָּה. אף אם התנה שהקניין יושלם לאחר זמן, כדלקמן ה"ו. מִפְּנֵי שֶׁאִם אָכַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. שמכיוון שהמכירה לא חלה, נמצא שהכסף ניתן כהלוואה למוכר, ותמורת הלוואה זו ניתנה למלווה רשות לאכול מהפירות (ואף שריבית מהתורה היא דווקא כשמסכמים עליה מראש כמבואר לקמן ה"ב, כאן הסכימו מראש שייקח את שדהו ויאכל פירותיה ולכן נחשב לריבית מהתורה – אבן האזל). וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין. ראה גם לעיל ד,ו.