פרק ו', הלכות מלכים, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לְשָׁלוֹם, אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ,י); אִם הִשְׁלִימוּ, וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן – אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה, וַהֲרֵי הֵן לָמַס, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (שם כ,יא). קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַמַּס וְלֹא קִבְּלוּ הָעַבְדוּת, אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הָעַבְדוּת וְלֹא קִבְּלוּ הַמַּס – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ שְׁנֵיהֶם. וְעַבְדוּת שֶׁיְּקַבְּלוּ הִיא שֶׁיִּהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה, וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יִהְיוּ כְּבוּשִׁין תַּחַת יָדָם, וְלֹא יִתְמַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. וְהַמַּס שֶׁיְּקַבְּלוּ – שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִין לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּמָמוֹנָם, כְּגוֹן בִּנְיַן הַחוֹמוֹת וְחִזּוּק הַמְּצוּרוֹת וּבִנְיַן אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יי וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וכו', כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי… וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו" (מלכים א ט,טו-כב).
א. מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת… מִלְחֶמֶת מִצְוָה. להגדרתן לעיל ה,א. שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן. המצוות שגויים מחויבים בהן (ומבוארות לקמן פרק ח). אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. ונלחמים אתם. נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל. שיהיו כפופים לישראל ופחותים מהם במעמדם. מוּכָנִין לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּמָמוֹנָם. המלך יוכל להשתמש בהם ובכספם לצרכיו כרצונו. הַמְּצוּרוֹת. מבצרים (בהרבה כתבי יד הגרסא: 'המצודות', אך גרסת הפנים מבוססת על הכתוב בדברי הימים ב יא,יא – ע"פ הערת הר"י שילת ברמב"ם מדויק).
ב. וְיֵשׁ לַמֶּלֶךְ לְהַתְנוֹת עִמָּהֶן שֶׁיִּקַּח חֲצִי מָמוֹנָם, אוֹ הַקַּרְקַע וְיַנִּיחַ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, אוֹ הַמִּטַּלְטְלִין וְיַנִּיחַ הַקַּרְקָעוֹת, כְּפִי מַה שֶּׁיַּתְנוּ.
ב. וְיֵשׁ לַמֶּלֶךְ לְהַתְנוֹת עִמָּהֶן שֶׁיִּקַּח חֲצִי מָמוֹנָם. כמס שלוקח מממונם.
ג. וְאָסוּר לְשַׁקֵּר בִּבְרִיתָם וּלְכַזֵּב לָהֶם אַחַר שֶׁהִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְווֹת.
ד. וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ, אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְווֹת – עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה, וְהוֹרְגִין כָּל הַזְּכָרִים הַגְּדוֹלִים, וּבוֹזְזִין כָּל מָמוֹנָם וְטַפָּם; וְאֵין הוֹרְגִין אִשָּׁה וְלֹא קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (דברים כ,יד, ושם: הַנָּשִׁים) – זֶה טַף שֶׁל זְכָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, שֶׁהִיא עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת. אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ – אֵין מַנִּיחִין מֵהֶן נְשָׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים וכו' רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים וכו' לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טו-טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שם כה,יט). וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה, כִּי מֵאֵת יי הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם" (יהושע יא,יט-כ, ושם: הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל); מִכְּלָל שֶׁשָּׁלְחוּ לָהֶם לְשָׁלוֹם וְלֹא קִבְּלוּ.
ד. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף. בפסוק לפני כן נאמר: "והכית את כל זכורה לפי חרב". ולאחר מכן נאמר: "רק הנשים והטף… תבֹז לך", ומכאן שאת הנשים (הגדולות והקטנות) ואת הילדים הזכרים משאירים בחיים. שִׁבְעָה עֲמָמִין. יושבי ארץ כנען. כֵּן תַּעֲשֶׂה וכו'. השארת הנשים והטף בחיים היא רק בערים הרחוקות, אבל בערי העמים שבארץ כנען אין משאירים כל נשמה בחיים אם לא השלימו. בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן. הגבעונים שהערימו על ישראל כדי שיכרתו עמם ברית (כמבואר בהלכה הבאה). מֵאֵת יי הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם. ה' חיזק בהם את ההחלטה לא להשלים עם ישראל, ועל ידי כך הותר להרגם.
ה. שְׁלֹשָׁה כְּתָבִים שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ עַד שֶׁלֹּא נִכְנַס לָאָרֶץ: הָרִאשׁוֹן שָׁלַח לָהֶם: 'מִי שֶׁרוֹצֶה לִבְרֹחַ – יִבְרַח'; וְחָזַר וְשָׁלַח: 'מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים'; וְחָזַר וְשָׁלַח: 'מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה'. אִם כֵּן, מִפְּנֵי מָה הֶעֱרִימוּ יוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן? לְפִי שֶׁשָּׁלַח לָהֶם בִּכְלָל, וְלֹא קִבְּלוּ, וְלֹא יָדְעוּ מִשְׁפַּט יִשְׂרָאֵל, וְדִמּוּ שֶׁאֵין פּוֹתְחִין לָהֶן לְשָׁלוֹם. וְלָמָּה קָשָׁה הַדָּבָר לַנְּשִׂיאִים וְרָאוּ שֶׁרָאוּי לְהַכּוֹתָם לְפִי חֶרֶב לוּלֵי הַשְּׁבוּעָה? מִפְּנֵי שֶׁכָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית" (דברים ז,ב), אֶלָּא הָיָה דִּינָם שֶׁיִּהְיוּ לְמַס עֲבָדִים, וְהוֹאִיל וּבְטָעוּת נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, בַּדִּין הָיָה שֶׁיֵּהָרְגוּ עַל שֶׁהִטְעוּם, לוּלֵי חִלּוּל הַשֵּׁם.
ה. שְׁלֹשָׁה כְּתָבִים שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ. ליושבי הארץ הכנענים. מִפְּנֵי מָה הֶעֱרִימוּ יוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן. שהתחזו לאנשים מערים רחוקות כדי שישראל ישאירו אותם בחיים (ראה יהושע ט,ג-יג). שֶׁשָּׁלַח לָהֶם בִּכְלָל. עם שאר ערי כנען. וְדִמּוּ שֶׁאֵין פּוֹתְחִין לָהֶן לְשָׁלוֹם. חשבו שלאחר שלא קיבלו בתחילה את הקריאה לשלום, שוב לא יקבלו אותם. וְלָמָּה קָשָׁה הַדָּבָר לַנְּשִׂיאִים וכו'. כשהתבררה ההערמה רצו להרגם ונמנעו מכך בגלל שנשיאי ישראל נשבעו להם וכרתו אתם ברית (שם ט,יח-יט). מִפְּנֵי שֶׁכָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית. ואף כשמשלימים עם ישראל אסור לכרות אתם ברית, אלא יש לעשותם לעבדים ולהטיל עליהם מס. וְהוֹאִיל וּבְטָעוּת נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וכו'. השבועה שנשבעו לגבעונים בטעות לא חייבה אותם, אמנם נמנעו להרוג אותם, מפני שיהיה חילול השם אם יפרו את הברית.
ו. עַמּוֹן וּמוֹאָב – אֵין שׁוֹאֲלִין לָהֶם לְשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" (דברים כג,ז). אָמְרוּ חֲכָמִים: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (שם כ,י), יָכוֹל עַמּוֹן וּמוֹאָב כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם"; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ… בַּטּוֹב לוֹ" (שם כג,יז), יָכוֹל עַמּוֹן וּמוֹאָב כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְטֹבָתָם" (שם כג,ז). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אִם הִשְׁלִימוּ מֵעַצְמָן תְּחִלָּה – מְקַבְּלִין אוֹתָם.
ו. אֵין שׁוֹאֲלִין לָהֶם לְשָׁלוֹם. אלא נלחמים אתם מיד. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. לגבי מלחמות ערי שאר העמים. אִם הִשְׁלִימוּ מֵעַצְמָן תְּחִלָּה מְקַבְּלִין אוֹתָם. אם לפני שבאו להילחם אתם, קיבלו על עצמם מס, עבדות ושבע מצוות בני נח – אין הורגים אותם.
ז. כְּשֶׁצָּרִין עַל עִיר לְתָפְשָׂהּ – אֵין מַקִּיפִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹת, וּמַנִּיחִין מָקוֹם לַבּוֹרֵחַ וּלְמִי שֶׁרוֹצֶה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא,ז); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבְּכָךְ צִוָּהוּ.
ז. כְּשֶׁצָּרִין עַל עִיר לְתָפְשָׂהּ. עושים מצור לקראת כיבוש. אֵין מַקִּיפִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹת. מקיפים את העיר משלושה כיוונים, ומניחים צד אחד שממנו יוכל לצאת מי שרוצה להימלט מן העיר. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקראות.
ח. אֵין קוֹצְצִין אִילָנֵי מַאֲכָל שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה, וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן אַמַּת הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיִּיבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" (דברים כ,יט). וְכָל הַקּוֹצֵץ – לוֹקֶה. וְלֹא בְּמָצוֹר בִּלְבַד, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם, כָּל הַקּוֹצֵץ אִילַן מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – לוֹקֶה. אֲבָל קוֹצְצִין אוֹתוֹ אִם הָיָה מַזִּיק אִילָנוֹת אֲחֵרוֹת, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיק בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים; לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה.
ח. שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה. סביבות העיר שאותה רוצים לכבוש. וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן אַמַּת הַמַּיִם. אין מסיתים מהם מים הזורמים אליהם. מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים. מחיר העץ כשייחתך גבוה יותר ממחיר הפירות ולא שווה להניחו שימשיך להניב פירות.
ט. כָּל אִילַן סְרָק – מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. וְכֵן אִילַן מַאֲכָל שֶׁהִזְקִין וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא דָּבָר מוּעָט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטְרֹחַ בּוֹ – מֻתָּר לְקֻצּוֹ. וְכַמָּה יְהֵא הַזַּיִת עוֹשֶׂה וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ? רֹבַע הַקַּב זֵיתִים. וְדֶקֶל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קַב תְּמָרִים – לֹא יְקֻצֶּנּוּ.
ט. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא דָּבָר מוּעָט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטְרֹחַ בּוֹ. שכמות הפירות שהאילן מניב אינה מצדיקה את הטרחה בו. קַב. כ-1.4 ליטר.
י. לֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים וְהוֹרֵס בִּנְיָן וְסוֹתֵם מַעְיָן וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – עוֹבֵר בְּ"לֹא תַשְׁחִית" (דברים כ,יט). וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם.
י. כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים… עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית. ראה גם הלכות אבל יד,כד. עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. יש איסור מן התורה בהשחתת כל דבר, אך חיוב מלקות מן התורה הוא רק על השחתת אילנות (מכיוון שבתורה נזכר בפירוש רק אילנות – מנ"ח מצווה תקכט, ערוה"ש עה,טו), ועל השחתת שאר דברים חייבים מכת מרדות מדברי חכמים.
יא. צָרִין עַל עֲיָרוֹת הַגּוֹיִם בְּשַׁבָּת, וְעוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ,כ) – וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת; בֵּין בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה בֵּין בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת.
יא. צָרִין עַל עֲיָרוֹת הַגּוֹיִם בְּשַׁבָּת. כשהתחילו לצור לפני שבת ממשיכים את המצור בשבת, אבל לכתחילה אין מתחילים לצור בשבת אלא לפחות שלושה ימים לפני שבת (הלכות שבת ל,יג, וראה גם שם ב,כה). עַד רִדְתָּהּ. יש לצור על העיר ולהילחם בה עד שמשלימים את הכיבוש שלה ושולטים בעיר.
יב. כְּשֶׁחוֹנִין – חוֹנִין בְּכָל מָקוֹם. וּמִי שֶׁנֶּהֱרַג בַּמִּלְחָמָה – בַּמָּקוֹם שֶׁיִּפֹּל, שָׁם יִקָּבֵר; קוֹנֶה מְקוֹמוֹ כְּמֵת מִצְוָה.
יב. כְּשֶׁחוֹנִין. אנשי הצבא היוצאים להילחם. חוֹנִין בְּכָל מָקוֹם. אף ללא רשות בעל המקום שבו חונים. וּמִי שֶׁנֶּהֱרַג בַּמִּלְחָמָה בַּמָּקוֹם שֶׁיִּפֹּל שָׁם יִקָּבֵר. רשאים לקברו במקום בו נפל, ובעל השטח אינו יכול למנוע את קבורתו שם. קוֹנֶה מְקוֹמוֹ כְּמֵת מִצְוָה. כשם שמת מצווה, שמוטל בדרך ואין לו קוברים, קונה את המקום שבו נמצא ושם קוברים אותו (הלכות רוצח ט,ט).
יג. וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה: אוֹכְלִים הַדְּמַאי, וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם בַּתְּחִלָּה, וּמְבִיאִין כָּל מִינֵי עֵצִים מִכָּל מָקוֹם, וַאֲפִלּוּ מְצָאָן תְּלוּשִׁין וִיבֵשִׁים; אֵין מַקְפִּידִין עַל כָּךְ בַּמַּחֲנֶה. וְכֵן פְּטוּרִין מִלְּעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בַּמַּחֲנֶה, אֶלָּא מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה; וְהוּא שֶׁיַּקִּיפוּ כָּל הַמַּחֲנֶה מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְשׁוּת יָחִיד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְאֵין מַחֲנֶה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה. וּכְשֵׁם שֶׁפְּטוּרִין מִכָּל אֵלּוּ בַּהֲלִיכָתָן, כָּךְ פְּטוּרִין בַּחֲזִירָתָן.
יג. וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה. הקלו בהם על הלוחמים. אוֹכְלִים הַדְּמַאי. פירות ותבואה של עמי ארצות שחכמים חייבו להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני (הלכות מעשר ט,ב), ובמחנה התירו להם לאכול את הדמאי ללא צורך בהפרשה. וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם בַּתְּחִלָּה. פטורים מנטילת ידיים לפני אכילת פת, אבל חייבים בנטילת מים אחרונים (הלכות ברכות ו,ג). וּמְבִיאִין כָּל מִינֵי עֵצִים מִכָּל מָקוֹם. בלי רשות הבעלים. וַאֲפִלּוּ מְצָאָן תְּלוּשִׁין וִיבֵשִׁים. שבוודאי הבעלים מקפידים עליהם ואינם הפקר. מִלְּעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. חכמים תיקנו לא לטלטל בחצר שיש בה רשויות נפרדות של אנשים שונים, אף אם היא מוקפת מחיצות ונחשבת רשות היחיד, אלא אם כן ישתתפו כל בני החצר במאכל אחד שיונח במקום שייקבע כמקום משותף לכולם (הלכות עירובין א,ב). כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְשׁוּת יָחִיד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. יד,א. וְאֵין מַחֲנֶה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה. אנשי צבא. כָּךְ פְּטוּרִין בַּחֲזִירָתָן. כשחוזרים מן המלחמה. שאם לא נקל עליהם אף בחזרה, יימנעו לצאת בעתיד (רדב"ז).
יד. וְאָסוּר לְהִפָּנוֹת בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה אוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה לְתַקֵּן דֶּרֶךְ שָׁם, מְיֻחֶדֶת לְהִפָּנוֹת בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (דברים כג,יג).
יד. לְהִפָּנוֹת. לצרכיו. לְתַקֵּן דֶּרֶךְ שָׁם מְיֻחֶדֶת לְהִפָּנוֹת בָּהּ. מקום מיוחד שבו יתפנו. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ. מקום יהיה לך.
טו. וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת יָתֵד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד תְּלוּיָה עִם כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, יֵצֵא בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ וְיַחְפֹּר בָּהּ וְיִפָּנֶה וִיכַסֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (שם כג,יד). וּבֵין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן אָרוֹן בֵּין שֶׁאֵין עִמָּהֶן, כָּךְ הֵם עוֹשִׂים תָּמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (שם כג,טו).
טו. יָתֵד. כלי חפירה. אֲזֵנֶךָ. כלי המלחמה. שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן אָרוֹן. שהוציאו את ארון הברית אתם למחנה.

תקציר הפרק 

🤔 מה כולל הסכם שלום לפי ההלכה? בימינו, הסכם שלום הוא פשוט הסכם אי-לוחמה בין שני צדדים, לפיו הצדדים הניצים מסכימים להניח את כלי נשקם ולא לתקוף זה את זה. בהלכה, לעומת זאת, להסכם שלום יש עוד כמה סעיפים משמעותיים מאוד: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום", כותב הרמב"ם בפרקנו – ומה כולל עוד השלום המדובר? – "אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח עליהן – אין הורגין מהן נשמה, והרי הן למס", שהוא "שיהיו מוכנין לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בניין החומות וחיזוק המצורות", ועוד על האויבים שהשלימו לקבל עליהם עבדות, שהיא "שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושין תחת ידם" (הלכה א). בקיצור, שונה למדי מהמילה "שלום" של ימינו, לא? 😮

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלכים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן