פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מַחֲלִיקִין בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל, וְאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד. וְכָל שֶׁאָסוּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה, מִן הַגַּרְעִינִין וְהַקְּלִפּוֹת וְהֶעָלִים וְהַחַרְצַנִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – כָּךְ אָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַטֶּבֶל וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ – כָּךְ מֻתָּר בַּטֶּבֶל וּבַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.
א. מַחֲלִיקִין בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל. מותר להחליק בעזרת היד עיגול של תאנים דבוקות וכן ענבים דבוקים (פה"מ מעשרות א,ח). וְאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד. אין לחשוש מהפסד הטבל למרות שההחלקה גורמת לפירות להתעפש מהר יותר (שם). וְכָל שֶׁאָסוּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה מִן הַגַּרְעִינִין וְהַקְּלִפּוֹת וכו'. ראה הלכות תרומות יא,י-יג. כָּךְ אָסוּר. לכל אדם. וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. ממעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר. וּמִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי… שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. שאסור לאכול מעשר שני חוץ לירושלים אלא אם כן מעביר את קדושתו לכסף (הלכות מעשר שני ב,א-ב).
ב. אֵין מַדְלִיקִין בְּטֶבֶל טָמֵא אֲפִלּוּ בַּחֹל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" (במדבר יח,ח) – מַה תְּרוּמָה טְהוֹרָה אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ, אַף תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵין לְךָ לֵהָנוֹת בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וָאֵילָךְ.
ב. אֵין מַדְלִיקִין. אין משתמשים בו כחומר בעירה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. לצורך שבת. יש שפירשו שנרות שבת חמורים יותר לעניין זה מכיוון שאדם זקוק להם לצורך שלום בית וההנאה מהם גדולה יותר (מרכה"מ שבת ה,ח, וראה הסברים נוספים בערוה"ש קד,ג). שֶׁנֶּאֱמַר אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי וכו'. חכמים למדו מפסוק זה שאין ליהנות מטבל מכיוון שחלק ממנו עתיד להיות תרומה. ולמדו מהמילה 'תרומֹתי' בלשון רבים, שכשם שאסור ליהנות מטבל טהור כך אסור ליהנות מטבל טמא ולשרפו על אף שהתרומה שתופרש מטבל זה עתידה להישרף (ראה הלכות תרומות ב,יד).
ג. אֵין מְחַפִּין בַּטֶּבֶל, וְאֵין זוֹרְעִין אֶת הַטֶּבֶל. וַאֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן – אָסוּר לִזְרֹעַ מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הָעוֹקֵר שְׁתָלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאֵינוֹ כְּזוֹרֵעַ טֶבֶל, שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַף הַפֵּרוֹת.
וְכֵן הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וּשְׁתָלָן בְּמָקוֹם אַחֵר: אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף בְּגוּפָן – מֻתָּר; וְאִם שְׁתָלָן כְּדֵי שֶׁיִּקְשׁוּ וְיִקַּח הַזֶּרַע שֶׁלָּהֶן – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזוֹרֵעַ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שֶׁל טֶבֶל.
ג. אֵין מְחַפִּין בַּטֶּבֶל. לא מכסים זרעים של טבל בעפר על מנת שיצמחו. וַאֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. ועדיין אינם טבל, מכל מקום חייב להפריש מהם לפני שיזרעם שוב. שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַף הַפֵּרוֹת. שהרי הפירות עדיין מחוברים לצמח.
לְהוֹסִיף בְּגוּפָן. שהם עצמם יוסיפו לגדול, בדומה לשתלים עם פירות. שֶׁיִּקְשׁוּ וְיִקַּח הַזֶּרַע שֶׁלָּהֶן. שיתקשו ויצמח מהם יבול אחר. אָסוּר. לחזור ולשתלם לפני שיפריש מהם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזוֹרֵעַ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שֶׁל טֶבֶל. כמבואר בפסקה הקודמת.
ד. לִיטְרָא מַעֲשֵׂר טֶבֶל שֶׁזְּרָעָהּ וְהִשְׁבִּיחָה וַהֲרֵי הִיא עֶשֶׂר רְטָלִין – חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשֵׂר, וְאוֹתָהּ לִיטְרָא מְעַשֵּׂר עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן. לִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּקְּנָהּ וּזְרָעָהּ – אֵינוֹ מְעַשֵּׂר לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַתּוֹסֶפֶת, אֶלָּא מְעַשֵּׂר לְפִי כֻּלּוֹ.
ד. לִיטְרָא מַעֲשֵׂר טֶבֶל שֶׁזְּרָעָהּ וְהִשְׁבִּיחָה וַהֲרֵי הִיא עֶשֶׂר רְטָלִין. זרע ליטרא של מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר וצמחו עשר ליטרין. חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשֵׂר. אף שחייב להפריש תרומות ומעשרות מהיבול שצמח, חייבוהו חכמים להפריש תרומת מעשר עבור הליטרא שזרע. וְאוֹתָהּ לִיטְרָא מְעַשֵּׂר עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן. צריך להפריש עבור הליטרא שזרע מפירות מעשר אחרים שחייבים בתרומת מעשר, ואינו יכול להפריש מהפירות שצמחו מהליטרא מכיוון שאינם מעשר אלא פירות רגילים. שֶׁתִּקְּנָהּ. הפריש ממנה תרומות ומעשרות. אֵינוֹ מְעַשֵּׂר לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַתּוֹסֶפֶת וכו'. חייב להפריש שוב עבור הבצלים שזרע, ולא רק עבור מה שנוסף עליהם (הטעם מבואר בהלכה הבאה).
ה. זֵרְעוֹנִים שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וּמֵרְחָן וְעִשְּׂרָן, וְאַחַר כָּךְ זְרָעָן וְהוֹסִיפוּ, וְאֵין זַרְעָן כָּלֶה – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם, הוֹאִיל וְהוֹסִיפוּ, אוֹ אֵין חַיָּבִין, שֶׁהֲרֵי הַזֶּרַע שֶׁעֲדַיִן הוּא קַיָּם וְלֹא אָבַד מְעֻשָּׂר הוּא. וְאֵין אֵלּוּ דּוֹמִין לַבְּצָלִים, שֶׁהַבְּצָלִים אֵין דַּרְכָּן לְהִזָּרַע.
ה. זֵרְעוֹנִים. הראויים לאכילה. וּמֵרְחָן. גמר את מלאכתם (ראה לעיל ג,יג). וְאֵין זַרְעָן כָּלֶה. זרעונים אלו אינם נרקבים באדמה אלא מתקיימים בה לאחר זריעתם. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּבִין בַּמַּעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם. ספק אם יש להפריש רק עבור התוספת או שחכמים חייבוהו להפריש גם עבור הזרע המקורי אף שכבר הפריש ממנו. וְאֵין אֵלּוּ דּוֹמִין לַבְּצָלִים. שחייבים בהפרשה חוזרת ללא ספק כמובא בהלכה הקודמת. שֶׁהַבְּצָלִים אֵין דַּרְכָּן לְהִזָּרַע. כמה אחרונים כתבו על פי הגמרא (בבלי מנחות ע,א) שיש להגיה ברמב"ם ולגרוס 'והבצלים דרכן להזרע', ומשום כך הבצלים שנזרעו מתבטלים לגבי הגידולים שצמחו מהם, ואם רוצה לתלוש את הבצלים שזרע ולאכלם – צריך לעשרם שנית. אבל זרעונים שהביאו שליש אין דרכם להיזרע ולכן קיים לגביהם ספק אם חייבים בהפרשה חוזרת (ראה ישועות מלכו, ערוה"ש קד,טו-טז; וראה ר"י קאפח וד"א שיישבו את הגרסה שלפנינו).
ו. הַזּוֹרֵעַ אֶת הַטֶּבֶל, בֵּין דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה: אִם אֶפְשָׁר לְלַקְּטוֹ – קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְלַקְּטוֹ, וְאִם צָמַח – אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר. וְהַגִּדּוּלִין חֻלִּין, וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה – אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין, עַד שָׁלֹשׁ גְּרָנוֹת, וְהָרְבִיעִי מֻתָּר. וּמִפְּנֵי מָה הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין? מִפְּנֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּזוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ.
אֵין מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וּלְחָבֵר. וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ הַטֶּבֶל, וַאֲפִלּוּ חָבֵר לְחָבֵר, שֶׁמָּא יִסְמְכוּ זֶה עַל זֶה וְיֹאכַל הַטֶּבֶל.
ו. שָׁלֹשׁ גְּרָנוֹת. שלושה יבולים. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. שגלומים בטבל שזרע, והיות והזרע לא כלה החמירו בגידוליו.
אֵין מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל וכו'. אין למכור טבל אלא אם יש לו צורך בכך, וימכור רק ל'חבר' דהיינו תלמיד חכמים שאין חשש שיאכל ממנו לפני ההפרשה (פה"מ דמאי ה,ח). וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ הַטֶּבֶל. במתנה.
ז. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, וְזָכַר שֶׁהֵן טֶבֶל, וְרָץ אַחֲרָיו לְתַקְּנָן וְלֹא מְצָאוֹ: אִם יָדוּעַ שֶׁאֵינָן קַיָּמִין וְשֶׁכְּבָר אָבְדוּ אוֹ נֶאֶכְלוּ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶן; וְאִם סָפֵק שֶׁהֵן קַיָּמִין אוֹ אֵינָן – צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת.
ז. צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת. להפריש עבורם מפירות טבל אחרים.
ח. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מוֹכֵר אוֹמֵר: 'עַל מְנַת שֶׁהֵן טֶבֶל מָכַרְתִּי', וְלוֹקֵחַ אוֹמֵר: 'לֹא לָקַחְתִּי מִמְּךָ אֶלָּא מְעֻשָּׂרִין' – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְתַקֵּן, קְנָס הוּא לוֹ שֶׁמָּכַר אֶת הַטֶּבֶל.
ח. כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְתַקֵּן קְנָס הוּא לוֹ שֶׁמָּכַר אֶת הַטֶּבֶל. ואפילו אם ידוע לנו שהמוכר אמר בשעת המכירה שהפירות טבל, בכל זאת חובת ההפרשה עליו מכיוון שמכר טבל (רדב"ז).
ט. אֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ.
ט. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ. שנותן את הטבל תמורת ההלוואה שהלווה לו, והדבר דומה למכר.
י. מִי שֶׁלָּקְחוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת פֵּרוֹתָיו וְהֵן טְבָלִים: אִם מֵחֲמַת חוֹב שֶׁהוּא חַיָּב לָהֶן – צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת; וְאִם לְקָחוּם בְּאֹנֶס – אֵינוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶן.
י. אִם מֵחֲמַת חוֹב שֶׁהוּא חַיָּב לָהֶן צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת. שהפורע חובו מטבל צריך לתקנו ולהפריש עליו מעשרות.
יא. וְהַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת – מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה.
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הַנָּכְרִי – חוֹלֵק וְנוֹתֵן לְבַעַל הַשָּׂדֶה בְּפָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁטֶּבֶל נָטַל. אֲבָל הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל: אִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע אוֹתָהּ שָׂדֶה – תּוֹרֵם וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁקָּצַץ לִתֵּן לוֹ, וּבַעַל הַשָּׂדֶה מְעַשֵּׂר לְעַצְמוֹ; וְאִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע שָׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר – מוֹצִיא הַמַּעֲשֵׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ.
יא. וְהַלּוֹקֵחַ. הקונה. מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. שיש להניח שהכול יבול של אותה שנה (ראה הלכות תרומות ה,יא שאין להפריש מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת).
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה. לעבדה תמורת אחוז מסוים מהיבול. חוֹלֵק. את היבול כדי לתת לבעל השדה את חלקו. וְנוֹתֵן לְבַעַל הַשָּׂדֶה. ואינו חייב להפריש עבורו מכיוון שהם שותפים ביבול. כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁטֶּבֶל נָטַל. ולא יטעה ישראל לאכול ממנה ללא הפרשה (ראה רדב"ז). אֲבָל הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל. לעבדה תמורת כמות פירות מוגדרת ללא קשר לכמות היבול שתוציא השדה. אִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע אוֹתָהּ שָׂדֶה תּוֹרֵם וכו'. החוכר צריך להפריש תרומה גדולה, מכיוון שיש להפריש תרומה גדולה מהיבול לפני הוצאתו מהגורן. אבל את הפרשת המעשרות יכול להשאיר למחכיר (מפרשים על פי הירושלמי מעשרות ג,א). וְאִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע שָׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר וכו'. שאז הוא כפורע חוב, ולכן יפריש גם מעשרות לפני שייתן לו.
יב. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי – מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ, קְנָס קָנְסוּ אוֹתוֹ בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְכֹּר מִן הַגּוֹי, וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה בּוּרָה לְפָנָיו עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַגּוֹי, קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁיְּעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לַגּוֹי חֶלְקוֹ מְעֻשָּׂר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפֹּץ וִיקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲבוֹתָיו, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר לְפָנָיו בּוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל.
יב. בּוּרָה. לא מעובדת. עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל. כדי שיגיע למצב שימכרה לישראל, ומדובר בשדה בארץ ישראל (פה"מ דמאי ו,ב). הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַגּוֹי. ששדה אבותיו של הישראל נמצאת כעת בבעלות הגוי, והישראל מקבלה ממנו לעבדה. קָנְסוּ אוֹתוֹ וכו'. ובחכירות קנסוהו גם כשאינה שדה אבותיו כמובא בתחילת ההלכה. ומפרשי הרמב"ם הביאו כמה הסברים לחילוק זה (ראה רדב"ז וערוה"ש קה,י, קה,יד).
יג. אֵי זֶה הוּא חוֹכֵר וְאֵי זֶה הוּא מְקַבֵּל? חוֹכֵר – שֶׁחוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּדָבָר קָצוּב מִן הַזֶּרַע בְּכָךְ וְכָךְ סְאָה, בֵּין עָשָׂת הַרְבֵּה בֵּין עָשָׂת מֻעָט. וּמְקַבֵּל – שֶׁהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָהּ בְּחֵלֶק מִמַּה שֶּׁתַּעֲשֶׂה, חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ אוֹ מַה שֶּׁיַּתְנוּ בֵּינֵיהֶן. וְהַשּׂוֹכֵר – הוּא שֶׁשּׂוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּמָעוֹת.
יג. אֵי זֶה הוּא חוֹכֵר וכו'. ראה גם הלכות שכירות ח,א-ב.
יד. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ נִשְׁתַּתְּפוּ – יָכוֹל הָאֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: 'טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', 'אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי'. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: 'טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים', 'אַתָּה יַיִן וַאֲנִי שֶׁמֶן', מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל.
יד. יָכוֹל הָאֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ. כשהפירות עדיין טבל. לֹא יֹאמַר לוֹ טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים וכו'. שנותן לו את חלקו בחיטים תמורת חלק חברו בשעורים, והרי זה כמכר (ראה גם לקמן יא,ו).
טו. כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן – מוֹצִיאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת מִידֵיהֶן, וְנוֹתְנִין אוֹתָן לְכֹהֲנִים וְלִלְוִיִּם אֲחֵרִים. קְנָס הוּא לָהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ לַגְּרָנוֹת וְלַגִּתּוֹת וְיִקְנוּ טְבָלִים כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מַתְּנוֹת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים. וְאִם קָנוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, כְּגוֹן שֶׁלָּקְחוּ תְּבוּאָה קֹדֶם מֵרוּחַ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.
טו. כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מַתְּנוֹת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים. לקחת את המתנות לעצמם.
טז. כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָכְרוּ בִּמְחֻבָּר – הֲרֵי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן. וְאִם מָכְרוּ אַחַר גְּמַר מְלָאכָה – הֲרֵי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁל לוֹקֵחַ, וּמַפְרִישׁ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה.
טז. הֲרֵי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן. שמן הסתם מכרו על דעת שיהיו שלהם. וְאִם מָכְרוּ אַחַר גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁל לוֹקֵחַ. מכיוון שיכלו להפריש וליטול מה שהפרישו ובכל זאת מכרו את הפירות, מסתבר שהתכוונו למכור גם את זכות המעשרות.
יז. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל – כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעַשְׂרוֹת, וְהַיִּשְׂרְאֵלִי נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְנוֹתְנוֹ לְכָל כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן אוֹ מִלֵּוִי – הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר לְבַעַל הַשָּׂדֶה, וּשְׁאָר הַמַּתָּנוֹת חוֹלְקִין.
יז. שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה. לעבדה, תמורת חלק מהיבול. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. כשמחלקים את היבול כפי שסיכמו, מחלקים גם את התרומה והמעשרות לפי אותו יחס. הַתְּרוּמָה. אם בעל השדה כהן. אוֹ הַמַּעֲשֵׂר. מעשר ראשון, אם בעל השדה לוי. וּשְׁאָר הַמַּתָּנוֹת חוֹלְקִין. כגון מעשר שני שאינו מיועד ללוי או לכהן ושניהם יכולים לאכלו בירושלים, ולכן אין לאחד מהם עדיפות לגביו.
יח. הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁמֶן, בֵּין יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֵן אוֹ לֵוִי בֵּין כֹּהֵן אוֹ לֵוִי מִיִּשְׂרָאֵל – כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן חָשׁוּב הוּא.
יח. הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁמֶן. וההפרשה מתבצעת רק לאחר הפקת השמן (לעיל ג,טו). כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. ואפילו ישראל שקיבל מכהן או לוי אינו נותן להם את כל התרומה או המעשר (בניגוד לכלל המבואר בהלכה הקודמת). מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן חָשׁוּב הוּא. והמקבל אינו מוותר על חלקו בתרומה או במעשר.
יט. כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לוֹ: 'עַל מְנַת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁלִּי לְעוֹלָם' – הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ; כֵּיוָן שֶׁאָמַר 'עַל מְנַת', נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם מֵת הַכֹּהֵן – הֲרֵי בְּנוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אָמַר לוֹ: 'עַל מְנַת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת לִי וְלִבְנִי', מֵת הוּא – יִטְּלֵם בְּנוֹ. 'עַל מְנַת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי כָּל זְמַן שֶׁהִיא לְפָנֶיךָ', מְכָרָהּ לְאַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ – אֵין לַכֹּהֵן אוֹתָן מַעַשְׂרוֹת.
יט. נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַמַּעֲשֵׂר. יש לפרש ששייר זכות מסוימת בשדה עצמה לעניין הפירות, שאם לא שייר לעצמו כלום בשדה אלא רק זכות בפירות העתידיים, אינו זוכה בהם כשיצמחו, מכיוון שלא ניתן לזכות בדבר שלא בא לעולם (ראה הלכות מכירה כג,ד). וְאִם מֵת הַכֹּהֵן הֲרֵי בְּנוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. מכיוון שלא שייר במפורש גם לבנו אנו מפרשים ששייר רק לעצמו, ולאחר מותו אין לבנו עדיפות על שאר הכהנים. מְכָרָהּ לְאַחֵר וכו'. אם הקונה מכר את השדה ואינה לפניו, איבד הכהן את זכותו, והיא אינה חוזרת גם אם הקונה חזר וקנה את השדה.
כ. יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן וְלֵוִי, וְאָמַר לוֹ: 'עַל מְנַת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי אַרְבַּע' אוֹ 'חָמֵשׁ שָׁנִים' – מֻתָּר. 'עַל מְנַת שֶׁהֵן שֶׁלִּי לְעוֹלָם' – אָסוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹּהֵן.
וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה עָלָיו חוֹב לְיִשְׂרָאֵל – לֹא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל זֶה גּוֹבֶה מֵאֲחֵרִים וּמַפְרִישׁ עַד שֶׁיִּפָּרַע כְּנֶגֶד חוֹבוֹ, שֶׁאֵין לֵוִי זֶה עוֹשֶׂה בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ כְּלֵוִי אַחֵר, שֶׁיִּגְבֶּה מַעֲשֵׂר מֵאֲחֵרִים.
כ. יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן וְלֵוִי. שצריך לתת את התרומה או המעשר לבעל השדה, כדלעיל הי"ז. וְאָמַר. הישראל. עַל מְנַת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי. שיוכל לתת אותם לאיזה כהן או לוי שירצה. שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹּהֵן. מכיוון שנותן לישראל את זכות התרומות והמעשרות ללא הגבלת זמן, כאילו עשה אותו כהן.
שֶׁהָיָה עָלָיו חוֹב לְיִשְׂרָאֵל. שהיה חייב לישראל. לֹא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל זֶה גּוֹבֶה מֵאֲחֵרִים וּמַפְרִישׁ עַד שֶׁיִּפָּרַע כְּנֶגֶד חוֹבוֹ. לא יגבה טבל מאחרים ויפריש את המעשר לעצמו עד לשיעור החוב. שֶׁאֵין לֵוִי זֶה עוֹשֶׂה בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ כְּלֵוִי אַחֵר. שהרי נוטל באופן קבוע את המעשרות.
כא. יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ טֶבֶל מְמֹרַח מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן, וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ יְרָשׁוֹ מֵאֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו וְהֵן שֶׁלּוֹ, שֶׁהַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִתָּרֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוּרְמוּ.
כא. טֶבֶל מְמֹרַח. לאחר מירוח, שחייב בהפרשה. מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן. שאבי אמו זכה בתרומה, וכן במעשר (ראה לעיל א,ד שאין מוציאים מעשר ראשון מיד כהן). וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ יְרָשׁוֹ מֵאֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל. שאף שהטבל היה שייך בתחילה לישראל, מכל מקום לאחר מות הישראל זכה הכהן היורש בתרומה ובמעשר. וְהֵן שֶׁלּוֹ. הישראל שיורש מאבי אמו הכהן מקבל ממנו את זכויותיו בטבל, ולכן התרומה והמעשר שייכים לו, ומכיוון שאינו יכול לאכול את התרומה ימכרנה לכהן (ריק"ו ורדב"ז). שֶׁהַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִתָּרֵם. כגון טבל ממורח שניתן להפריש ממנו. כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ הֵן. אנו מתייחסים אליהן כאילו כבר הופרשו, ולכן זכה בהן אבי אמו הכהן. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוּרְמוּ. ראה גם הלכות אישות ה,ו.
כב. הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְּקַבָּלָה לְגוֹי אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָן. נְתָנָהּ לְעַם הָאָרֶץ: עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם; וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת – צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? עוֹמֵד עַל הַגֹּרֶן וְנוֹטֵל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמַה שֶּׁאָכְלוּ, שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָהֶם.

כב. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. אף שנתן את השדה לפני שהיבול הגיע לשלב הגידול שבו מתחיל חיוב מעשרות (ראה לעיל ב,ג-ה). צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָן. כשיגיע היבול לשלב ההפרשה צריך להפריש גם עבור החלק שלהם ביבול (יש מפרשים שלגבי נותן לגוי הטעם הוא משום קנס על כך שנתן לו שדה בארץ ישראל, ולגבי מי שאינו נאמן על המעשרות הטעם הוא כדי שלא להכשילו באכילת טבל – חזו"א דמאי יד,ב, וראה לעיל ב,ו ובד"א שם). אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. שרוב עמי הארץ מעשרים. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. שאם לא יעשר הרי הוא כמוכר טבלים לעם הארץ (רדב"ז). וְנוֹטֵל. מפריש מעשרות. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמַה שֶּׁאָכְלוּ. אין צריך להפריש עבור פירות הטבל שאולי אכלו לפני שהפריש.

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות מעשר

טֶבֶל

עיקרו של הפרק עוסק בדיני השימוש בטבל – איסור הפסדתו (אסור באכילה, הדלקה, זריעה, מכירה וכד'), איסור זריעתו ודין הגידולים ואיסור מכירת טבל.
בחלקו השני של הפרק מבאר הרמב"ם על מי חובת ההפרשה במקרה שאדם חוכר או מקבל שדה מחברו וכן במקרה של שותפים. בחלקו האחרון של הפרק דן הרמב"ם בזכות של הכהנים והלויים במתנות ובמקרים חריגים שבהם יש לישראל זכות במתנות. הפרק נחתם בביאור חובת ההפרשה שמוטלת על הנותן שדה בקבלנות למי שאינו מעשר.

חוכר ומקבל:
🔹מקבל -נותן לבעלים טבל בתור חלקו.
🔹חוכר -מפריש ואח"כ נותן לבעלים את חלקו.
כהן ולוי: קנו טבל – יפרישו ויתנו לאחרים. מכרו טבל -הקונה מפריש למי שרוצה, מלבד קודם גמר מלאכה. קיבלו שדה – חולקים עם הישראל בכל. מכרו שדה – יכולים להתנות שהמעשרות להם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מעשר ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מי שזרע טבל וכבר צמחו הזרעים – חייב לעוקרם?

2.שכר שדה מגוי חייב-להפריש את מעשרותיו לפני שמעביר לגוי את חלקו בתבואה?

3.בשעת הצורך – האם מותר למכור טבל לתלמיד חכם?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן