פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מְעוֹת חֻלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ, וְלִקֵּט מִכָּאן וּמִכָּאן – מַה שֶּׁלִּקֵּט לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיַּשְׁלִים, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאִם בָּלַל וְחָפַן אוֹ שֶׁלִּקֵּט מִצַּד אֶחָד וּמָצָא חָסֵר – הֲרֵי זֶה לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
כֵּיצַד? הָיוּ מָאתַיִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמֵאָה חֻלִּין, נִתְפַּזְּרוּ וּבְלָלָן וְחָפַן הַכֹּל, וְנִמְצְאוּ מָאתַיִם וְשִׁבְעִים – הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנִים מֵהֶן מַעֲשֵׂר, וְתִשְׁעִים חֻלִּין. זֶה הַכְּלָל: הַמִּתְלַקְּטִין – לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהַנִּבְלָלִין – לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר: 'אִם אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי הֵן הַמַּעֲשֵׂר – הַשְּׁאָר חֻלִּין; וְאִם הֵן חֻלִּין – הֲרֵי מְעוֹת הַמַּעֲשֵׂר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן מְחֻלָּלִין עֲלֵיהֶן'.
א. וְלִקֵּט מִכָּאן וּמִכָּאן. ליקט אחד אחד באופן אקראי. מַה שֶּׁלִּקֵּט לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיַּשְׁלִים. כל מטבע שמלקט יש להסתפק שמא היא מעשר, ולכן החמירו להחשיבה מעשר עד שילקט סכום מטבעות כמספר מטבעות המעשר שהיו בידו. וְאִם בָּלַל וְחָפַן. אם ערבב את המטבעות (לפני נפילתן או אחרי נפילתן – רדב"ז), ואסף בחופנו כמה מטבעות יחד, באופן שבוודאי עלו בידו גם מעות חולין. אוֹ שֶׁלִּקֵּט מִצַּד אֶחָד. ליקט רק ממקום מסוים, שבוודאי ליקט גם מעות חולין, שהרי לא ייתכן שכל המעשר נפל רק בצד אחד (ערוה"ש קכח,ו, ד"א). וּמָצָא חָסֵר הֲרֵי זֶה לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אף שלא מצא את כל המטבעות, לא החמירו לתת למעשר את כל הסכום שהיה לו, אלא מחלקים באופן יחסי.
וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר וכו'. תנאי זה נצרך בכל המקרים שהובאו בהלכה שלנו.
ב. סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ – מֵבִיא בַּסֶּלַע מָעוֹת, וַאֲפִלּוּ מְעוֹת נְחֹשֶׁת, וְאוֹמֵר: 'סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מְחֻלֶּלֶת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ', וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, וּמְחַלֵּל הַמָּעוֹת שֶׁל נְחֹשֶׁת עָלֶיהָ, וְתַחֲזֹר הַסֶּלַע הַיָּפָה לְמַעֲשֵׂר.
ב. וְשֶׁל חֻלִּין. וסלע של חולין. מֵבִיא בַּסֶּלַע מָעוֹת. מביא מעות שערכן סלע. אֶת הַיָּפֶה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. את הסלע היפה. וּמְחַלֵּל הַמָּעוֹת שֶׁל נְחֹשֶׁת עָלֶיהָ. שאין להשאיר את קדושת המעשר במעות נחושת כדלעיל ד,ז (והסיבה שצריך להביא מעות נחושת ואינו יכול לקחת מלכתחילה את הסלע היפה מתוך התערובת ולומר שאם היא חולין הרי הסלע השנייה מחוללת עליה, מפני שחילול מטבע על מטבע זהה אינו דרך חילול ואין לעשות זאת אפילו בשעת הדחק – ריק"ו).
ג. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ', וְנִמְצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת – הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. אָמַר לוֹ: 'הֲרֵי שָׁם מָנֶה', וּמָצָא מָאתַיִם – הַשְּׁאָר חֻלִּין. 'הֲרֵי שָׁם מָאתַיִם', וּמָצָא מָנֶה – הֲרֵי הִיא חֻלִּין. הִנִּיחַ מָנֶה מַעֲשֵׂר וּמָצָא מָאתַיִם, מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה, אֲפִלּוּ הָיוּ בִּשְׁנֵי כִּיסִין – הַכֹּל חֻלִּין.
ג. וְנִמְצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת. פירות או מעות. הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. ואין חוששים שמה שמצא הוא המעשר שהוזז ממקומו. מָנֶה. מאה דינרים. הַשְּׁאָר חֻלִּין. מניחים שהמנה של המעשר נותר במקומו, והאב הוסיף אליו מנה אחר של חולין, ומה שאמר 'הרי שם מנה' כוונתו רק למעות המעשר (ריק"ו). ונמצא שיש כאן מאה מעשר ומאה חולין מעורבים, ויש לחללן באופן המבואר לעיל ה"ב (ד"א על פי ראשונים). הֲרֵי שָׁם מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה הֲרֵי הִיא חֻלִּין. הדינרים שמצא חולין, כיוון שבדרך כלל אדם אינו מפריד בין מעות מעשר שהרי צריך להעלות את כולן לירושלים (רש"י ביצה י,ב), ולכן סביר להניח שלא לקח מאה דינרים מתוך המאתיים אלא לקח את כל כסף המעשר יחד, והדינרים שמצא הם דינרים אחרים. הִנִּיחַ מָנֶה מַעֲשֵׂר וּמָצָא מָאתַיִם… הַכֹּל חֻלִּין. אם האב עצמו מצא מאתיים, אין להניח שהוסיף מנה חולין אל המעשר, שהרי אם היה עושה כך היה זוכר זאת (ראה רש"י שם שהנחת מעות חולין עם מעות מעשר זהו מעשה חריג), אלא יש להניח שאלו מעות אחרות (ריק"ו). כִּיסִין. כעין ארנקים.
ד. אָמַר לוֹ אָבִיו: 'כִּיס מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִי בַּבַּיִת', הָלַךְ וּמָצָא שָׁם שְׁלֹשָׁה כִּיסִין – הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם מַעֲשֵׂר, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֹאכַל מִן הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיְּחַלְּלֵם עַל הַגָּדוֹל.
ד. לֹא יֹאכַל מִן הַקְּטַנִּים. לא ישתמש בכסף שבארנקים הקטנים.
ה. מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלְּךָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי?', וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין, וְיִהְיוּ דְּבָרָיו קַיָּמִין.
ה. שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק. נעשה אילם. וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ. לאות הסכמה. בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין. שואלים אותו שלוש שאלות כדי לבדוק אם דעתו מספיק צלולה (ראה הלכות גירושין ב,טז).
ו. אָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם: 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל אָבִיךָ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא שָׁם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לוֹ – אֵינוֹ מַעֲשֵׂר, דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.
ו. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל אָבִיךָ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ וכו'. שהיה מחפש מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן הם, ואמרו לו בחלום היכן הם ובאיזה סכום הם ושהמעות הללו של מעשר שני (הלכות זכייה ומתנה י,ז). דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. אין להם תוקף הלכתי לא להקל ולא להחמיר. ואף שחלק ממה שנאמר לו בחלום נמצא אמת, אין זה מוכיח שכל הפרטים שבו נכונים (ראה ריק"ו), ולכן דין הכסף שמצא כדין סתם כסף שהוא חולין.
ז. הָאוֹמֵר לְבָנָיו: 'אֲפִלּוּ אַתֶּם מֵתִים אַל תִּגְּעוּ בְּזָוִית זוֹ', וּמָצְאוּ שָׁם מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. טָמַן מָעוֹת בִּפְנֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶן: 'שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן' אוֹ 'שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן': אִם כְּמַעֲרִים – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו; וְאִם כְּמִתְכַּוֵּן – דְּבָרָיו קַיָּמִין.
ז. אֲפִלּוּ אַתֶּם מֵתִים. ברעב. הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. ואין חוששים שאמר להם לא לגעת בכסף מפני שהוא מעשר. אִם כְּמַעֲרִים וכו'. יש להבחין בין מקרה שהדברים מראים שהאב אמר זאת כמוסר עדות או צוואה והתכוון לדבריו, לבין מקרה שנראה שאמר זאת על מנת שלא יבזבזו את הכסף או מסיבה צדדית אחרת.
ח. הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו מֵ"ם – הֲרֵי מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. דָּלֶ"ת – דְּמַאי. טֵ"ת – טֶבֶל. תָּ"ו – תְּרוּמָה. קוֹ"ף – קָרְבָּן, וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת – הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. שֶׁכֵּן הָיוּ כּוֹתְבִין אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה.
ח. וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. יש להניח שהכלי נתרם לנכסי בית המקדש, וגם מה שבתוכו קדוש, לפי שאין דרך בני אדם להניח חולין בכלי הקדש (משנה מעשר שני ד,י). אמנם כלי של חרס בדרך כלל לא מקדישים, לפי שאין לו חשיבות, ולכן רק תכולתו קדושה (פה"מ שם). בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה. כשגזרו גויים על קיום מצוות, ומחמת ההרגל נמשך נוהג זה גם לאחר הסכנה (שו"ת מהרי"ק סי' קסא).
ט. מָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין, הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם מִתְכַּבְּדִין בְּכָל יוֹם. מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶס וְכָתוּב בּוֹ 'מַעֲשֵׂר' – הֲרֵי אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. אֲבָל בִּשְׁעַת הָרֶגֶל – הַכֹּל מַעֲשֵׂר.
ט. אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת. אף שאנשים אינם רגילים להניח מטבעות זהב של חולין עם כסף או עם מעות נחושת, אין לחשוש שכסף זה מעשר (ירושלמי מעשר שני ד,ו; וראה מפרשי המשנה מעשר שני ד,ט). הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם מִתְכַּבְּדִין בְּכָל יוֹם. מנקים אותם כל יום, ולכן אפילו אם הכסף נמצא מיד אחר הרגל אין לו דין של כסף הנמצא בשעת הרגל שדינו מעשר. אֲבָל בִּשְׁעַת הָרֶגֶל הַכֹּל מַעֲשֵׂר. שכל ישראל עולים אז לרגל, וכל מי שיש לו מעות מעשר שני מעלה אותן (פה"מ שקלים ז,ב).
י. מָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה בִּירוּשָׁלַיִם – לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר, שֶׁחֶזְקַת רֹב הָעָם מְבִיאִין מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְקוֹנִים בּוֹ בְּהֵמוֹת. וְהַנִּמְצָאוֹת בְּהַר הַבַּיִת – לְעוֹלָם חֻלִּין, שֶׁחֶזְקָתָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה שֶׁחִלְּלוּם הַגִּזְבָּרִין עַל הַבְּהֵמָה.
י. לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בכל ימות השנה. רֹב הָעָם. רוב הקונים מסוחרי בהמה. שֶׁחֶזְקָתָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה שֶׁחִלְּלוּם הַגִּזְבָּרִין עַל הַבְּהֵמָה. רוב הכסף הנמצא בהר הבית מקורו מהכסף שנתרם במחצית השקל והניחוהו בלשכה המיוחדת לכך ('תרומת הלשכה', ראה הלכות שקלים ב,ד), ודינו חולין מפני שהגזברים אינם מוציאים כסף מתרומת הלשכה אלא אם כן מחללים אותו על בהמה לקרבן (שם ג,טו).
יא. תֵּבָה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ חֻלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְנִמְצָא בְּתוֹכָהּ מָעוֹת: אִם רֹב מַנִּיחֵי מַעֲשֵׂר – הֲרֵי הַמָּעוֹת מַעֲשֵׂר; וְאִם רֹב מַנִּיחֵי חֻלִּין – חֻלִּין; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – חֻלִּין.
יא. אִם רֹב מַנִּיחֵי מַעֲשֵׂר. אם רוב האנשים שהניחו בה מעות, הניחו מעות מעשר.
יב. מָצָא פֵּרוֹת בֵּין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר לְפֵרוֹת תְּרוּמָה – יִפְּלוּ לַקָּרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – יֵאָכְלוּ בְּחֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן: אֲסוּרִין לְזָרִים וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ כַּתְּרוּמָה, וַאֲסוּרִין לְאוֹנֵן וּטְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם כַּמַּעֲשֵׂר. וְכֵן בְּמָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בֵּין חֻלִּין לְמַעֲשֵׂר.
יב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. נמצאו בדיוק באמצע. יֵאָכְלוּ בְּחֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן. שספק תורה להחמיר. וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם. נטילת ידיים (הלכות תרומות יא,ז). וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. התבאר לעיל ג,ד. לְאוֹנֵן. התבאר לעיל ג,ו. הֲבָאַת מָקוֹם. לירושלים.
יג. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי וְשֶׁל וַדַּאי שֶׁנִּתְעָרְבוּ – יֵאָכְלוּ בַּחֹמֶר שֶׁלָּהֶן.
יג. יֵאָכְלוּ בַּחֹמֶר שֶׁלָּהֶן. שאין לנהוג בהם את הדינים המקלים הנוהגים במעשר שני של דמאי (כגון אכילה באנינות או נתינה לעם הארץ כדלעיל ג,ח).
יד. פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת חֻלִּין – יֹאכַל הַכֹּל בְּטָהֳרָה בַּמָּקוֹם, אוֹ יִפְדֶּה אֶת הַמַּעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם – אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן בְּמִינָן; הוֹאִיל וְהוּא בִּירוּשָׁלַיִם, הֲרֵי הוּא כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְיֹאכַל הַכֹּל בְּטָהֳרָה.
יד. יֹאכַל הַכֹּל בְּטָהֳרָה בַּמָּקוֹם. אם נמצא בירושלים. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם וכו'. מכיוון שבירושלים יש אופן של היתר על ידי אכילתם בטהרה, החשיבו את המעשר שם כדבר שיש לו מתירין. ואף שאדם טמא ובהמה אינם יכולים לאכלו ולגביהם אין דרך היתר, מכיוון שאדם טהור יכול לאכלו שם בקלות נחשב כדבר שיש לו מתירים (פה"מ ביכורים ב,ב, ד"א; וראה גם הלכות ביכורים ד,טו). וכל זה בתערובת של מין במינו ('במינן'). אך בתערובת של מין בשאינו מינו דנים על פי נתינת טעם, אפילו בדבר שיש לו מתירין (הלכות מאכלות אסורות טו,יב).
טו. הַזּוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם – הַגִּדּוּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אֲבָל אִם זְרָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס – הַגִּדּוּלִין חֻלִּין, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, וּפוֹדִין אוֹתוֹ בִּשְׁעַת זְרִיעָתוֹ.
טו. הַזּוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם הַגִּדּוּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שמאחר שיש אפשרות קלה לאכלו בירושלים בטהרה החמירו חכמים שאינו ניתר על ידי הזריעה (פה"מ ביכורים ב,ב). אֲבָל אִם זְרָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַגִּדּוּלִין חֻלִּין. מכיוון שצומחים מכוח מעשר שני ומכוח הקרקע שהיא חולין, ו"דבר שיש לו שני גורמים אחד אסור ואחד מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר" (לקמן י,כא). וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. שכשזורעים אותו אינו נרקב באדמה. וּפוֹדִין אוֹתוֹ בִּשְׁעַת זְרִיעָתוֹ. לכתחילה, אדם שרוצה לזרוע מעשר שני צריך לפדותו קודם זריעתו (אמנם אם עבר וזרע ללא פדייה, הגידולים חולין כמבואר בהלכה זו; וראה
גם הלכות מעילה ה,יא).
טז. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בָּטֵל בְּרֹב. בְּאֵי זֶה מַעֲשֵׂר אָמְרוּ? בְּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא וְנָפְלוּ מְחִצּוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְחִצּוֹת לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם, וְאִי אֶפְשָׁר לִפְדּוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַס, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְנִמְצָא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, וּבָטֵל בְּרֹב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת.
טז. וְנָפְלוּ מְחִצּוֹת. שכבר לא ניתן לאכלו בתוך חומות ירושלים, כגון שחרב בית המקדש לאחר שהוציא את המעשר, שאין אוכלים מעשר שני אלא בפני הבית כדלעיל ב,א (אמנם אם הבית קיים והחומות נפלו אוכלים מעשר שני, ראה הלכות בית הבחירה ו,טו). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. שהוא מדברי חכמים, ובכל זאת יש בו דין קליטת מחיצות ואסור לפדותו לאחר שנכנס (כדלעיל ב,ט). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. הלכות מאכלות אסורות פרק טו.

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות מעשר שני ונטע רבעי

ספקות ותערובות

בפרק זה דן הרמב"ם בדיני תערובות וספקות בפירות ומעות מעשר שני. הרמב"ם פותח בדין מעות מעשר שני שנתערבו במעות של חולין.
לאחר מכן דן בספקות שונים שנובעים מאמירות שונות לגבי מקום מעות מעשר וממציאת מעות. לאחר מכן דן הרמב"ם בתערובת של פרות מעשר ומסיים בביטול מעשר שנובע מזריעה ומרוב.

חילוקי הדינים: א) תערובת כספים – לוקח כערך המעשר ומתנה (כמפורט בפרק); ב) זיהוי המעשר – רק מה שזוהה בבירור נחשב כמעשר, ואף בראשי-תיבות; ג) כסף בירושלים – הוא חולין, מלבד ברגל או בשוק הבהמות; ד) ספקות – לפי הרוב או הקרוב; ה) תערובת פירות – יפדה או יחמיר בהכל; ו) הגידולים – חולין, מלבד בירושלים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מעשר שני ונטע רבעי ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אמרה לו סבתו בחלום שהכסף הירושה הוא של מעשר -חייב לתת אותו צדקה?

2.מצא ברחוב כלי ועליו האות ת'-יכול להשתמש בו כרצונו?

3.מעשר שני שנתערב בתוך חומות העיר ביחס של 1:2 -מותר לאוכלו שם?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן