פרק ו', הלכות נדרים, ספר הפלאה
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ אֲסוּרָה עָלַי' אוֹ 'הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלִי אֲסוּרָה עָלֶיךָ' – הֲרֵי זֶה הַנֶּאֱסָר לֹא יִשְׁאַל מִן הָאָסוּר לוֹ נָפָה וּכְבָרָה, רֵחַיִם וְתַנּוּר, וְכָל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, אֲבָל מַשְׁאִילוֹ נְזָמִים וְטַבָּעוֹת וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְאָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שַׂק לְהָבִיא לוֹ פֵּרוֹת, וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת.
א. נָפָה. כלי לניפוי קמח. וּכְבָרָה. כלי לניפוי גרגרי תבואה וזרעונים (פה"מ שביעית ה,ט). רֵחַיִם. המשמשות לטחינה. אֹכֶל נֶפֶשׁ. מאכל אדם. מַשְׁאִילוֹ. האסור לנאסר. וְאָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שַׂק לְהָבִיא לוֹ פֵּרוֹת וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת. אף שאין אלו כלים שעושים בהם אוכל נפש, הם משמשים להובלת מאכלים וגורמים להנאת מאכל.
ב. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין מַשְׁאִילִין כֵּלִים אֶלָּא בְּשָׂכָר – אָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אַף כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הֲרֵי שֶׁהָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּדֵי לְהֵרָאוֹת בָּהֶן בִּפְנֵי אֲחֵרִים עַד שֶׁיֵּהָנֶה מֵהֶן, אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ כְּדֵי לֵילֵךְ לְמָקוֹם שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ – הֲרֵי זֶה אָסוּר מִסָּפֵק. לְפִיכָךְ, אִם עָבַר – אֵינוֹ לוֹקֶה.
ב. אָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אַף כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. שהרי חוסך ממנו את כסף השכירות, ובכסף זה יכול לקנות מאכלים, ונמצא שזוהי הנאה המביאה לידי מאכל. כְּדֵי לְהֵרָאוֹת בָּהֶן בִּפְנֵי אֲחֵרִים עַד שֶׁיֵּהָנֶה מֵהֶן. כגון ששואל ממנו בגדים נאים או תכשיטים, ועל ידי זה יתנו לו מאכלים טובים בבית המשתה. כְּדֵי לֵילֵךְ לְמָקוֹם שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ. הנאת מאכל, כגון שעובר בחצרו של האסור כדי לילך לבית האוכל.
ג. אֵין בֵּין מֻדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ הֲנָאַת מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁאִילִין אוֹתָן בְּחִנָּם.
ג. מֻדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ. שאסר הנאת חברו על עצמו או שחברו אסר את הנאתו עליו. דְּרִיסַת הָרֶגֶל. לעבור בחצרו וכדומה, שהמודר הנאה אסור והמודר מאכל מותר.
ד. רְאוּבֵן שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו הֲנָאַת שִׁמְעוֹן, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה – מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּתֵּן שִׁמְעוֹן עַל יָדוֹ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁרְאוּבֵן חַיָּב בָּהּ, וְכֵן פּוֹרֵעַ חוֹב שֶׁעָלָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיַד רְאוּבֵן כְּלוּם, אֶלָּא מָנַע מִמֶּנּוּ הַתְּבִיעָה, וּמְנִיעַת תְּבִיעָה אֵינָהּ בִּכְלַל אִסּוּרֵי הֲנָאָה.
לְפִיכָךְ מֻתָּר לוֹ לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַעֲבָדָיו, אֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִיִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם. אֲבָל לֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף בִּבְשָׂרָהּ – הֲנָאָה הוּא שֶׁהִגִּיעָה לְיַד רְאוּבֵן.
ד. עַל יָדוֹ. בשבילו. מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. מצווה על כל איש מישראל לתת מחצית השקל בכל שנה למימון קרבנות הציבור של השנה הבאה (הלכות שקלים א,א). וּמְנִיעַת תְּבִיעָה אֵינָהּ בִּכְלַל אִסּוּרֵי הֲנָאָה. האיסור הוא להנות את המודר באופן ממשי, ובמניעת נזק או מניעת תביעת חוב לא הגיע לידו של המודר כלום ולא גרם לו אלא קורת רוח בלבד (ראה פה"מ נדרים ד,ב-ג).
בֵּין טְמֵאָה. על שאף שאינו אוכלה, פיטומה יעלה את מחירה לכשימכרנה.
ה. הָיָה שִׁמְעוֹן כֹּהֵן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹת רְאוּבֵן, שֶׁהַכֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי שָׁמַיִם הֵן, אֵינָן שְׁלוּחֵי בַּעַל הַקָּרְבָּן. וּמַשִּׂיא שִׁמְעוֹן בִּתּוֹ הַבּוֹגֶרֶת לִרְאוּבֵן מִדַּעְתָּהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה נַעֲרָה שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ – אָסוּר, שֶׁזֶּה כְּמוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ.
ה. שֶׁהַכֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי שָׁמַיִם הֵן. מצווים בהקרבת הקרבנות על ידי הקב"ה ושליחיו הם. אֵינָן שְׁלוּחֵי בַּעַל הַקָּרְבָּן. ונמצא שאינו מהנה את ראובן. הַבּוֹגֶרֶת. הבת שמלאו לה שתים עשרה שנה והביאה סימני גדלות נקראת נערה, ושישה חודשים לאחר מכן היא נקראת בוגרת (הלכות אישות א,א-ב). מִדַּעְתָּהּ. שבהיותה בוגרת אינו יכול להשיאה אלא בהסכמתה (הלכות אישות ג,יב), ולפיכך אין שמעון מהנה את ראובן בכך (רדב"ז). אֲבָל אִם הָיְתָה נַעֲרָה שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ אָסוּר. שכל עוד היא נערה רשות אביה לקדשה למי שירצה (שם הי"א).
ו. וְתוֹרֵם שִׁמְעוֹן תְּרוּמַת רְאוּבֵן וּמַפְרִישׁ לוֹ מַעַשְׂרוֹתָיו מִדַּעְתּוֹ. כֵּיצַד מִדַּעְתּוֹ? כְּגוֹן שֶׁאָמַר רְאוּבֵן: 'כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם – יָבוֹא וְיִתְרֹם'. אֲבָל לֹא יֹאמַר לְשִׁמְעוֹן לִתְרֹם לוֹ, שֶׁהֲרֵי עוֹשֵׂהוּ שָׁלִיחַ, וְזֶה הֲנָיָה לוֹ.
ו. מִדַּעְתּוֹ. שהרי לא ניתן לתרום או להפריש מעשרות ללא הסכמת הבעלים (הלכות תרומות ד,ב). כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם יָבוֹא וְיִתְרֹם. נמצא שהתרומה היא בהסכמתו, אך באופן שלא מינהו שליח.
ז. וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטֹּל עָלֶיהָ שָׂכָר, אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאִם אֵין דַּרְכָּם שָׁם לִטֹּל שָׂכָר עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ.
ז. וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. בחינם. שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטֹּל עָלֶיהָ שָׂכָר. כמבואר בהלכות תלמוד תורה א,ז, ונמצא שאינו חוסך ממנו שכר לימוד ואינו גורם לו הנאה. אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. שניתן ליטול עליה שכר (שם), וממילא אם מלמדו בחינם חוסך ממנו את שכר הלימוד וגורם לו הנאה. מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ. ואף שהאב מחויב ללמד את בנו (הלכות תלמוד תורה א,א) ונמצא שהוא פוטר אותו ממצווה המוטלת עליו, אין זו הנאה ממשית אלא מניעת טרחה (בדומה לפריעת חוב כדלעיל ה"ד).
ח. חָלָה רְאוּבֵן – שִׁמְעוֹן נִכְנָס וּמְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר מִי שֶׁיֵּשֵׁב עִם הַחוֹלֶה לִצְווֹת לוֹ – לֹא יֵשֵׁב שִׁמְעוֹן, אֶלָּא מְבַקְּרוֹ עוֹמֵד. וּמֻתָּר לוֹ לְרַפֹּאותוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא.
ח. שִׁמְעוֹן נִכְנָס וּמְבַקְּרוֹ. משום שביקור חולים, מצווה היא (הלכות אבל יד,א). לִצְווֹת לוֹ. להיות אתו בצוותא. לֹא יֵשֵׁב שִׁמְעוֹן. שהרי חוסך לו את תשלום שכר המבקר, ונמצא מהנהו. שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא. שחייב הרופא לרפא את חולי ישראל שנאמר בהשבת אבדה "והשבֹֹתו לו" ופירשו חכמים שאף אם ראהו אובד בחולי הגוף, בכלל מצווה זו להשיב גופו לבריאותו בגופו או בממונו או בידע שלו (פה"מ נדרים ד,ד).
ט. חָלְתָה בֶּהֱמַת רְאוּבֵן – לֹא יְרַפֵּא אוֹתָהּ שִׁמְעוֹן, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: 'עֲשֵׂה לָהּ כָּךְ וְכָךְ'.
וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי גְּדוֹלָה, אֲבָל לֹא בְּאַמְבָּטִי קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמוֹ, וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה. וְאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, אֲבָל לֹא מִקְּעָרָה אַחַת וְלֹא מֵאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי פּוֹעֲלִין, שֶׁמָּא יַנִּיחַ שִׁמְעוֹן חֲתִיכָה טוֹבָה וְלֹא יֹאכַל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אוֹתָהּ רְאוּבֵן, אוֹ יַקְרִיב לְפָנָיו, וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ. וְכֵן בַּפֵּרוֹת שֶׁבָּאֵבוּס.
אֲבָל אִם אָכַל שִׁמְעוֹן מִקְּעָרָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁיַּחֲזִירָהּ לְבַעַל הַבַּיִת יַחֲזֹר בַּעַל הַבַּיִת וְיַנִּיחָהּ לִפְנֵי רְאוּבֵן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחַ נֵתַח טוֹב בִּשְׁבִילוֹ.
ט. לֹא יְרַפֵּא אוֹתָהּ שִׁמְעוֹן. שאינו מצווה ברפואת בהמתו של חברו. אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה לָהּ כָּךְ וְכָךְ. שבעצם נתינת העצה אין הנאה ממשית.
בְּשָׁעָה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. שבאמבטיה קטנה הנכנס מעלה את מפלס המים. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה. בשעת האכילה, שאין בישיבה כזו חימום המהנה (ר"ן נדרים מא,ב). וְאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד. ואין חוששים שמא יאכלו זה ממאכלו של זה. מֵאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי פּוֹעֲלִין. גומה שממלאים אותה פירות כדי שיאכלו ממנה כל הפועלים (פה"מ נדרים ד,ד).
הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחַ נֵתַח טוֹב בִּשְׁבִילוֹ. משום שבעל הבית יחזור וימלא את הקערה לפני שיגיש אותה לראובן (שם).
י. וּמֻתָּר רְאוּבֵן לִשְׁתּוֹת כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין מִיָּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל רְאוּבֵן, וְכֵן כּוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ, שֶׁאֵין בָּזֶה הֲנָאָה.
י. כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין. כוס יין שהיו רגילים לשתות בבית האבל (ראה הלכות אבל יג,ח). מִיָּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל רְאוּבֵן. שהכוס שייכת לראובן ושמעון מגיש לו אותה. וְכֵן כּוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. שהיו מביאים ליוצא מן המרחץ מים חמים לצורך רפואה (רא"ש נדרים לח,ב; וראה הלכות דעות ד,יז). שֶׁאֵין בָּזֶה הֲנָאָה. שהרי הכוס של ראובן ושמעון רק מגיש לו אותה.
יא. וְאָסוּר רְאוּבֵן בְּגַחַלְתּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, וּמֻתָּר בַּשַּׁלְהֶבֶת שֶׁלּוֹ.
יא. וְאָסוּר רְאוּבֵן בְּגַחַלְתּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וּמֻתָּר בַּשַּׁלְהֶבֶת שֶׁלּוֹ. משום שגחלת יש לה ממשות וממילא יש כאן הנאה מדבר ממשי, אבל השלהבת אין לה ממשות (ראה גם הלכות עבודה זרה ז,י).
יב. הָיָה לְשִׁמְעוֹן מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד מֻשְׂכָּרִין בָּעִיר: אִם הָיָה לְשִׁמְעוֹן בָּהֶן תְּפוּסַת יָד, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לְעַצְמוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בַּמֶּרְחָץ אַמְבָּטִי אַחַת וּבְבֵית הַבַּד עֵקֶל אֶחָד – אָסוּר לִרְאוּבֵן לְהִכָּנֵס לְאוֹתָהּ מֶרְחָץ וְלִדְרֹךְ בַּגַּת; וְאִם לֹא הִנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּלוּם, אֶלָּא שָׂכַר הַכֹּל – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
יב. בֵּית הַבַּד. מקום הפקת שמן מזיתים. תְּפוּסַת יָד. זכות שימוש (פה"מ נדרים ה,ג). שְׂכָרוֹ. השכירו. עֵקֶל. סל עגול העשוי מחבלים שמכניסים לתוכו את הזיתים לצורך הפקת השמן. שָׂכַר הַכֹּל. השכיר הכול לשוכר. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שאינו נהנה משמעון אלא מהשוכר.
יג. וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת שְׂדֵה שִׁמְעוֹן, וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהַכֹּל הֶפְקֵר, שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי שְׁבִיעִית נָדַר. אֲבָל אִם נָדַר בַּשְּׁבִיעִית – אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת הַנּוֹטוֹת חוּץ לַשָּׂדֶה. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לַשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע כָּאן הֶפְקֵר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה שָׁם אַחַר שֶׁיֹּאכַל, וְלֹא הִפְקִירָה אוֹתָהּ תּוֹרָה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּתוֹכָהּ.
יג. וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהַכֹּל הֶפְקֵר. שבשנת השמיטה מצווים בעלי השדות להפקיר את כל מה שתוציא הארץ (הלכות שמיטה ד,כד). שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי שְׁבִיעִית נָדַר. והאוסר נכסיו על חברו בלשון 'נכסים אלו' וכדומה, אסורים על חברו אף לאחר שיצאו מרשותו (כדלעיל ה,ה, וראה הלכה הבאה). אֲבָל אִם נָדַר בַּשְּׁבִיעִית אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת הַנּוֹטוֹת חוּץ לַשָּׂדֶה. שהרי בשביעית אין הפירות ברשותו של שמעון, והנדר לא חל עליהם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה שָׁם אַחַר שֶׁיֹּאכַל. שמא יתעכב בשדה לאחר שיסיים לאכול את הפירות, ואסור למודר הנאה מחברו לשהות בתוך שדהו, שהרי דריסת רגל אסורה עליו (כדלעיל ה"ג). וְלֹא הִפְקִירָה אוֹתָהּ תּוֹרָה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּתוֹכָהּ. שאין גופה של השדה הפקר אלא רק לצורך אכילת הפירות שבה (פה"מ נדרים ד,ה).
יד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאָמַר לוֹ: 'הֲנָאַת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ'. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'הֲנָאַת נְכָסַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ', אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ נָדַר מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה שְׁבִיעִית – אוֹכֵל מִן פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ, שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ מֵרְשׁוּת שִׁמְעוֹן, אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לְשָׂדֵהוּ, מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שאם נדר קודם השביעית, הפירות אסורים על המודר. שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ מֵרְשׁוּת שִׁמְעוֹן. ולא אסרם עליו אלא כשהם ברשותו (כדלעיל ה,ה). מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ. בהלכה הקודמת.
טו. נֶאֶסְרָה עַל רְאוּבֵן הֲנָאַת מַאֲכַל שִׁמְעוֹן בִּלְבַד: אִם לִפְנֵי שְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה – הֲרֵי זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אֵינוֹ אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו; וְאִם בַּשְּׁבִיעִית נֶאֶסְרָה – יוֹרֵד וְאוֹכֵל, שֶׁאֵין פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל שִׁמְעוֹן, אֶלָּא הֲרֵי הֵן הֶפְקֵר.
טו. הֲרֵי זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ. שהמודר מאכל מחברו מותר בדריסת הרגל בשדהו (כדלעיל ה"ג). וְאִם בַּשְּׁבִיעִית נֶאֶסְרָה יוֹרֵד וְאוֹכֵל. שהרי הנדר לא חל על הפירות, והמודר מאכל יכול לשהות בשדה לאחר שיכלו הפירות.
טז. וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לְהַשְׁאִיל לְשִׁמְעוֹן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, וַהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ. וְכֵן אָסוּר לְהַלְוֹתוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ; וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ.
טז. וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ. גם במקרים שבהם אין המודר נהנה מהמכירה (כגון שמוכר לשמעון בזול), אסרו עליו למכור לו מחשש שיקנה ממנו אחר כך בזול ונמצא נהנה ממנו (וראה לקמן ז,ז).
יז. נִזְדַּמְּנָה לוֹ מְלָאכָה עִמּוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קוֹצְרִים כְּאֶחָד – עוֹשֶׂה בְּרִחוּק מִמֶּנּוּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְסַיְּעֶנּוּ.
הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו – הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלֹּאות לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָיָה גְּדוֹלָה, וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין.
יז. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְסַיְּעֶנּוּ. כגון שיקצור בסמוך לו, וימצא חברו המודר מקום פנוי שיכול להלך בו כדי לעשות עבודתו (פה"מ נדרים ד,ד).
וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין. ומכיוון שאין אלו מלאכות מיוחדות אלא מלאכות קטנות שרגיל האב לעשות לבנו, מן הסתם לא התכוון האב עליהם כשנדר.
יח. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִכְתֹּב לוֹ בִּכְתָב, וּלְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא שׁוֹמֵעַ הָעִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה לְהַשְׁמִיעוֹ. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים.
יח. אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ. כגון שאמר 'קרבן פי לדבר עמך' או 'יאסר פי לדיבורך' וכדומה.

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות נדרים

המודר מחברו

המדיר את חברו ממכשירי מזון: אסור בכל דבר שיכול להביא למזון. מלבד מעבר בחצרו ושימוש בכלים שאינם למזון.
המדיר את חברו מכל הנאה: אסור לעשות לו שום דבר הגורם הנאה, וכן לא להלוותו ולהשאילו. ומותר לפרוע חובו, להקריב קרבנותיו, להפריש מעשרותיו, ללמדו תושבע"פ, לבקר חולה, לייעץ, ולאפשר לו שימוש בדברים חסרי ממשות.

🗯🗯

'המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה' (הלכה יז) – מקור הלכה זו בנאמר בגמרא: 'המדיר בנו לתלמוד תורה – מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר'. הרמב"ם פירש שהכוונה שמדיר את בנו מהנאתו מפני שאינו עוסק בתורה. הראב"ד הציע פירוש אחר, שהאדם הדיר את תשמיש בנו על עצמו כדי שלא יתבטל מתלמוד תרה (ולמרות זאת מותר לבן הדליק נר ולמלא מים מכיוון שאין בתשמיש זה ביטול תורה).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נדרים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם יש הבדל בין מודר הנאה מחברו למודר הנאת מאכלו?

2.מודר הנאה מחבירו האם מקריב לו קרבן?

3.מודר הנאה מחבירו האם מלמדו חומש?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן