פרק ו', הלכות סנהדרין, ספר שופטים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְטָעָה: אִם טָעָה בִּדְבָרִים הַגְּלוּיִין הַיְדוּעִים, כְּגוֹן דִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בַּמִּשְׁנָה אוֹ בַּתַּלְמוּד – חוֹזֵר הַדִּין, וּמַחֲזִירִין הַדָּבָר כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, וְדָנִין בּוֹ כַּהֲלָכָה.
וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה שֶׁנָּטַל הַמָּמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהָיָה אַלָּם, אוֹ שֶׁטִּמֵּא דָּבָר הַטָּהוֹר, אוֹ שֶׁהוֹרָה בִּכְשֵׁרָה שֶׁהִיא טְרֵפָה וְהֶאֱכִילָהּ לַכְּלָבִים, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם; אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְהַזִּיק, לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק.
א. חוֹזֵר הַדִּין. הדין מתבטל.
אַלָּם. אדם אלים, ואי אפשר להוציא ממנו בחזרה את מה ששולם לו. וְהֶאֱכִילָהּ לַכְּלָבִים. עקב הפסיקה של הדיין לאסור את הבשר, נתן בעל הדין את הבשר לכלבים ונפסד מכך. אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְהַזִּיק לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק. ואף שבדרך כלל הגורם נזק חייב לשלם (הלכות חובל ומזיק ז,ז), כאן שהדיין לא התכוון להזיק הריהו פטור.
ב. טָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, כְּגוֹן דָּבָר שֶׁהוּא מַחֲלֹקֶת תַּנָּאִין אוֹ אָמוֹרָאִין וְלֹא נִפְסְקָה הֲלָכָה כְּאֶחָד מֵהֶן בְּפֵרוּשׁ, וְעָשָׂה כְּאֶחָד מֵהֶן וְלֹא יָדַע שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַמַּעֲשֶׂה בְּכָל הָעוֹלָם כְּדִבְרֵי הָאֶחָד: אִם הָיָה זֶה הַדַּיָּן מֻמְחֶה וְנוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן, הוֹאִיל וְהוּא מֻמְחֶה – חוֹזֵר הַדִּין, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
אֶחָד הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת אוֹ הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ב. מֻמְחֶה. בקי בדינים, בין אם הוא מומחה לרבים (שגדולותו בתורה מפורסמת אצל הרבים) אף על פי שלא נסמך, ובין אם הוא מומחה לבית דין שנסמך על ידם (ראה פה"מ בכורות ד,ג). וְנוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת. שבסמכותו של ראש הגולה למנות דיין שידון את בעלי הדין בעל כרחם (לעיל ד,יד). אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן הוֹאִיל וְהוּא מֻמְחֶה וכו'. כאשר בעלי הדין קיבלוהו עליהם ובנוסף לכך הוא מומחה – חוזר הדין, ואם אי אפשר להחזירו – פטור מלשלם. אבל אם חסר אחד מהתנאים הללו הדין שונה כדלקמן ה"ג.
אֶחָד הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת וכו'. דין הנוטל רשות מראש הגלות זהה לדין הנוטל רשות מבית דין שבארץ ישראל, אלא שהנוטל רשות מראש הגלות יכול לדון בעל כרחם של בעלי הדין בכל העולם ואילו הנוטל רשות מבית דין שבארץ ישראל יכול לדון רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,יד.
ג. הָיָה הַטּוֹעֶה מֻמְחֵה בֵּית דִּין, וְלֹא נָטַל רְשׁוּת, וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻמְחֶה אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶם לָדוּן לָהֶם כַּדִּין, וְטָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת: אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ; וְאִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – יַחֲזֹר הַדִּין; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר – יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.
ג. מֻמְחֵה בֵּית דִּין וְלֹא נָטַל רְשׁוּת. שנסמך על ידי בית דין אך לא קיבל מהם רשות לדון (ראה לעיל ד,ח). ואף על פי שנסמך, מכיוון שלא קיבל רשות לדון צריך לשלם מביתו (וכל שכן שאם היה מומחה לרבים שלא נסמך משלם מביתו – ראה יד"פ והערת הר"י שילת ברמב"ם מדויק). אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. כאשר ביצע בעצמו את פסק הדין ונטל ממון מנתבע והעבירו לתובע, מכיוון שהטעות אינה מוחלטת, הדין אינו מתבטל ובעל הדין שזכה על פי הטעות אינו צריך להחזיר. ומכיוון שהדיין לא קיבל רשות לדון בדין זה, עליו לשלם לבעל הדין שהפסיד (אבל כאשר יש לו רשות לדון יש לו רשות להחזיר את הדין גם כאשר נשא ונתן ביד). וְאִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד יַחֲזֹר הַדִּין. כאשר לא ביצע את פסק הדין בידיו יכול להחזיר את הדין גם במקרה של טעות בשיקול הדעת.
ד. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת – הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ, וְאֵינוֹ בִּכְלַל הַדַּיָּנִין, לְפִיכָךְ אֵין דִּינָיו דִּין, בֵּין טָעָה בֵּין לֹא טָעָה, וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין אִם רָצָה חוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין.
וְאִם טָעָה, וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – חַיָּב לְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מִבַּעַל דִּין זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲזִיר, אוֹ שֶׁטִּמֵּא, אוֹ שֶׁהֶאֱכִיל דָּבָר הַמֻּתָּר לַכְּלָבִים – יְשַׁלֵּם, כְּדִין כָּל גּוֹרֵם לְהַזִּיק, שֶׁזֶּה מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הוּא.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת. הרשות לדון שנותנים ראש הגולה או בית דין של ארץ ישראל אינה מועילה למי שאינו ראוי לדון (לעיל ד,טו). בִּכְלַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ. הנוטלים ממון בכוח.
חַיָּב לְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מִבַּעַל דִּין זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. כיוון שהוא אינו נחשב דיין כלל ודינו אינו דין, עליו להשיב את מה שנטל שלא כדין מבעל הדין. אמנם הוא יכול לתבוע את בעל הדין השני (שקיבל ממון שלא כדין) שישיב לו את מה שניתן לו. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲזִיר וכו'. אף כשאין לבעל הדין לשלם לדיין את מה שניתן לו שלא כדין, ישלם הדיין. שֶׁטִּמֵּא. טהרות על פי הוראת הדיין שאינו מומחה שפסק שהן טמאות. יְשַׁלֵּם כְּדִין כָּל גּוֹרֵם לְהַזִּיק שֶׁזֶּה מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הוּא. כיוון שהוא אינו דיין ואין לו רשות בכלל לדון בדין זה, אנו מחשיבים את מעשיו כמעשים שנעשו בכוונה תחילה להזיק, וחייב לשלם אף כשלא הזיק בידיים אלא רק גרם הפסד על ידי הפסק שלו (ראה הלכות חובל ומזיק ז,ז).
ה. דַּיָּן שֶׁטָּעָה וְחִיֵּב שְׁבוּעָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ, וְעָשָׂה זֶה פְּשָׁרָה עִם בַּעַל דִּינוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע, וְאַחַר כָּךְ יָדַע שֶׁאֵינוֹ בֶּן שְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל הַפְּשָׁרָה – אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו לִתֵּן לוֹ אוֹ לִמְחֹל לוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִשְּׁבוּעָה שֶׁחִיְּבוֹ בָּהּ הַטּוֹעֶה, וְכָל קִנְיָן בְּטָעוּת חוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. וְאַחַר כָּךְ יָדַע שֶׁאֵינוֹ בֶּן שְׁבוּעָה. נודע שהדיין טעה ולא היה עליו להישבע. שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל הַפְּשָׁרָה. נתנו תוקף מחייב לפשרה על ידי קניין סודר (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם). וְכָל קִנְיָן בְּטָעוּת חוֹזֵר. ראה הלכות מכירה טו,א-ג.
ו. שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין, אֶחָד אוֹמֵר: 'נָדוּן כָּאן', וְאֶחָד אוֹמֵר: 'נַעֲלֶה לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, שֶׁמָּא יִטְעוּ אֵלּוּ הַדַּיָּנִין וְיוֹצִיאוּ מָמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין' – כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. אִם אָמַר: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵי זֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי, שֶׁמָּא טְעִיתֶם' – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. וְאִם הֻצְרַךְ דָּבָר לִשְׁאֹל מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין וְשׁוֹאֲלִין, וְדָנִין לָהֶן בְּעִירָן כְּפִי מַה שֶּׁיָּבֹא בִּכְתַב בֵּית דִּין הַגָּדוֹל.
ו. שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין. התנצחו ורבו בדין. לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. שבירושלים. כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵי זֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי. שרוצה ללכת עם הכתב לבית דין הגדול ולראות אם יסכימו. כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. אף על פי שהוא רוצה ללכת עם הכתב לבית דין הגדול, אין ממתינים לראות אם הם יחזירו את הדין אלא מוציאים ממנו מיד את הממון שצריך לשלם (הגה"מ). וְאִם הֻצְרַךְ דָּבָר לִשְׁאֹל מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין וכו'. הדיינים מעלים את ספקותיהם בכתב לבית דין הגדול ודנים לפי תשובתם, ואין שולחים את בעלי הדין שיתדיינו שם.
ז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר הַדִּינִין, שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן, אוֹ כְּשֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה: 'נָדוּן כָּאן' וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל'. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: 'נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל' – כּוֹפִין אֶת הַלֹּוֶה וְעוֹלֶה עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב,ז, ושם: וְעֶבֶד).
וְכֵן אִם טָעַן זֶה שֶׁהִזִּיקוֹ אוֹ גְּזָלוֹ, וְרָצָה הַטּוֹעֵן לַעֲלוֹת – כּוֹפִין בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ אֶת הַנִּטְעָן לַעֲלוֹת עִמּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. בִּשְׁאָר הַדִּינִין שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן. כששני הצדדים תובעים זה את זה בדין, כגון בדיון בין שותפים, או כששניים חולקים למי שייך דבר מסוים ואין אחד מהם מוחזק יותר מהשני (ראה ט"ז חו"מ יד,א).
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ רְאָיָה לַנִּגְזָל אוֹ לַנִּזָּק אוֹ לַמַּלְוֶה. אֲבָל טַעֲנָה רֵיקָנִית – אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַנִּטְעָן לָצֵאת כְּלָל, אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּמְקוֹמוֹ וְנִפְטָר.
ח. רְאָיָה. כגון שטר חוב. טַעֲנָה רֵיקָנִית. ללא סימוכין. נִשְׁבָּע בִּמְקוֹמוֹ וְנִפְטָר. כדין נתבע שכופר בכל התביעה שצריך להישבע שבועת היסת ונפטר בכך (הלכות טוען ונטען א,ג).
ט. וְכֵן הַדִּין בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אֲבָל יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֲכָמִים גְּדוֹלִים מֻמְחִין לָרַבִּים וּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תַּלְמִידִים שֶׁאֵינָן כְּמוֹתָן; אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: 'נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁבְּאַרְצֵנוּ לִפְנֵי פְּלוֹנִי הַגָּדוֹל וְנָדוּן לְפָנָיו בְּדִין זֶה' – כּוֹפִין אֶת הַלֹּוֶה וְהוֹלֵךְ עִמּוֹ. וְכָךְ הָיוּ מַעֲשִׂים בִּסְפָרַד בְּכָל יוֹם.

תקציר הפרק 

🤔 כולנו עבדים של מישהו?
דמיינו לכם ויכוח בשאלה לאיפה לקחת את הדין ביניכם ובין שכן: לבית הדין המקומי או לבית הדין הגדול? – בעיקרון, הכלל הוא שעורכים את הדין בעירם של המתדיינים ולא מאפשרים לאף אחד מהם להעלות את הדין לבית הדין הגדול בירושלים. אכן, לכלל הזה יש יוצא מן הכלל אחד: כאשר זה ויכוח בין מלווה ללווה, והמלווה אומר ללווה "נלך לבית דין הגדול", ואזי "כופין את הלווה ועולה עימו, שנאמר 'עבד לווה לאיש מלווה'" (הלכות ט-י). במילים אחרות, לפי ההלכה הזו, אם לווינו כסף, כולנו עבדים של מישהו שמבקש עכשיו 'בוא איתי לבית הדין הגדול'… 🥴

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.דיין שטעה בדין מפורש-האם חייב לשלם לניזק?

2.מלווה שכפה את הלווה לעלות לבית דין גדול – שומעים לו?

3.מומחה שדן בלא רשות מבעלי הדין-משלם על טעותו?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן