פרק ו', הלכות עירובין, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁיָּצָא מִן הַמְּדִינָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהִנִּיחַ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת רָחוֹק מִן הַמְּדִינָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְקָבַע שְׁבִיתָתוֹ שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לַמְּדִינָה וְלָן בְּבֵיתוֹ – נַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ שָׁבַת בַּמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי הַסְּעוּדוֹת, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין.
א. מִי שֶׁיָּצָא מִן הַמְּדִינָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וכו'. אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום עירו, דהיינו אלפיים אמה מקצה העיר (ראה הלכות שבת כז,א). אך יכול לקבוע שביתתו בערב שבת מחוץ לעיר ואז מודד את אלפיים האמה מאותו המקום, וכפי שמבואר כאן. מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. שיעור זה נתבאר לעיל א,ט. בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. בתוך תחום העיר שהוא אלפיים אמה מחוץ לעיר. וְקָבַע שְׁבִיתָתוֹ שָׁם. החליט בדעתו שברצונו לקבוע מקום ישיבתו באותו מקום.
ב. וְיֵשׁ לוֹ לַהֲלֹךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה כְּנֶגֶד הַמְּדִינָה – אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בַּמְּדִינָה אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ. וְאִם הָיְתָה הַמְּדִינָה מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ – תֵּחָשֵׁב הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַשְׁלִים מִדָּתוֹ חוּצָה לָהּ.
ב. וְיֵשׁ לוֹ לַהֲלֹךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. שכן תחומו נמדד מהמקום שבו הניח את עירובו (ראה גם הלכות שבת כז,ה–ו). כְּנֶגֶד הַמְּדִינָה. לכיוון העיר. אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ. עד למקום בעיר הנמצא במרחק אלפיים אמה מעירובו (וכפי שיבואר בהלכה הבאה). מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ. כלולה כולה בתוך אלפיים אמה מעירובו.
#איור Z70a.jpg. כותרת: הניח את עירובו בריחוק אלף אמה מביתו כיתוב: אם מביתו עד קצה העיר יש יותר מ-1000 אמה יכול ללכת רק עד סוף ה-1000#
ג. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ אֶת עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִן בֵּיתוֹ שֶׁבַּמְּדִינָה לְרוּחַ מִזְרָח – נִמְצָא מְהַלֵּךְ לְמָחָר מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לַמִּזְרָח, וּמְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם לְרוּחַ מַעֲרָב, אֶלֶף שֶׁמִּן הָעֵרוּב עַד בֵּיתוֹ וְאֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ בַּמְּדִינָה אֶלָּא עַד סוֹף הָאֶלֶף.
הָיָה מִבֵּיתוֹ עַד סוֹף הַמְּדִינָה פָּחוֹת מֵאֶלֶף אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, שֶׁנִּמְצֵאת מִדָּתוֹ כָּלָת חוּץ לַמְּדִינָה – תֵּחָשֵׁב הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וִיהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁשָּׁה וְתִשְׁעִים אַמָּה, תַּשְׁלוּם הָאַלְפַּיִם.
ג. שֶׁנִּמְצֵאת מִדָּתוֹ כָּלָת חוּץ לַמְּדִינָה. קצה תחום אלפיים אמה מעירובו נמצא מחוץ לעיר. תַּשְׁלוּם הָאַלְפַּיִם. המרחק המשלים לאלפיים אמה.
# איור Z70b.jpg. כותרת: היה מביתו עד קצה העיר פחות מאלף כיתוב: אם עד קצה העיר יש פחות מ-1000, נחשבת כל העיר כארבע אמות וממנה יש לו עוד 996 אמות#
ד. לְפִיכָךְ, אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם מִבֵּיתוֹ שֶׁבַּמְּדִינָה – הִפְסִיד אֶת כָּל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ, וְנִמְצָא מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ עַד עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם עַד בֵּיתוֹ, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ בַּמְּדִינָה לְרוּחַ מַעֲרָב אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת.
הַמַּנִּיחַ אֶת עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת יָחִיד, אֲפִלּוּ הָיְתָה מְדִינָה גְּדוֹלָה כְּנִינְוֵה, וַאֲפִלּוּ עִיר חֲרֵבָה אוֹ מְעָרָה הָרְאוּיָה לְדִיּוּרִין – מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
ד. אֲפִלּוּ הָיְתָה מְדִינָה גְּדוֹלָה וכו'. ובתנאי שהניח את עירובו במקום שהוקף לשם מגורים (ראה לקמן ז,ד). כְּנִינְוֵה. שהיתה עיר גדולה ביותר (יונה ג,ג). וַאֲפִלּוּ עִיר חֲרֵבָה. שכבר אין גרים בה. אוֹ מְעָרָה הָרְאוּיָה לְדִיּוּרִין. אף שאין גרים בה בפועל. מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. מותר לו ללכת אלפיים אמה מחוץ לגבולות הרשות שבה הניח את עירובו (ולא רק ממקום עירובו).
ה. הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה שֶׁשָּׁבַת בָּהּ – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְאֵין מוֹדְדִין לוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּבְנֵי הַמְּדִינָה כֻּלָּן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לַמְּדִינָה. וְכֵן אִם נָתַן עֵרוּבוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הַמִּצְטָרְפִין לָעִיר שֶׁמּוֹדְדִין הַתְּחוּם חוּץ מֵהֶן – הֲרֵי זֶה כְּנוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר. נָתַן עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם – אֵינוֹ עֵרוּב.
ה. לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אין משמעות למעשיו ולא קנה שביתה במקום הנחת העירוב לפי שבלאו הכי קנה שביתה בעיר מעצם הימצאותו בה. בַּמְּקוֹמוֹת הַמִּצְטָרְפִין לָעִיר וכו'. שיש מקומות הסמוכים לעיר שאף שנמצאים מחוצה לה, לעניין מדידת התחום נחשבים כחלק ממנה (לפירוט המקומות הללו ראה הלכות שבת כח,א–ג). נָתַן עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ עֵרוּב. מפני שאינו יכול להגיע אליו (לקמן הי"א).
ו. אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְמִשְׁתֶּה שֶׁל נִשּׂוּאִין אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ; אוֹ מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִבְרֹחַ מִן הַגּוֹיִם אוֹ מִן הַלִּסְטִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם עֵרֵב שֶׁלֹּא לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֶלָּא לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
ו. הַלִּסְטִים. שודדים.
ז. כָּל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ – מְעָרְבִין בּוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, וְכָל שֶׁאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ – אֵין מְעָרְבִין בּוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְכַמָּה שִׁעוּר עֵרוּבֵי תְּחוּמִין? מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְאִם הָיָה לִפְתָּן – כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעוּדוֹת, כְּמוֹ הַשִּׁתּוּף.
ז. כָּל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ. כל מאכל שניתן לעשות אתו שיתופי מבואות, דהיינו כל מאכל מלבד מים, מלח, כמהין ופטריות (לעיל א,ח). לִפְתָּן. מאכל הנאכל יחד עם פת. כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. כמות הנאכלת יחד עם פת בשיעור שתי סעודות. כְּמוֹ הַשִּׁתּוּף. לעיל א,י.
ח. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְעֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ, אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֶלָּא בַּעֲבֵרָה.
ח. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בין השמשות היא שעת הדמדומים שבה מתחילה השבת ונקנה העירוב, וכדי שהעירוב יחול צריך שיהיה אפשר לאכלו בזמן זה. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וכו'. הלכות שבת יב,ח.
ט. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּכַרְמְלִית, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בְּכַרְמְלִית וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁבִּשְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב, שֶׁהִיא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מֻתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִכָּל אַחַת מִשְּׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת לְכַרְמְלִית לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אוֹ בִּשְׁעַת דֹּחַק.
ט. בְּכַרְמְלִית. רשות שאיסור הכנסה והוצאה ממנה לרשות היחיד והרבים הוא מדברי חכמים (להגדרתה ראה הלכות שבת יד,ד; לתוקף איסורה ראה שם הל' יא, יג). לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אוֹ בִּשְׁעַת דֹּחַק. שבין השמשות הוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנים בו להחמיר (הלכות שבת ה,ד), אך מתירים לעשות בו איסורים מדברי חכמים במקום מצוה או בשעת הדחק (ראה שם כד,י), ועירוב תחומין נעשה רק לצרכים אלו (לעיל ה"ו).
י. נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אֶלָּא מְלָאכָה. נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס הַצּוֹמְחִין מִן הָאָרֶץ – אֵינוֹ עֵרוּב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ. וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין וּנְעוּצִין – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
י. בְּמִגְדָּל. ארון. אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה. האסורה מן התורה (אף שצריך לעשות מלאכה האסורה מדברי חכמים כדי להוציאו, ראה גם לעיל א,כב). הַקֻּנְדָּס. ענף. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ. ותלישת דבר ממקום גידולו אסורה מן התורה (הלכות שבת ח,ג). ואף ששימוש במחובר אסור משום שבות (ראה שם כא,ט), לא התירו איסור זה מפני שקרוב הדבר שיבוא על ידו לידי איסור תורה (מ"מ). וּנְעוּצִין. בקרקע. הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שאין איסור בתלישת דברים שאינם מחוברים לקרקע.
יא. כָּל הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם – יֵשׁ לוֹ בִּמְקוֹם עֵרוּבוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. לְפִיכָךְ, הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין שֶׁלּוֹ בְּסוֹף הַתְּחוּם, וְנִתְגַּלְגֵּל הָעֵרוּב וְיָצָא חוּץ לַתְּחוּם: בְּתוֹךְ שְׁתֵּי אַמּוֹת – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא מִמְּקוֹמוֹ; וְאִם יָצָא חוּץ לִשְׁתֵּי אַמּוֹת – אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה חוּץ לַתְּחוּם, וְהַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ עֵרוּב, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֶל עֵרוּבוֹ.
יא. יֵשׁ לוֹ בִּמְקוֹם עֵרוּבוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. ארבע אמות במקום הנחת העירוב מוגדרים כרשותו, דהיינו שתי אמות מכל צד מסביב העירוב. בְּסוֹף הַתְּחוּם. במרחק של אלפיים אמה ממקומו. בְּתוֹךְ שְׁתֵּי אַמּוֹת הֲרֵי זֶה עֵרוּב וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא מִמְּקוֹמוֹ. שכן במקרה זה, חלק מרשות מניח העירוב (שהיא שתי אמות מכל צד של העירוב) נמצא בתוך התחום.
יב. נִתְגַּלְגֵּל הָעֵרוּב וְיָצָא שְׁתֵּי אַמּוֹת חוּץ לַתְּחוּם, אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אוֹ שֶׁהָיָה תְּרוּמָה וְנִטְמָא: מִבְּעוֹד יוֹם – אֵינוֹ עֵרוּב; מִשֶּׁחָשֵׁכָה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁקְּנִיַּת הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וְאִם סָפֵק – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ, אִם נֶאֱכַל הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
יב. תְּרוּמָה וְנִטְמָא. ותרומה זו אסורה באכילה (הלכות תרומות ז,ג). שֶׁקְּנִיַּת הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת… שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר. ראה לעיל א,כא.
יג. אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: 'צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ', אֶחָד עֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם וְאֶחָד עֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת: זֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם נֶאֱכַל עֵרוּבוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱכַל עֵרוּבוֹ מִשֶּׁחָשֵׁכָה – שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵרוּב, שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סָפֵק הוּא, וּסְפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי כֵן, סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק לֹא חֲשֵׁכָה – אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְכַתְּחִלָּה, וְאִם עֵרֵב – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
יג. אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם. לשליח. אֶחָד עֵרֵב עָלָיו. לאחד עירב עליו. שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵרוּב שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סָפֵק הוּא וּסְפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר. ואף שלכאורה אחד מהעירובין בהכרח לא חל שכן אם בין השמשות הוא מן היום לא חל עירובו של ראשון (שכן לא היה קיים בכניסת השבת שהיא בתחילת הלילה), ואם בין השמשות הוא מן הלילה לא חל עירובו של שני (שכן הונח לאחר כניסת השבת) – שניהם כשרים, שספק עירוב כשר.
יד. נָפַל עַל הָעֵרוּב גַּל מִבְּעוֹד יוֹם, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, לְפִי שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיאוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהִיא שְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב. וְאִם נָפַל עָלָיו גַּל מִשֶּׁחָשֵׁכָה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאוֹ אֶלָּא בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נָפַל אוֹ מִשֶּׁחָשֵׁכָה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר.
יד. גַּל. מפולת אבנים. בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה. האסורה מן התורה. שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיאוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לעיל ה"י. וְאִם נָפַל עָלָיו גַּל מִשֶּׁחָשֵׁכָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב וכו'. שכבר חל העירוב בין השמשות.
טו. אֲבָל אִם עֵרֵב בִּתְרוּמָה שֶׁהִיא סְפֵק טְמֵאָה – אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁאֵינָהּ סְעוּדָה הָרְאוּיָה. וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא מִשְּׁתֵּיהֶן, וְאָמַר: 'עֵרוּבִי בַּטְּהוֹרָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא' – אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁאֵין כָּאן סְעוּדָה הָרְאוּיָה לַאֲכִילָה.
טו. שֶׁאֵינָהּ סְעוּדָה הָרְאוּיָה. שתרומה כזו אסורה באכילה (הלכות תרומות יב,ב). ואף שאיסור האכילה נגרם מחמת הספק, מאחר ובפועל אינו יכול לאכלה אינו קונה עירוב.
טז. אָמַר: 'כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ', וְעֵרֵב בָּהּ – עֵרוּבוֹ עֵרוּב, שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשָׁה וַדַּאי, וּרְאוּיָה הָיְתָה מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם אָמַר: 'הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חֹל' – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ, שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּרוּמָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הִיא טֶבֶל כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַסְּעוּדָה רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם.
טז. אָמַר כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ וכו'. אדם שהקדיש כיכר ובשעת הקדשתו התנה שהקדושה תחול עליה רק למחרת יכול לערב בה, שכן כל עוד לא התקדשה מותרת באכילה. אֲבָל אִם אָמַר הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חֹל. אדם שהקדיש כיכר על מנת שתהיה קדושה ליום אחד בלבד ולמחר תחזור להיות חולין אינו יכול לערב בה, שכן אינה ראויה לאכילה עד שתהיה בוודאי חולין דהיינו משחשכה, ובין השמשות שהוא זמן קניית העירוב עודנה אסורה באכילה. אִם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ וכו'. ראה בביאור לעיל א,כב.
יז. הַנּוֹתֵן עֵרוּבוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – אֵינוֹ עֵרוּב, לְפִי שֶׁבֵּית הַקְּבָרוֹת אָסוּר בַּהֲנָיָה, וְכֵיוָן שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעֵרוּב שָׁם אַחַר קְנִיָּה – הֲרֵי נֶהֱנֶה בּוֹ. נְתָנוֹ בְּבֵית הַפְּרָס – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכָּנֵס שָׁם בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ, אוֹ יְנַפֵּחַ וִיהַלֵּךְ.
יז. לְפִי שֶׁבֵּית הַקְּבָרוֹת אָסוּר בַּהֲנָיָה. הלכות אבל יד,יג. וְכֵיוָן שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעֵרוּב שָׁם אַחַר קְנִיָּה הֲרֵי נֶהֱנֶה בּוֹ. מכיוון שמעוניין שהמאכל שבו עירב יתקיים לאחר קניית העירוב כדי שיוכל לאכלו, הרי שנהנה מבית הקברות (אך קניית העירוב עצמה אינה נחשבת כהנאה לפי שהיא כקיום מצווה – פה"מ עירובין ג,א). בְּבֵית הַפְּרָס. שדה שנחרש בה קבר ואין ידוע היכן נמצאות עצמות המת (הלכות טומאת מת ב,טז). וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. שאסור להיכנס לבית הפרס (הלכות אבל ג,יג). שֶׁיָּכוֹל לִכָּנֵס שָׁם בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ. ארון התלוי באוויר, ומותר לכהן להיכנס לשם באופן זה מפני שבית הפרס אינו מטמא את המאהיל עליו אלא את הנוגע בו בלבד (הלכות טומאת מת י,ב). אוֹ יְנַפֵּחַ וִיהַלֵּךְ. מנפח בפיו את העפר שבמקום שמתכוון ללכת כדי לוודא שאין בו עצמות המת (ראה הלכות קרבן פסח ו,ח).
יח. רַבִּים שֶׁרָצוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין – מְקַבְּצִין כֻּלָּן עֵרוּבָן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּכְלִי אֶחָד בְּמָקוֹם שֶׁיִּרְצוּ. וְאִם עָשָׂה אֶחָד עֵרוּב עַל יְדֵי כֻּלָּן – צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי אַחֵר. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָם, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לוֹ לְאָדָם עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁמָּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁרָצָה זֶה בָּהּ. וְאִם הוֹדִיעוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה אֶלָּא מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ – הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ עַד שֶׁחָשֵׁכָה – אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ.
יח. לְזַכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי אַחֵר. על מנת שהמאכל ייקנה להם, צריך שאדם שאינו הבעלים יקנה אותו עבורם. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה אֶלָּא מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שמתייחסים לכך כאילו רצה מלפני החשכה (ראה לקמן ח,ז).
יט. כָּל הַזּוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת – מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין, וְכָל מִי שֶׁאֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת – אֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין.
יט. כָּל הַזּוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. אנשים אלו מפורטים לעיל א,כ.
כ. נוֹתֵן אָדָם מָעָה לְבַעַל הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיִּקַּח לוֹ בָּהּ פַּת וִיעָרֵב לוֹ בָּהּ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. אֲבָל אִם נָתַן לַחֶנְוָנִי אוֹ לַנַּחְתּוֹם וְאָמַר לוֹ: 'זַכֶּה לִי בְּמָעָה זוֹ' – אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לוֹ: 'עָרֵב עָלַי בְּמָעָה זוֹ' – הֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ בָּהּ פַּת אוֹ אֹכֶל מִן הָאֳכָלִין וּמְעָרֵב עָלָיו. וְאִם נָתַן לוֹ כְּלִי וְאָמַר לוֹ: 'תֵּן לִי בָּזֶה אֹכֶל וְזַכֶּה לִי בּוֹ' – הֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ אֹכֶל וּמְעָרֵב עָלָיו בּוֹ.
כ. כְּדֵי שֶׁיִּקַּח לוֹ בָּהּ פַּת וִיעָרֵב לוֹ בָּהּ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. שיקנה עבורו לחם בכסף שנתן לו ויערב עבורו. אֲבָל אִם נָתַן לַחֶנְוָנִי אוֹ לַנַּחְתּוֹם וְאָמַר לוֹ זַכֶּה לִי בְּמָעָה זוֹ אֵינוֹ עֵרוּב. אדם הנותן מעות לחנווני או לאופה מתכוון לקנות את המאכל באמצעות המעות, ומכיוון שאין מאכל נקנה בנתינת המעות אלא במשיכה (הלכות מכירה ג,א) העירוב לא חל. וְאִם אָמַר לוֹ עָרֵב עָלַי בְּמָעָה זוֹ וכו'. לפי שמשמעות לשון זו היא שממנה אותו שליח לערב בשבילו ולא שמתכוון לקנות את המאכל באמצעות המעות. וְאִם נָתַן לוֹ כְּלִי… הֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ אֹכֶל וּמְעָרֵב עָלָיו בּוֹ. לפי שבנתינת הכלי זוכה בעירוב מדין קניין חליפין (ראה הלכות מכירה ה,ה).
כא. מְעָרֵב אָדָם עֵרוּבֵי תְּחוּמִין עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. לְפִיכָךְ, אִם עֵרֵב עֲלֵיהֶן וְעֵרְבוּ לְעַצְמָן – יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן. אֲבָל אֵינוֹ מְעָרֵב לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְאִם עֵרֵב עֲלֵיהֶן וְשָׁמְעוּ וְשָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ – יוֹצְאִין בְּעֵרוּבוֹ. עֵרֵב עַל אֶחָד מֵהֶן וְעֵרְבוּ הֵן לְעַצְמָן – אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, וְיוֹצְאִין בְּעֵרוּב עַצְמָן. קָטָן בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת – יוֹצֵא בְּעֵרוּב אִמּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עָלָיו מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעַצְמוֹ.
כא. מְעָרֵב אָדָם עֵרוּבֵי תְּחוּמִין עַל יְדֵי בְּנוֹ וכו'. עבורם, לפני שהם תחת רשותו. רַבָּן. אביהם או האדון שלהם.
כב. הָרוֹצֶה לְשַׁלֵּחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד אַחֵר לְהַנִּיחוֹ לוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה לִקְבֹּעַ שְׁבִיתָתוֹ שָׁם – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁהוּא מְשַׁלְּחוֹ – אֵינוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְלֹא בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב, וְאִם שִׁלַּח – אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּסוּלִים לְהוֹלִיכוֹ לְאָדָם כָּשֵׁר, כְּדֵי שֶׁיּוֹלִיכוֹ הַכָּשֵׁר וְיַנִּיחוֹ בִּמְקוֹם הָעֵרוּב – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ שִׁלְּחוֹ עַל הַקּוֹף אוֹ עַל הַפִּיל, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד מֵרָחוֹק עַד שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַפָּסוּל אוֹ הַבְּהֵמָה הִגִּיעוּ אֵצֶל הַכָּשֵׁר שֶׁאָמַר לוֹ לְהוֹלִיךְ אֶת הָעֵרוּב. וְכֵן רַבִּים שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְרָצוּ לְשַׁלֵּחַ עֵרוּבָן בְּיַד אַחֵר – הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּחִין.
כב. אֵינוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. שאינם בני דעת ואינם יכולים להניח עבורו את העירוב. וְלֹא בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב. כגון כותי וצדוקי (פה"מ עירובין ג,ב; וראה לעיל ב,טז). שגם אם מניחים את העירוב במקום אינם מתכוונים שיהיה לשם מצוות עירוב. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּסוּלִים לְהוֹלִיכוֹ לְאָדָם כָּשֵׁר… הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שהעיקר הוא עצם הנחת העירוב, ואין זה משנה כיצד הגיע העירוב לשם.
כג. אֶחָד אוֹ רַבִּים שֶׁאָמְרוּ לְאֶחָד: 'עָרֵב עָלֵינוּ', וְעֵרֵב עֲלֵיהֶן בְּאֵי זֶה רוּחַ שֶׁרָצָה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, וְיוֹצְאִין בּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִחֲדוּ לוֹ רוּחַ. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'עָרֵב עָלַי בִּתְמָרִים' וְעֵרֵב עָלָיו בִּגְרוֹגָרוֹת, 'בִּגְרוֹגָרוֹת' וְעֵרֵב עָלָיו בִּתְמָרִים, אָמַר לוֹ: 'הַנַּח עֵרוּבִי בַּמִּגְדָּל' וְהִנִּיחוֹ בַּשּׁוֹבָךְ, 'בַּשּׁוֹבָךְ' וְהִנִּיחוֹ בַּמִּגְדָּל, 'בַּבַּיִת' וְהִנִּיחוֹ בָּעֲלִיָּה, 'בָּעֲלִיָּה' וְהִנִּיחוֹ בַּבַּיִת – אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'עָרֵב עָלַי' סְתָם, וְעֵרֵב עָלָיו בֵּין בִּתְמָרִים בֵּין בִּגְרוֹגָרוֹת, בֵּין בַּבַּיִת בֵּין בָּעֲלִיָּה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
כג. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עָרֵב עָלַי בִּתְמָרִים וְעֵרֵב עָלָיו בִּגְרוֹגָרוֹת… אֵינוֹ עֵרוּב. שבכל המקרים הללו הקפיד האדם על אופן עשיית העירוב ואינו מעוניין שייעשה באופן אחר.
כד. כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, כָּךְ מְבָרֵךְ עַל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְאוֹמֵר: 'בְּזֶה הָעֵרוּב יִהְיֶה מֻתָּר לִי לְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ'. וְאִם הָיָה אֶחָד מְעָרֵב עַל יְדֵי רַבִּים, אוֹמֵר: 'בְּזֶה הָעֵרוּב יִהְיֶה מֻתָּר לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי' אוֹ 'לִבְנֵי מָקוֹם פְּלוֹנִי' אוֹ 'לִבְנֵי עִיר זוֹ' 'לְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ'.
כד. כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת. "ברוך אתה ה'… על מצוות עירוב" (לעיל א,טז-יז).

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות עירובין

עירובי תחומין

כפי שלמדנו בהלכות שבת אסור לצאת מחוץ למקום מושבו של האדם יותר מאלפים אמה. בפרק זה מתחדש שכאשר אדם מניח מזון שתי סעודות מחוץ לעיר, למרות שחזר לעיר וישן שם רואים אותו כאילו מקומו הוא היכן שהניח את המזון. ממילא מודדים לו אלפים אמה ממקום המזון שהניח. זו ההגדרה של עירובי תחומין.
במקרה שממקום העירוב ועד סוף העיר שישן בה יש יותר מאלפים אמה יכול ללכת עד סוף האלפים. במקרה שיש פחות מאלפים העיר כולה נחשבת כארבע אמות.
מערבין עירובי תחומין רק לצורך מצווה כגון להקביל פני רבו וכדומה או מפחד הגויים ובדיעבד בכל מקרה עירובו עירוב.
יש להניח את עירוב שיכול לאכול אותו (ולא תרומה טמאה או שנאכל קודם בין השמשות) ובמקום שיוכל להגיע אליו בבין השמשות: גם מבחינה טכנית (לא על עץ או בארון נעול ללא מפתח) וגם מבחינה הלכתית (לא ברשות אחרת, לא בבית הקברות).
מערבין עירובי תחומין על ידי שליח בן דעת ויכול האדם לערב גם על בניו ובנותיו הקטנים גם ללא דעתם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עירובין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר להניח עירוב כדיי ללכת לטייל?

2.היה חכם בעיר הקרובה ומכיוון שרצה ללכת עם חבר עירב לשניהם – האם מותר לחבירו ללכת עמו?

3.שלח את בנו הקטן להניח את עירובו – האם עירב?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן