פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֶחָד הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת' אוֹ 'חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת' אוֹ 'חֵרֶם לַשָּׁמַיִם'. וְכֵן בְּכָל נְכָסָיו, אִם אָמַר כָּל נְכָסָיו הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמַיִם – הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אִם אָמַר 'חֵרֶם' סְתָם – הֲרֵי אֵלּוּ לַכֹּהֲנִים, שֶׁסְּתָם חֲרָמִין לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח,יד).
א. חֵרֶם. לשון שמשמעה הפקעה של דבר מרשותו של האדם. הֲרֵי אֵלּוּ לַכֹּהֲנִים. יינתנו לכהנים שהיו במשמר בשעה שהחרים (כדלקמן ה"ה).
ב. מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִיִּים וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, אֲבָל לֹא יַחֲרִים כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא כָּל עֲבָדָיו וְלֹא כָּל שְׂדוֹתָיו וְלֹא כָּל מִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְּׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם" וכו' (ויקרא כז,כח). וְאִם הֶחֱרִים אֶת הַכֹּל, אֲפִלּוּ הֶחֱרִים כָּל נְכָסָיו – הֲרֵי אֵלּוּ מֻחְרָמִין, בֵּין שֶׁהֶחֱרִים לַכֹּהֲנִים בֵּין שֶׁהֶחֱרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת.
ב. וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִיִּים. שגופם קנוי לו. אך אינו יכול להחרים מעבד ושפחה עבריים משום שאין גופם קנוי לו (כדלקמן הכ"א). מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ. ולא כל אשר לו.
ג. וְכָל מִי שֶׁהֶחֱרִים אוֹ הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו – לוֹקְחִין כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וַאֲפִלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ וּבְגָדָיו, הַכֹּל הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם.
ג. לוֹקְחִין כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וכו'. אף שכאשר ממשכנים חייבי ערכים ודמים, משאירים להם את התפילין וחלק מכלי האומנות (לעיל ג,יד-יח), כאן במקדיש כל נכסיו, לוקחים ממנו כל מה ששייך לו, מלבד הבגדים של משפחתו (שם הי"ד).
ד. מַה בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים לְחֶרְמֵי שָׁמַיִם? שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֶקְדֵּשׁ, וְנִפְדִּין בְּשָׁוְיֵיהֶן, וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְיֵצְאוּ הַנְּכָסִים לְחֻלִּין; וְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים – אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן לְעוֹלָם, אֶלָּא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כַּתְּרוּמָה. וְעַל חֵרֶם כֹּהֲנִים הוּא אוֹמֵר: "לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל" (ויקרא כז,כח) – לֹא יִמָּכֵר לְאַחֵר, וְלֹא יִגָּאֵל לַבְּעָלִים.
ד. כַּתְּרוּמָה. שאינה נפדית. אך משהגיעו לידו של הכהן, מותרים בהנאה לזרים (לקמן ה"ה).
ה. וְאֶחָד הַמַּחֲרִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין – הֲרֵי אֵלּוּ נִתָּנִין לְכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִים.
חֶרְמֵי כֹּהֲנִים, כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית הַבְּעָלִים – הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ לְכָל דִּבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי" (ויקרא כז,כח). נְתָנָן לַכֹּהֵן – הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח,יד).
ה. לְכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר. ראה לעיל ד,כד בביאור.
ו. כֹּהֵן שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׂדֵה חֵרֶם שֶׁזָּכָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל, וְהֶחֱרִימָהּ – הֲרֵי זוֹ מֻחְרֶמֶת, וְיוֹצְאָה לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כז,כא) – מְלַמֵּד שֶׁשְּׂדֵה חֶרְמוֹ לוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם הֶחֱרִימָהּ תִּהְיֶה מֻחְרֶמֶת.
ו. שְׂדֵה חֵרֶם. שדה שזכה בה מן החרם. שֶׁזָּכָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל. לשון זו קשה, מפני שלכאורה אין קשר בין היובל לזכיית הכהן בשדה החרם. ויש שהגיהו "או שזכה בה אחר היובל" (קרית ספר; ערוה"ש מ,יט), ולפי הגהה זו יש כאן מקרה נוסף, והכוונה היא לשדה אחוזה שלא נגאלה ויצאה לכהנים ביובל, וכהן זה זכה בה וכעת החרימה (כדלעיל ד,יט וראה צפנת פענח שם שיישב את הרמב"ם לפי הגרסה שלפנינו). מְלַמֵּד שֶׁשְּׂדֵה חֶרְמוֹ לוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאִם הֶחֱרִימָהּ תִּהְיֶה מֻחְרֶמֶת. כשם שישראל יכול להחרים שדה אחוזתו, כך יכול הכהן להחרים שדה זו שזכה בה (אבל שדה אחוזה של הכהן עצמו אינו יכול להחרים כמבואר בהלכה הבאה).
ז. מָכַר הַכֹּהֵן שְׂדֵה חֶרְמוֹ וְהִקְדִּישָׁהּ לוֹקֵחַ, אֲפִלּוּ הָיָה הַלּוֹקֵחַ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֶחֱרִימוּהָ – הֲרֵי זוֹ כִּשְׂדֵה מִקְנָה, וְחוֹזֶרֶת לַכֹּהֵן שֶׁמְּכָרָהּ, בַּיּוֹבֵל. אֲבָל קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים – אֵינָן מַחֲרִימִין אוֹתָן, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּשָּׂדֶה: "כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם" (ויקרא כה,לד), וּמִטַּלְטְלִין הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת בַּחֲרָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ… וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ" (שם כז,כח).
ז. שְׂדֵה חֶרְמוֹ. שדה שזכה בה מן החרם. וְהִקְדִּישָׁהּ לוֹקֵחַ. הקונה הקדיש את השדה. כִּשְׂדֵה מִקְנָה. שחוזרת לבעלים הראשונים ביובל (כדלעיל ד,כו). וְחוֹזֶרֶת לַכֹּהֵן שֶׁמְּכָרָהּ בַּיּוֹבֵל. מכיוון שזכה בה מן החרם, מוגדר כבעליה. אֲבָל קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים אֵינָן מַחֲרִימִין אוֹתָן. בניגוד לאמור בהלכה הקודמת שיכול הכהן להחרים שדה חרם שזכה בה, אין הכהנים יכולים להחרים קרקעותיהם וכן הדין במיטלטלין שלהם (אבל בלשון הקדש יכולים להקדיש שדותיהם כדלעיל ד,כא – צפנת פענח ד,יט). ויש מפרשים שדין זה נוגע לחרמי כהנים בלבד, שאין הכהנים והלוויים מחרימים קרקעות ומיטלטלים שלהם לחרמי כהנים, אבל יכולים להחרימם חרמי גבוה (מנחת חינוך שנז, ערוה"ש מ,טז-יז, ליקו"ה ערכין כח,א).
ח. הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְבֶדֶק הַבַּיִת – הֲרֵי הַהֶקְדֵּשׁ חָל עֲלֵיהֶן, וְתֵעָרֵךְ הַבְּהֵמָה וְתִפָּדֶה וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְהַבְּהֵמָה תִּקְרַב לְמַה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לַמִּזְבֵּחַ וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים' אוֹ שֶׁהֶחֱרִימָהּ לַכֹּהֲנִים – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְאֵין הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ וְלֹא הַחֵרֶם חָל עַל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
ח. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. בהמה שהוקדשה להקרבה במזבח. הֲרֵי הַהֶקְדֵּשׁ חָל עֲלֵיהֶן. אף שגוף הבהמה מוקדש למזבח, חל ההקדש על הזכות הממונית שיש לבעלים עליה, ולכן צריך לשלם את שווייה לבדק הבית (כפי שמפורט לקמן הל' יא-יב).
ט. הָאוֹמֵר: 'שׁוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם', וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. הִקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ – הֲרֵי זֶה מֻקְדָּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָמַר: 'הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ מֵעַכְשָׁיו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם', וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִקְדִּישׁוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים לַמִּזְבֵּחַ – אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ.
ט. הֶקְדֵּשׁ. לבדק הבית. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. שההקדש עדיין לא חל (ומותר גם באכילה, ראה ח"ד תמורה ג,א). הִקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ. בתוך השלושים יום. מֵעַכְשָׁיו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שלאחר שלושים יום יחול ההקדש למפרע מזמן האמירה. הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. שהרי חל עליו ההקדש, וכאשר הוא מת אינו יכול להעמידו ולהעריכו ולפדותו (כדלעיל ה,יב). אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (כדלעיל ה"ח).
י. הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵין בָּהּ אֶלָּא עִכּוּב גִּזְבָּרִין בִּלְבַד. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא תִּשָּׁחֵט עַד שֶׁתִּפָּדֶה. לְפִיכָךְ, אִם עָבַר וּשְׁחָטָהּ – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה.
י. אֵין בָּהּ אֶלָּא עִכּוּב גִּזְבָּרִין בִּלְבַד. אף שצריך לשלם את שווייה לבדק הבית (כדלעיל ה"ח), אין התשלום מעכב את השחיטה, אלא שהגזברים מעכבים את הקרבתה כדי לאמוד את ערכה על מנת לחייב בו את המקדיש (כמבואר בהלכות הבאות).
יא. מַחֲרִים אָדָם בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים – בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים בֵּין חֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן בֵּין לַכֹּהֲנִים בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְיִקְרְבוּ אוֹתָן הַקֳּדָשִׁים אַחַר שֶׁיִּפָּדוּ לְמַה שֶּׁהֵן.
יא. בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים בֵּין חֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת. יכול להחרים קדשי קדשים או קדשים קלים לשני סוגי חרמים אלו. קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. כגון שאמר 'הרי עלי עולה' והפריש בהמה לעולתו, שאם מתה או נגנבה חייב להביא בהמה אחרת. נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן. משום שחייב באחריותו, נחשב הקרבן כשלו, וחייב לפדותו בנתינת דמיו.
יב. הָיוּ נְדָבָה וְהֶחֱרִימָן, כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתָן? אוֹמְרִין: כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְהֵמָה זוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ? וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר – יַקְרִיב בְּהֵמָה זוֹ נְדָבָה כְּמָה שֶׁהָיְתָה.
יב. הָיוּ נְדָבָה. כגון שאמר 'הרי זו עולה', ואם מתה או נגנבה אינו חייב להביא בהמה אחרת. כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְהֵמָה זוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. שזוהי טובת ההנאה של המקדיש בבהמה זו, שהרי אם הייתה הבהמה מתה או נגנבת, היה פטור מלהביא אחרת לקרבן תחתיה, אך היה מפסיד הבאת עולה, ועל שווי טובת הנאה זו חל החרם.
יג. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחֱרִים אֶת בְּכוֹר בְּהֵמָה לַשָּׁמַיִם, בֵּין שֶׁהָיָה תָּמִים בֵּין שֶׁהָיָה בַּעַל מוּם – הֲרֵי זֶה מָחֳרָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֶחֱרִימוֹ הַכֹּהֵן לַשָּׁמַיִם אַחַר שֶׁבָּא לְיָדוֹ.
יג. בֵּין שֶׁהָיָה תָּמִים בֵּין שֶׁהָיָה בַּעַל מוּם. בשני המקרים חייב הישראל לתתו לכהנים (הלכות בכורות א,א-ג), והחרם חל על טובת ההנאה של הישראל כדלקמן.
יד. וְכֵיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ? אוֹמְרִין: כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ וְתִהְיֶה רְשׁוּת בְּיָדוֹ לִתְּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, לִקְרוֹבוֹ אוֹ לְרֵעוֹ? וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר – יִקַּח הַבְּכוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת.
יד. לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה. לשלם עבור קניית הבכור.
טו. הַמַּחֲרִים אֶת הַמַּעֲשֵׂר – הֲרֵי זֶה כְּמַחֲרִים שַׁלְמֵי נְדָבָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
טו. הַמַּעֲשֵׂר. מעשר בהמה, ואינו ניתן לכהנים אלא נאכל כולו לבעלים (הלכות בכורות ו,ד). כְּמַחֲרִים שַׁלְמֵי נְדָבָה. כדלעיל הי"ב.
טז. הַמַּקְדִּישׁ שִׁקְלוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת – הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. הִקְדִּישׁ בִּכּוּרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵינָן קֹדֶשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישָׁן הַכֹּהֵן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ קֹדֶשׁ.
טז. הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. שהרי חייב באחריותו עד שיגיע לידי הגזבר (הלכות שקלים ג,ח), ולכן חלה עליו קדושת בדק הבית כנדבה ונותן את דמיו (כדלעיל הי"א). הִקְדִּישׁ בִּכּוּרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינָן קֹדֶשׁ. משום ששייכים לכהנים, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (כדלעיל ה"ח, תוי"ט ותפא"י שקלים ח,ח). הֲרֵי אֵלּוּ קֹדֶשׁ. שהרי הם נכסיו של הכהן (הלכות ביכורים ד,יד).
יז. הַמַּחֲרִים חֲצִי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ – הוּא וְהַכֹּהֲנִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶחֱרִים לַשָּׁמַיִם חֲצִי עַבְדּוֹ – כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִיִּים אוֹ הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים – הֲרֵי גּוּפָן קֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן עַד שֶׁיִּפָּדוּ.
יז. הַמַּחֲרִים. לכהנים. הוּא וְהַכֹּהֲנִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. משום שחרמי כהנים הם קודש רק עד שיבואו ליד הכהן ואחר כך נעשים חולין בידו, אין כאן קדושה שתפשוט בכל גוף העבד או השפחה (ערוה"ש מב,ה). ותקנת עבד כזה שיתנו האדון במתנה על מנת להחזיר לכהן וישתמש בו הכהן יום אחד והאדון יום אחד או שייתן הכהן חצי מערך העבד לאדונו ויינתן לכהן (ח"ד ערכין ד,יא). כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,יח. שהמקדיש לבדק הבית אבר שהנשמה תלויה בו, חייב בדמי כולו. עַד שֶׁיִּפָּדוּ. שיימכרו לאחרים, ודמיהם יינתנו לבדק הבית.
יח. וְאֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לִקַּח דְּמֵיהֶן מֵאֲחֵרִים וּלְהוֹצִיא אוֹתָן לְחֵרוּת, אֶלָּא מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵרוּת אִם רָצוּ.
יח. וְאֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לִקַּח דְּמֵיהֶן מֵאֲחֵרִים וּלְהוֹצִיא אוֹתָן לְחֵרוּת. שלא יאמרו שמזלזלים הגזברים בממון ההקדש, אבל במכירה מדקדקים יותר למכרם בשוויים ואין חשש כזה (תוספות גיטין לח,ב).
יט. הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ – כָּל הַיָּתֵר עַל פַּרְנָסָתוֹ, קֹדֶשׁ. וְכֵיצַד הוּא מִתְפַּרְנֵס עֶבֶד זֶה? לֹוֶה וְאוֹכֵל, וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ, וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה פָּחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְיִפְרַע. שֶׁאִם עָשָׂה בִּפְרוּטָה – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה הֶקְדֵּשׁ.
יט. הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ. וכוונתו למעשה ידי העבד. לֹוֶה וְאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ. לווה ממון מאחרים לצורך אכילתו, ואחר כך עושה מלאכה עבור פחות משווה פרוטה כדי שלא יחול ההקדש, ופורע את ההלוואה מעט מעט. פָּחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. מכיוון שהזכות הממונית של האדון במעשי ידי עבדו אינה אלא בשווה פרוטה, אינו יכול להקדיש אלא משווה פרוטה ומעלה (מאירי גיטין יב,ב).
כ. הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַצְמוֹ – לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו, וַהֲרֵי הוּא חַיָּב בִּדְמֵי עַצְמוֹ. וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת וְלֶאֱכֹל, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדֵּשׁ גּוּפוֹ כְּעֶבֶד.
כ. לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו. ונישום כעבד הנמכר בשוק, ונותן לבדק הבית (כדלעיל א,ט).
כא. אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהֶחֱרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיִּים אוֹ שְׂדֵה מִקְנָתוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן מֻחְרָמִין, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
כא. שְׂדֵה מִקְנָתוֹ. שאף שיכול להקדישה, עתידה לחזור לבעליה ביובל ואינה מוחרמת עולמית (כדלעיל ד,כו). שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. ואין גופם של בנו ובתו או עבדו ושפחתו העבריים קנוי לאב או לאדון.
כב. אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כֵּיצַד? הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר, וְכָפַר בּוֹ זֶה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ – אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַר בּוֹ – הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.
כג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל קַרְקַע שֶׁגְּזָלָהּ אֶחָד וְכָפַר בָּהּ, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִין – הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָהּ, שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ.
כג. אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִין. אם יש לו אפשרות לזכות בשדה בחזרה בעזרת בית הדין. שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ. משום ש'קרקע אינה נגזלת' – לעולם היא מוגדרת בחזקת בעליה ואין לגזלן קניין או חזקה בקרקע הגזולה (הלכות גזלה ואבדה ח,יד).
כד. הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶן אֵין יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כה. מִי שֶׁהָיָה מוֹכֵר דִּלּוּעִים אוֹ בֵּיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וּבָא לוֹקֵחַ וְנָטַל אַחַת וְהָלַךְ לוֹ: אִם הָיוּ דְּמֵי כָּל אַחַת קְצוּבִין – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפָּסַק, וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ דְּלַעַת זוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ; וְאִם אֵין הַדָּמִין קְצוּבִין וְהִקְדִּישָׁהּ – הֲרֵי זוֹ מֻקְדֶּשֶׁת, שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ הִיא, שֶׁזֶּה שֶׁלְּקָחָהּ לֹא לְקָחָהּ דֶּרֶךְ גְּזֵלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כה. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפָּסַק. כאילו נקב במחיר כל דלעת או ביצה. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. שכאשר הלוקח נוטל דבר שדמיו קצובים, קנהו בהגבהה ועובר לרשותו (הלכות מכירה ד,יא-יב).
כו. אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כֵּיצַד? 'מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם – קֹדֶשׁ', 'מַה שֶּׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ מִפֵּרוֹת – חֵרֶם' – לֹא אָמַר כְּלוּם.
כו. מְצוּדָתִי. הרשת שפרש בים. לֹא אָמַר כְּלוּם. מכיוון שעדיין לא עלה דבר במצודתו ולא צמחו פירותיו.
כז. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ – מֻקְדֶּשֶׁת', וּלְקָחָהּ – אֵינָהּ מֻקְדֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁכְּשֶׁהִקְדִּישָׁהּ לֹא בָּאת לִרְשׁוּתוֹ.
כח. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, וְהַמּוֹתָר חֻלִּין. אָמַר לָהּ: 'יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶן' – הוֹאִיל וְהֵן מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ, הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לָאוֹמֵר: 'אִילָן זֶה קֹדֶשׁ', שֶׁכָּל פֵּרוֹת שֶׁעוֹשֶׂה לְהַבָּא – קֹדֶשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כח. הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְהַמּוֹתָר חֻלִּין. משום שמעשיה עדיין לא באו לעולם, ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. לְעוֹשֵׂיהֶן. לקב"ה שעשאן. הוֹאִיל וְהֵן מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. שתיקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האישה לבעלה (הלכות אישות יב,ג; וראה גם הלכות נדרים יב,י), ומכיוון שידיה נמצאות בעולם, אין זה מוגדר כדבר שלא בא לעולם.
כט. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'שָׂדֶה זוֹ אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּתְקַדֵּשׁ' – הֲרֵי זוֹ מֻקְדֶּשֶׁת כְּשֶׁיִּקָּחֶנָּה, שֶׁהֲרֵי עַתָּה בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. 'שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה תְּהִי קֹדֶשׁ' – כְּשֶׁיִּפְדֶּה אוֹתָהּ תְּהֵא הֶקְדֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְמֻשְׁכֶּנֶת לִזְמַן קָצוּב, שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ אַחַר הַזְּמַן.
כט. שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ. כנגד הלוואה. לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה. כשאפרע את ההלוואה. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְמֻשְׁכֶּנֶת לִזְמַן קָצוּב. ואינו יכול לקבלה כעת.
ל. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, וְחָזַר וְהִקְדִּישׁוֹ – הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ, וּפָקְעָה הַשְּׂכִירוּת, וְאִם דָּר בּוֹ הַשּׂוֹכֵר – מָעַל.
ל. וְחָזַר וְהִקְדִּישׁוֹ. המשכיר. הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ וּפָקְעָה הַשְּׂכִירוּת. אף שהשדה משועבדת לשוכר, ההקדש מפקיע מידי שעבוד כדלקמן (ז,יד). מָעַל. נהנה באיסור מההקדש, ועליו לשלם קרן וחומש להקדש ולהקריב אשם מעילות (ראה הלכות מעילה א,ג).
לא. יֵרָאֶה לִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, אִם אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁוֹ' – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְדִּישׁוֹ כְּשֶׁיָּבֹא לָעוֹלָם, מִשּׁוּם נֶדֶר. וְאִם לֹא הִקְדִּישׁ – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹא תְאַחֵר" (דברים כג,כב), "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג), וּמִשּׁוּם "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (שם), כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים.
לא. כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. הלכות נדרים א,ד-ה, וראה גם לעיל א,א.
לב. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁ כָּל שֶׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם', 'הֲרֵי עָלַי לִתֵּן לַעֲנִיִּים פֵּרוֹת שֶׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ', 'הֲרֵי עָלַי לְהַחֲרִים' אוֹ 'לִתֵּן לִשְׁבוּיִים' 'כָּל שֶׁאֶשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ', וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – הֲרֵי זֶה חַיָּב לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מַה שֶּׁאָמַר כְּשֶׁיָּבֹאוּ לְיָדוֹ. וְזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּכְלַל נְדָרִים הוּא, לֹא בִּכְלַל הֶקְדֵּשׁוֹת.
לג. רְאָיָה לְדָבָר זֶה, מַה שֶּׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח,כב), וְנֶאֱמַר: "אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר" (שם לא,יג). וַהֲרֵי הָאוֹמֵר: 'לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר' – חַיָּב לִנְהֹג נְזִירוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָדַר בְּנָזִיר, הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁיִּדּוֹר בְּנָזִיר – חַיָּב לְהִנָּזֵר. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן.
לג. מַה שֶּׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ וכו'. ובשעה שנדר לא היו נכסים בידו. חַיָּב לְהִנָּזֵר. מיד, שמא ימות עתה (הלכות נזירות א,ד), הרי שאף על פי שלא קיבל על עצמו נזירות, חייב בה משום נדר.
לד. הֶקְדֵּשׁ טָעוּת אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'שׁוֹר שָׁחֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ', וְיָצָא לָבָן – אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. 'דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ', וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף – אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. 'חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה הֶקְדֵּשׁ', וְעָלָת שֶׁל שֶׁמֶן, בֵּין שֶׁהַיַּיִן יָקָר מִן הַשֶּׁמֶן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ הַשֶּׁמֶן יָקָר מִן הַיַּיִן – אֵינָהּ הֶקְדֵּשׁ. הִתְפִּיס בָּהּ אַחֶרֶת וְאָמַר: 'זוֹ כְּזוֹ' – הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
לד. הִתְפִּיס בָּהּ אַחֶרֶת וְאָמַר זוֹ כְּזוֹ הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה הֶקְדֵּשׁ. המפרשים התקשו בדברי הרמב"ם הללו, שהרי ההקדש לא חל על הראשונה וכיצד יתפיס מכוחה קדושה על הבהמה השנייה. ויש שפירשו שהתפסת הקדושה בשנייה נעשתה קודם שנודע לו על טעות ההקדש בראשונה ולכן נתפסה הקדושה מכוח עיקר ההקדש שיש כאן (ראה רדב"ז כאן ובשו"ת רדב"ז ה,אלף תמח; וראה כס"מ ולח"מ שפירשו באופנים נוספים).

תקציר הפרק 

פרק ו' הלכות ערכים וחרמים

⚠פרק ארוך מהרגיל -יש להקדיש זמן נוסף ללימוד היום

חרם והקדש

האומר: 'חרם' סתם –מה שהחרים מגיע לכהני המשמר, ואינו נפדה לכסף.
האומר: 'לבדק הבית', 'לשמים' – מהשהחרימגיע לבדק הבית, ונפדה בשוויו.
כהן יכול להחרים את שדה חרמו, ולא שדה אחוזתו או מטלטלים.

יכול אדם להחרים ולהקדיש כל דבר, בתנאי שהוא שלו וברשותו ובא לעולם ואינו טעות. נפדים לפי אומדן שוויים לאדם, לפי הענין.
לא יכול להחרים ולהקדיש: גזלה, דבר שלא בא לעולם, דבר שלו ברשותו, דבר שאינו שלו.

🗯
ראיה להלכה מסיפור מקראי הינו דבר שלא שכיח.
היום בהלכה ל"ג זה קורה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות ערכין וחרמין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.יש פדיון על ספק חרם?

2.האם קיימת אפשרות להקדיש דבר שלא בא לעולם?

3.האם ניתן להקדיש מבדק הבית למזבח?

תשובות
1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן