פרק ו', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵי זֶה הוּא טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי? כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ, כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר – הֲרֵי זֶה טוֹבֵל, וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבֹּל, וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח.
א. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן זָבִים וכו'. שכל אלה צריכים לשהות עד סוף ימי טומאתם, ורק בסופם נטהרים לאכול בקדשים. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וכו'. שאם יטבלו ייטהרו באותו הערב. וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבֹּל. צריך שיעשה את הפעולה הנצרכת מצדו, היא הטבילה במקווה, כדי שבוודאי יהיה טהור בליל אכילת הקרבן. וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. אחרי שתשקע השמש ויצאו שלושה כוכבים (ראה הלכות תרומות ז,ב), שאז נשלמת טהרת הטמאים. ועד אז אף שכבר טבל להיטהר מן הטומאה נקרא 'טבול יום', ונחשב עדיין טמא לכמה עניינים בהלכה (הלכות שאר אבות הטומאות י,א).
ב. טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְהִזָּה עָלָיו וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכֹל קָדָשִׁים לָעֶרֶב – אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ט,ו); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה, וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ, אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב, וּפֹרַשׁ לָהֶם שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן – שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבֹּל וְיַזֶּה עָלָיו, וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ.
ב. טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. היום השביעי הוא היום האחרון לימי טומאתו, ובו מזים עליו מאפר הפרה האדומה, וטובל בו, ונטהר בערב (הלכות פרה יא,א). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה. מסורת חכמים היא לדייק שרק באותו היום בזמן הקרבת הפסח ("ביום ההוא") לא היו טהורים, אך בערב היו יכולים להיות טהורים. וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וכו'. ההתלבטות שלהם הייתה אם דינו של טמא מת ביום השביעי כשל טמא שרץ, שאם עשה את כל מעשי הטהרה מותר לשחוט עליו ויאכל לערב, או לא. וּפֹרַשׁ לָהֶם שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. שטומאת המת חמורה מטומאות אחרות, שאף שהיזה וטבל עדיין נקרא טמא מת, ואין שוחטים עליו (ריק"ו).
בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. כמפורט בהלכות נזירות ז,ב. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וכו'. טומאות אלו נתפרטו שם ה"ו, ואף שגם בהן האדם נטמא טומאת שבעה וטעון הזאת אפר פרה אדומה (שם ה"ז), אין דינן חמור כשאר טומאות המת, ולכן דינן כאן כשאר הטמאים ששוחטים עליהם על סמך זה שיהיו טהורים לערב (לדין נוסף שבו טומאות אלו קלות יותר משאר טומאות ראה הלכות ביאת מקדש ג,יג-יד).
ג. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וְסָפַר שִׁבְעַת יָמִים וְטָבַל בַּשְּׁבִיעִי – שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב; וְאִם רָאָה זוֹב אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – טוֹבֶלֶת בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר בַּיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, וְשׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ וְהִיא אוֹכֶלֶת לָעֶרֶב; וְאִם רָאָת דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח – פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי, וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֶאֱכֹל קָדָשִׁים עַד לֵיל תְּשִׁיעִי.
ג. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת. שתי ראיות של זיבה, ובמצב זה צריך לספור שבעה ימים נקיים וטובל ביום השביעי, ונטהר בערב (הלכות מחוסרי כפרה ג,א). וְסָפַר שִׁבְעַת יָמִים וְטָבַל בַּשְּׁבִיעִי שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב. כדין שאר הטמאים שטבלו ביום האחרון לטומאתם, ששוחטים עליהם הואיל וראויים לאכילת הפסח בערב. וְאִם רָאָה זוֹב אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. כאשר הזב רואה ראייה של זיבה ביום השביעי, אפילו אם ראה אחרי שטבל, דינו שסותר את כל שבעת הימים, וצריך למנותם מחדש (שם), ולפיכך אינו יכול לאכול את הפסח לערב. אך מכיוון שראה את הזיבה אחרי זריקת הדם הרי הוא נפטר מפסח שני. והמפרשים התקשו בדין זה שהרי זב זה נחשב טמא למפרע ומתברר שלא היה ראוי לאכילה בזמן זריקת הדם. ויש שהסבירו שמצב זה נידון כטומאת התהום, שאינה ידועה לאדם, (ראה לקמן הל' יא-יב), שאף כאן אין אדם בעולם היודע עליה בשעת ההקרבה, וטומאת התהום הותרה בעניין הפסח (ראה צל"ח פסחים פא,א, ועוד שהלכו בעקבותיו). ויש שהציעו שדנים אותו כאילו היה ראוי לאכול מן הפסח בערב (כדלעיל ה"א), שאילו לא היה רואה זוב אכן היה מותר לאכול בערב, והראייה היא על דרך מקרה ולא דבר הכרחי (או"ש על אתר ובחידושיו בנזיר סג,א). וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם וכו'. אישה שראתה דם בימי זיבתה במשך יום או יומיים, וצריכה לשמור את היום הבא בטהרה, וטובלת באותו היום וטהורה בערב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. הלכות איסורי ביאה ו,ז-י. וְאִם רָאָת דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אם ראתה במהלך יום השמירה, אף אחרי שטבלה, הרי היא טמאה למפרע (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ה,ו). ומשום כך אסורה לאכול את הפסח, אך פטורה מפסח שני בדומה לזב שראה אחרי שטבל. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ. ביום השביעי לטומאתה. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי וכו'. בניגוד לזב ולזבה שטובלים ביום השביעי לטהרתם, הנידה טובלת רק בערב אחרי השלמת שבעה ימים לנידתה (שם ד,ו), ואז היא נחשבת טבולת יום וצריכה להמתין עד למחרת בערב (ליל תשיעי) כדי שיהיה מותר לה לאכול קדשים.
ד. מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים שֶׁחָל יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן, וּמַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בֵּין אַחַר שְׁחִיטָתוֹ, וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּמְסְרוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן לְבֵית דִּין, שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְלֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָן.
ד. מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים. זב, זבה, יולדת ומצורע שלאחר שטבלו והעריב שמשם צריכים להביא קרבן כדי להתירם לאכול בקדשים (הלכות מחוסרי כפרה א,א). שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. את הפסח, שהרי יהיו מותרים לאכול בקדשים אחרי הקרבת קרבן שמתירם לאכול קדשים. וּמַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בֵּין אַחַר שְׁחִיטָתוֹ. ואף שבדרך כלל אין שוחטים קרבנות אחרי תמיד של בין הערביים, במקרה זה הותר כדי שיהיו מותרים באכילת הפסח בערב (הלכות תמידין ומוספין א,ג-ד). וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּמְסְרוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן לְבֵית דִּין. שרק אם יפקידו את הקרבנות בידי בית דין של הכהנים אין ספק שהכהנים יקריבום, אך אם לא מסרו יש חשש שיתרשלו ולא יקריבו, ונמצא שהפסח נשחט על מי שאינו ראוי לאכילה.
ה. מְצֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם – הֲרֵי זֶה טוֹבֵל, וְנִכְנָס לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁטְּבוּל יוֹם אָסוּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת נָשִׁים, הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ לְהִכָּנֵס שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, וְיוֹם זֶה הוּא יוֹם הַקְרָבַת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ – יָבֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶן.
ה. מְצֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שהוא יום הבאת קרבנותיו. הֲרֵי זֶה טוֹבֵל. להיטהר מטומאת קרי, והוא עדיין טבול יום עד שתעריב השמש. וְנִכְנָס לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. שהמצורע צריך לעמוד בשעת הקרבת קרבנותיו בעזרת נשים בפתח עזרת ישראל, כדי לסמוך על קרבנותיו וכדי שיוכל הכהן לבצע בו את טקס טהרתו, הכולל נתינת דם הקרבן ושמן על אזנו ועל בהן ידו ורגלו הימנית (ראה הלכות מחוסרי כפרה ד,ב). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. ג,ו. יָבֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. שמצוות הפסח שיש עונש כרת על המבטלה (לעיל א,ב) דוחה את האיסור שגזרו חכמים על כניסת טבול יום לעזרת נשים.
ו. טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא לְמָחָר. וַאֲפִלּוּ חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְהוּא שַׁבָּת – יִדָּחֶה לְיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּמַזִּין עָלָיו וְאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אֶלָּא יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי.
וַהֲלֹא אִסּוּר הַזָּיָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְהַפֶּסַח בְּכָרֵת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת? מִפְּנֵי שֶׁבַּיּוֹם שֶׁהוּא אָסוּר בְּהַזָיָּה מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינוֹ זְמַן הַקָּרְבָּן שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם לֶעָתִיד לָבֹא לַעֲמֹד בִּמְקוֹם כָּרֵת.
ו. אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא לְמָחָר. שהזאת מי חטאת בשבת אסורה משום שבות (הלכות שבת כג,ח), אלא מזה ביום ראשון. וּמַזִּין עָלָיו וְאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו. כדין טבול יום של טומאת המת. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
וַהֲלֹא אִסּוּר הַזָּיָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת וכו'. והרי יש לתמוה: למה נמנעים מהזיה ביום השביעי שחל להיות בשבת, כאשר זהו איסור שבות בלבד, ובכך גורמים לבטל את מצוות הפסח שיש עונש כרת למבטלה. אֵינוֹ זְמַן הַקָּרְבָּן שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. שיום ההזיה הוא שלושה עשר בניסן, ואינו זמן קרבן פסח. אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם לֶעָתִיד לָבֹא לַעֲמֹד בִּמְקוֹם כָּרֵת. שלא דחו חכמים את דבריהם משום מצוות מן התורה שייעשו בעתיד, אלא רק כאשר חייבים עליהם כעת.
ז. יִשְׂרָאֵל עָרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח – שׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁמָּל. אֲבָל גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וּמָל וְטָבַל – אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב, וַהֲרֵי הוּא כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְמָא גֵּר זֶה לְמֵת לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְיִטְבֹּל וְיֹאכַל לָעֶרֶב, וְיֹאמַר: 'אֶשְׁתָּקַד כָּךְ עָשׂוּ לִי יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁמַּלְתִּי טָבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי לָעֶרֶב'.
וַהֲלֹא גְּזֵרָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, וְהַפֶּסַח בְּכָרֵת, וְהֵיאַךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּיוֹם הַקָּרְבָּן שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר? מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגֵּר מִתְחַיֵּב בְּמִצְווֹת עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבֹּל, וְאֵינוֹ טוֹבֵל עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגֵּרוּת, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בְּמָקוֹם זֶה, שֶׁהֲרֵי זֶה הַמָּל יֵשׁ לוֹ שֶׁלֹּא יִטְבֹּל עַד שֶׁיַּבְרִיא, וְלֹא יָבֹא לִידֵי חִיּוּב כְּלָל.
ז. יִשְׂרָאֵל עָרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. ובכך הוכשר לאכול פסח. אֲבָל גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר… אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב. שאסור לו לאכול בפסח במקרה זה, מגזרת חכמים כדלקמן. כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. כאילו נטמא במת. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְמָא גֵּר זֶה לְמֵת לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וכו'. שבזמן הגיור לא עשה שום מעשה של היטהרות מלבד טבילת הגרות (שהרי מן התורה אין הגויים טמאים בשום טומאה, ראה הלכות טומאת מת א,יג), ועלול להסיק מכך שגם בשנה שלאחר מכן די בטבילה בלבד, אף אם נטמא במת.
וְהֵיאַךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּיוֹם הַקָּרְבָּן שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. גם בהלכה זו יש לתמוה, מדוע תדחה גזרה שמדברי חכמים מצוות עשה חשובה שמן התורה, ביום הקרבן עצמו (השווה לעיל ה"ו). מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגֵּר מִתְחַיֵּב בְּמִצְווֹת עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבֹּל. ורק אחרי שתי פעולות אלה נעשה חייב במצוות כישראל (הלכות איסורי ביאה יג,א-ו). עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה. שתחלים הפציעה החלמה שלמה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגֵּרוּת. שם יד,ה. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בְּמָקוֹם זֶה וכו'. חכמים גזרו לדחות גר זה מפסח הואיל וחיוב הגר בפסח אינו מוחלט, שהרי עקרונית ניתן לדחות את מועד הטבילה מסיבות אחרות כגון רפואה, וכל עוד לא טבל לא נשלמה הגרות ולא התחייב בשום מצווה. ומשום כך גם במקרה שהקדים וטבל דחו חכמים אותו, גזרה משום השנה הבאה.
ח. מִי שֶׁבָּא בְּבֵית הַפְּרָס – הֲרֵי זֶה מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ, וְאִם לֹא מָצָא בּוֹ עֶצֶם וְלֹא נִטְמָא – שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס, שֶׁטֻּמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת, וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן בֵּית הַפְּרָס שֶׁנָּדוֹשׁ – טָהוֹר לְעוֹשֵׂה הַפֶּסַח.
ח. מִי שֶׁבָּא בְּבֵית הַפְּרָס. נצרך ללכת בשדה שנחרש בה קבר ואבדו עצמות המת בעפרה, וחכמים גזרו שעפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בה עצם כשעורה (שהוא שיעור העצם המטמאת במת). מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ. נופח בפיו באבק הדרך לראות אם יש עצם כלשהי הטמונה בו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. ב,טז (ועוד בדיני בית הפרס שם פרק י). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ה. בֵּית הַפְּרָס שֶׁנָּדוֹשׁ טָהוֹר לְעוֹשֵׂה הַפֶּסַח. שהלכו שם רבים, ומניחים שבדריסת הרגליים הוסרו ונשברו העצמות שהיו בו. ולעניין פסח לא גזרו חכמים לחשוש שמא עדיין נשארו עצמות המטמאות.
ט. הָאוֹנֵן – רָאוּי לֶאֱכֹל הַפֶּסַח לָעֶרֶב; מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם, לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בְּדָבָר זֶה בִּמְקוֹם כָּרֵת, אֶלָּא שׁוֹחֲטִין עָלָיו, וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל, כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁמֵּת לוֹ הַמֵּת אַחַר חֲצוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֵּת קֹדֶם חֲצוֹת – אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, אֶלָּא יִדָּחֶה לַשֵּׁנִי. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו וְזָרְקוּ הַדָּם – טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב.
מֵת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – הֲרֵי הוּא בְּיוֹם קְבוּרָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן, וְאֵינוֹ תּוֹפֵס לֵילוֹ וְלֹא מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ שׁוֹחֲטִין עָלָיו, וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב אַף בִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. וְיוֹם שְׁמוּעָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה, לְפִיכָךְ מִי שֶׁלִּקְּטוּ לוֹ עַצְמוֹת מֵתוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת – שׁוֹחֲטִין עָלָיו, וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב.
ט. הָאוֹנֵן רָאוּי לֶאֱכֹל הַפֶּסַח לָעֶרֶב מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם. האונן הוא מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, ואסור באכילת קדשים ובעבודת המקדש. ביום המיתה נחשב לאונן מן התורה, ובלילה שאחריו וכן בימים שאחריהם עד שנקבר המת הוא אונן מדברי חכמים (הלכות מעשר שני ג,ו, הלכות ביאת המקדש ב,ט-י). לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בְּדָבָר זֶה בִּמְקוֹם כָּרֵת. הואיל ומן התורה התחייב בהבאת הפסח עוד לפני שמת הקרוב, לא תיקנו לאסור לאכול בקדשים בלילה. וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. שחכמים תיקנו טבילה לקודש לאונן שסיים אנינותו מחשש שהסיח דעתו מן הטומאה בזמן שהיה אסור בקדשים (ראה הלכות שאר אבות הטומאות יב,טו). ולפיכך טובל כדי לפרוש מאנינותו ולשים לב מעתה שלא ייטמא. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֵּת קֹדֶם חֲצוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו. שהרי כבר כשהגיע זמן החיוב היה אונן, ובמקרה כזה העמידו חכמים דבריהם שלא לבטל אנינות לילה, ודחוהו לפסח שני. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו וְזָרְקוּ הַדָּם טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. שהרי מן התורה ראוי לאכילה בלילה, והתירו לו לאכלו כדי שלא ייפסל הפסח (או"ש).
הֲרֵי הוּא בְּיוֹם קְבוּרָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן. בכל אותו היום, אף אחרי הקבורה. וְאֵינוֹ תּוֹפֵס לֵילוֹ וְלֹא מִדִּבְרֵיהֶם. אינו נחשב אונן אפילו לא מדברי חכמים, שלא תיקנו חכמים אנינות לילה ביום קבורה, אלא ביום המיתה בלבד. אַף בִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. אף שאין בביטולם עונש כרת. וְיוֹם שְׁמוּעָה. ששמע שמת קרובו במקום אחר, ונוהג באבל מאותו היום (ראה הלכות אבל ז,א-ג). וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת. שבו אוספים את העצמות להביאן לקבורה קבועה, ונוהגים בו מנהגי אבל (ראה שם יב,ח). הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה. שאונן בהם מדברי חכמים, ביום ולא בלילה.
י. מִי שֶׁהוּא חוֹפֵר בַּגַּל לְבַקֵּשׁ עַל הַמֵּת – אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, שֶׁמָּא יִמְצָא הַמֵּת שָׁם בַּגַּל, וַהֲרֵי הָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. שָׁחֲטוּ עָלָיו וְלֹא נִמְצָא שָׁם מֵת – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל לָעֶרֶב. נִמְצָא שָׁם מֵת אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם: אִם נוֹדַע לוֹ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת הַדָּם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה גַּל עָגֹל – הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי; וְאִם סָפֵק הַדָּבָר, וְשֶׁמָּא לֹא הָיָה עוֹמֵד עַל הַטֻּמְאָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה וְלֹא נִטְמָא אֶלָּא אַחַר זְרִיקָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי.
י. חוֹפֵר בַּגַּל לְבַקֵּשׁ עַל הַמֵּת. מפנה מפולת אבנים, לחפש אדם שמת תחתיה כדי להביאו לקבורה. שָׁחֲטוּ עָלָיו וְלֹא נִמְצָא שָׁם מֵת. שהסתבר שלא היה שם אדם. כְּגוֹן שֶׁהָיָה גַּל עָגֹל. שכל האבנים היו מקובצות יחד מעל המת, שבוודאי האהיל על המת. וְאִם סָפֵק הַדָּבָר וְשֶׁמָּא לֹא הָיָה עוֹמֵד עַל הַטֻּמְאָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. כגון בגל מוארך שייתכן שהיה המת מצוי בצד אחר של הגל, ולא האהיל עליו, עד אחרי זמן הזריקה.
יא. מִי שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, וְנִמְצָא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ, אִם הָיָה הַמֵּת טֻמְאַת הַתְּהוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא לִתְרוּמָה – הֲרֵי זֶה טָהוֹר לַפֶּסַח, וְשׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנָּגַע, הוֹאִיל וְהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם – טָהוֹר לַפֶּסַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֵּת שָׁלֵם, וְהוּא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה – הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמָא בּוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע. אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב, אוֹ נִטְעָן מַשָּׂא – הֲרֵי זֶה טָמֵא, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יָסִיט וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בְּהִלְכוֹת נְזִירוּת.
יא. וְנִמְצָא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ. קבור תחת הדרך, באופן שכל העובר בדרך מאהיל על המת. אִם הָיָה הַמֵּת טֻמְאַת הַתְּהוֹם. טומאה שאינה ידועה לאף אדם בעולם (ראה לעיל ד,ב). אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא לִתְרוּמָה. שהוא מוחזק כטמא לעניין תרומה. ואינו נחשב כספק טומאה שטהור ברשות הרבים (ראה הלכות שאר אבות הטומאות יח,ג).
שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע. ובמקרה כזה טיהרו בטומאת התהום לעושה הפסח. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יָסִיט וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל. ובוודאי נטמא. בְּהִלְכוֹת נְזִירוּת. ו,יח-יט.
יב. מִי שֶׁעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם – אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה – חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי.
יב. וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם וכו'. ובמקרה זה, אף אם נטמא בוודאי בטומאת התהום פטור מפסח שני. הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. נודעה במסורת חכמים.
יג. מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת, וְהִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, וּבַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ נִטְמָא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם וְלֹא יָדַע, וְעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם – אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁטָּבַל בַּשְּׁבִיעִי פָּסְקָה טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם בַּשִּׁשִּׁי לְטֻמְאָתוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁעָשָׂה הַפֶּסַח – הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי, שֶׁחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וַדַּאי, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

יג. וְהִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. ולאחר מכן טבל. אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁטָּבַל בַּשְּׁבִיעִי פָּסְקָה טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה. שכבר אינו טמא מת (אלא טבול יום, עד שתשקע השמש), ובזמן שעשה את הפסח היה בחזקת טהור. שֶׁחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וַדַּאי. שמי שהוחזק טמא אין מחשיבים אותו כטהור עד שיתברר בוודאות שאכן נטהר. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. מניחים את המצב כפי שהיה ידוע (ראה פה"מ נזיר ט,ב).

תקציר הפרק 

פרק ו' הלכות קרבן פסח

פסח שני-טמאים

איזה הוא טמא שנדחה לפסח שני? כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמישה עשר מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נידות ויולדות. אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר -הרי זה טובל, ומשתתף בשחיטת הפסח אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו, אוכל את הפסח.
טמא נדחה לפסח שני רק אם מחמת טומאתו אינו יכול לאכול הפסח בליל ט"ו, וכן טמא מת, וכן גוי שמל וטבל מיד. מה שאין כן המחוסר הערב שמש מטומאתו, מחוסר כיפורים(סטטוס בהלכות טומאה, המסמל טומאה קלה, בדומה לטבול יום, שמונעת מהאדם במצב זה להיכנס למקדש ולאכול קורבנות. כדי לצאת ממנו על האדם להביא את קרבנותיו, ולאחר מכן יוכל להיכנס למקדש ולאכול קורבנות), טומאת בית הפרס שנבדקה, ספק טומאת התהום, אונן על מיתו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קרבן פסח ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.גר שמל וטבל ביד' האם עושה פסח?

2.האם גר שמל וטבל ביד' חייב בפסח מהתורה?

3.עשה פסח ולאחר מעשה נודע שהיה מת תחת ביתו-האם חייב בפסח שני?

תשובות
1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן