פרק ו', הלכות שאלה ופקדון, ספר משפטים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי אֲנִי מְשַׁלֵּם וְאֵינִי נִשְׁבָּע': אִם הָיָה הַפִּקָּדוֹן דָּבָר שֶׁכָּל מִינוֹ שָׁוֶה וּמָצוּי בַּשּׁוּק לִקְנוֹת כְּמוֹתוֹ, כְּגוֹן פֵּרוֹת אוֹ יְרִיעוֹת שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן הַשָּׁווֹת בְּכָל עִנְיָנָם, אוֹ קוֹרוֹת הַמְּצוּיוֹת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע.
אֲבָל אִם הָיָה הַפִּקָּדוֹן בְּהֵמָה אוֹ בֶּגֶד מְצֻיָּר אוֹ כְּלִי מְתֻקָּן אוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקְנוֹת כְּמוֹתוֹ בְּשָׁוֶה – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בּוֹ, וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שְׁבוּעָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּם.
וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַשּׁוֹמְרִים, כְּגוֹן הַשּׁוֹאֵל שֶׁאָמַר: 'מֵתָה' אוֹ 'נִגְנְבָה', וְשׁוֹמֵר שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר: 'נִגְנְבָה' אוֹ 'אָבְדָה', אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם – מַשְׁבִּיעִין אוֹתָן שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתָן, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַבְּהֵמָה אוֹ הַחֵפֶץ שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאִם אָמְרוּ הַבְּעָלִים: 'יָתֵר עַל זֶה הָיָה שָׁוֶה' – כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ.
נִמְצָא כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: שֶׁשָּׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין, וְשֶׁאֵרְעוֹ כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְשֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד קֹדֶם שֶׁאֵרְעוֹ הַמְּאֹרָע הַפּוֹטֵר אוֹתוֹ. וְאִם רָצָה לְשַׁלֵּם – נִשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁכָּךְ וְכָךְ הָיָה שָׁוֶה.
א. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁאָמַר הֲרֵי אֲנִי מְשַׁלֵּם וְאֵינִי נִשְׁבָּע. שטוען שהפיקדון נגנב ממנו וכדומה, אך אינו רוצה להישבע על כך ולהיפטר מתשלום אלא מעדיף לשלם לבעלים עבור הפיקדון. דָּבָר שֶׁכָּל מִינוֹ שָׁוֶה. שכל הדברים שמאותו הסוג של הפיקדון שווים זה לזה.
חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בּוֹ. שמא הפיקדון לא אבד, אלא השומר חמד אותו לעצמו והוא מעוניין לשלם לבעלים ולהשאיר את הפיקדון ברשותו.
וְאִם אָמְרוּ הַבְּעָלִים יָתֵר עַל זֶה הָיָה שָׁוֶה. יותר מהשווי שהשומר מודה בו. כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. מגלגל בתוך שבועתו גם פרט זה.
כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין. אם טוען טענה שפוטרת אותו וחייב שבועה מהתורה. שֶׁשָּׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין. שלא פשע בשמירה. וְשֶׁאֵרְעוֹ כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. השומר נשבע על הנסיבות שאירעו לפיקדון שבגינן יצא החפץ מרשותו. וזהו עיקר השבועה (פה"מ בבא מציעא ח,ב וראה לעיל ד,א). וְשֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד וכו'. שאם שלח יד נעשה גזלן וחייב באחריות הפיקדון בכל מקרה (ראה לעיל ד,א). וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁכָּךְ וְכָךְ הָיָה שָׁוֶה. במקרה שאין הסכמה על שווי הפיקדון.
ב. יֵשׁ לַשּׁוֹמֵר לְהַתְנוֹת שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין, אֶלָּא 'מָעוֹת אֵלּוּ שֶׁתַּפְקִיד אֶצְלִי – בְּזָוִית בֵּיתִי אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָן' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. טָעַן הַשּׁוֹמֵר שֶׁ'תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ', וּבַעַל הַפִּקָּדוֹן אוֹמֵר: 'לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי', אַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'שָׁמַרְתִּי כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וְנֶאֱנַסְתִּי' – נֶאֱמָן שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן תְּנַאי. לְפִיכָךְ יִשָּׁבַע שֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד, וְשֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְשֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן תְּנַאי.
ב. יֵשׁ לַשּׁוֹמֵר לְהַתְנוֹת. יכול השומר להתנות. בְּזָוִית בֵּיתִי אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָן. בפינת הבית, ולא בקרקע כפי שיש לשמור על מעות (לעיל ד,ד). וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. יכול להתנות מראש על כל שינוי מהרגיל. שֶׁתְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ. ולפי התנאי פטור מלשלם.
ג. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע – פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא שָׁלַח בּוֹ יָד קֹדֶם שֶׁאָבַד. וּבַעַל הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁפָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר – מְשַׁלֵּם. וְאִם טָעַן וְאָמַר: 'תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ עֵדִים שֶׁפָּשַׁע.
ג. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע. אלא שמר על החפץ כראוי, והחפץ נגנב או אבד שלא בפשיעתו. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא שָׁלַח בּוֹ יָד קֹדֶם שֶׁאָבַד. ששבועה על שליחות יד מגלגלים עליו בנוסף לשבועת השומרים הבסיסית (לעיל ד,א). ומכיוון שכאן פטור מהשבועה הבסיסית, אין מגלגלים עליו שבועה זו. וְאִם טָעַן וְאָמַר תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ. ועל פי התנאי פטור מפשיעה.
ד. הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ שֶׁ'זֶּה הַחֵפֶץ בְּפָנֵינוּ הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ' – אֵין הַשּׁוֹמֵר יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: 'חָזַרְתִּי וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ' אוֹ 'נְתָנוֹ לִי בְּמַתָּנָה'. לְפִיכָךְ, אִם מֵת הַשּׁוֹמֵר – מוֹצִיאִין הַפִּקָּדוֹן עַצְמוֹ מִן הַיְתוֹמִים בְּלֹא שְׁבוּעָה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מִי שֶׁבָּא וְאָמַר: 'כָּךְ וְכָךְ הִפְקַדְתִּי אֵצֶל אֲבִיכֶם' וְנָתַן סִימָנִין מֻבְהָקִין, וְנִמְצָא הַפִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמַר, וְהָיָה הַדַּיָּן יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הָיָה הַמֵּת אָמוּד שֶׁזֶּה הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ – יֵשׁ לַדַּיָּן הַזֶּה לִתֵּן הַפִּקָּדוֹן לָזֶה שֶׁנָּתַן סִימָנָיו; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַמַּפְקִיד רָגִיל לְהִכָּנֵס לָזֶה שֶׁמֵּת. אֲבָל אִם הָיָה רָגִיל אֶצְלוֹ – שֶׁמָּא שֶׁל אַחֵר הוּא, וְהִכִּיר סִימָנִין שֶׁלּוֹ.
בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ לַדַּיָּן שֶׁאֵין זֶה אָמוּד – אֵין מוֹצִיאִין מִן הַיְתוֹמִים בְּעֵדוּתָן, שֶׁאֵין זוֹ רְאָיָה בְּרוּרָה, וְאֻמְדַּן דַּעְתָּם אֵינוֹ אֹמֶד דַּעְתּוֹ, וְאֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאֲבָאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד שֻׁמְשְׁמִין אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים וּבָא לְתָבְעוֹ, וְאָמַר לוֹ: 'הֶחֱזַרְתִּים לְךָ', וְאָמַר לוֹ הַמַּפְקִיד: 'וַהֲלֹא כָּךְ וְכָךְ הִיא מִדָּתָם, וַהֲרֵי הֵן מֻנָּחִין אֶצְלְךָ בֶּחָבִית', אָמַר לוֹ: 'שֶׁלְּךָ הֶחֱזַרְתִּי לְךָ, וְאֵלּוּ אֲחֵרִים הֵן', וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, שֶׁמָּא אֵלּוּ שֻׁמְשְׁמִין שֶׁל שׁוֹמֵר הֵן, אֶלָּא יִשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁהֶחֱזִיר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ד. שֶׁזֶּה הַחֵפֶץ בְּפָנֵינוּ הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ. שהעדים רואים כעת את החפץ בידי השומר ומעידים שחפץ זה ניתן לו כפיקדון (שאם לא ראו את החפץ בידי השומר הוא נאמן בטענתו שחזר וקנאו או קיבלו במתנה מתוך שיכול לטעון שהחזיר את החפץ – מ"מ).
וְאָמַר כָּךְ וְכָךְ הִפְקַדְתִּי. ואין לו עדים על כך. סִימָנִין מֻבְהָקִין. כגון שנתן את מידת המשקל של הפיקדון (ראה בסמוך, וראה הלכות גזלה ואבדה יג,ה). שֶׁלֹּא הָיָה הַמֵּת אָמוּד שֶׁזֶּה הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ. לפי אמדן הונו לא מסתבר שהחפץ היה שייך לו. וְהִכִּיר סִימָנִין שֶׁלּוֹ. בזמן שנכנס אליו הבחין בסימני הפיקדון.
בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ לַדַּיָּן שֶׁאֵין זֶה אָמוּד. שהדיין לא הכיר את המת, אך עדים מעידים על כך שאינו אמוד שהפיקדון יהיה שלו. שֶׁאֵין זוֹ רְאָיָה בְּרוּרָה. מכיוון שאינם מעידים על עובדות שראו, אלא רק על אמדן דעתם. וְאֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו. שלדיין יש סמכות לפסוק את הדין ולהוציא ממון על סמך אמדן דעתו גם אם אין ראיה ברורה על פי עדים. אך אינו יכול לסמוך על אמדן דעתם של אחרים. כְּמוֹ שֶׁאֲבָאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. כד,א. אמנם בהל' ב שם כתב הרמב"ם שזהו עיקר הדין, אך בשלב מאוחר יותר הסכימו רוב בתי הדין שאין לדיין לסמוך על אומד דעתו מכיוון שיש הרבה בתי דין שאינם הגונים או חכמים כראוי.
שֻׁמְשְׁמִין. זרעי שומשום. וַהֲלֹא כָּךְ וְכָךְ הִיא מִדָּתָם. אמר לו את הכמות שלהם, ונמצא כדבריו. בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. שבועה חמורה מדברי חכמים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות שכירות ב,יב.
ה. בַּעַל הַפִּקָּדוֹן שֶׁתָּבַע פִּקְדוֹנוֹ, וְנָתַן לוֹ הַשּׁוֹמֵר, וְאָמַר הַמַּפְקִיד: 'אֵין זֶה פִּקְדוֹנִי, אֶלָּא אַחֵר הוּא' אוֹ 'שָׁלֵם הָיָה, וְאַתָּה שְׁבַרְתּוֹ' אוֹ 'חָדָשׁ הָיָה, וְאַתָּה נִשְׁתַּמַּשְׁתָּ בּוֹ', 'מֵאָה סְאִין הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ, וְאֵין אֵלּוּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים', וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'זֶה הוּא שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּעַצְמוֹ, וּמַה שֶּׁנָּתַתָּה אַתָּה נוֹטֵל' – הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּתְבָּעִין.
שֶׁאֵין כָּל שׁוֹמֵר נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁמּוֹדֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁל פִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁהַמַּפְקִיד אוֹמֵר, וְטוֹעֵן שֶׁנִּגְנַב אוֹ מֵת אוֹ נִשְׁבָּה; כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: טוֹעֵן לִפְטֹר עַצְמוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.
אֲבָל אִם אָמַר: 'זֶה הוּא שֶׁהִשְׁאַלְתַּנִי' אוֹ 'שֶׁהִשְׂכַּרְתָּ לִי' אוֹ 'שֶׁנָּטַלְתִּי שָׂכָר עַל שְׁמִירָתוֹ', וְהַבְּעָלִין אוֹמְרִין: 'אֵינוֹ זֶה אֶלָּא אַחֵר' אוֹ 'נִשְׁתַּנָּה מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה' – הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע הֶסֵּת, אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת.
כֵּיצַד? 'מֵאָה סְאָה הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ', וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: 'לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים' – נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת, לֹא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין. 'מֵאָה כּוֹר שֶׁל חִטִּין הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ', 'לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא מֵאָה כּוֹר שֶׁל שְׂעוֹרִין' – נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנָה כָּזוֹ.
ה. חָדָשׁ הָיָה וְאַתָּה נִשְׁתַּמַּשְׁתָּ בּוֹ. וערכו ירד כתוצאה מכך. וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר זֶה הוּא שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּעַצְמוֹ וּמַה שֶּׁנָּתַתָּה אַתָּה נוֹטֵל. השומר טוען שמה שנמצא לפניו הוא מה שהופקד אצלו ולא יותר. נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּתְבָּעִין. ככל נתבע הכופר בכל הטענה נגדו (כמבואר בהלכות טוען ונטען א,ג). ובמקרה זה אינו חייב שבועת מודה במקצת, שכדי לחייבו בכך צריך שיודה במפורש על כמות מוגדרת (ב"י רצו, וראה הלכות טוען ונטען ד,א).
בִּזְמַן שֶׁמּוֹדֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁל פִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁהַמַּפְקִיד אוֹמֵר וכו'. שאין ספק מה הפקיד אצלו, אלא מה אירע אחר כך, ואם חייב באחריותו. ובמקרה זה נשבעים שבועת השומרים כמבואר בתחילת הפרק.
אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת. ככל נתבע שמודה במקצת, שחייב שבועה מן התורה על מה שכופר בו.
נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנָה כָּזוֹ. מכיוון שלא הודה במקצת המין שטען התובע אינו בכלל מודה במקצת (הלכות טוען ונטען ג,ח).

תקציר הפרק 

🤔 שומשום, היפתח!
נניח שהפקדתם חפץ יקר למשמרת אצל חבר, וכשבאתם לדרוש אותו בחזרה לאחר זמן הוא טוען "החזרתי"; כשאתם מתעקשים שלא קיבלתם את הפיקדון בחזרה, מתארים את סימניו ומקום הימצאו בבית החבר, החבר לא נכנע וטוען בחזרה: "את שלך החזרתי. זה שמונח פה הוא שלי" – האם יאמינו לו? מקרה דומה אירע עם שומשום שהופקדו אצל שומר, שטען בהמשך שהוא החזיר את השומשום, ואלו שאצלו בבית "אחרים הן", ואמרו חכמים: "אין מוציאין מידו, שמא אלו שומשומין של שומר הן", וישבע השומר שהחזיר (תוך שהוא מחזיק בידו ספר תורה) וייפטר מתשלום (הלכה ד). אגב, שמענו ששומשום זה בריא, אז לבריאות, שומר יקר! 🥯

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאלה ופקדון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שומר שבחר לשלם על ספר נדיר במקום להשבע – נפטר מהשבועה?

2.שבועת השומרים חלה רק כשהשומר טוען לפטור עצמו מתשלום?

3.טען שנתן לו חיטים והשומר משיב לו שעורים – נשבע שבועת מודה במקצת?

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן