פרק ו', הלכות שבועות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְנִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ, וְרָאָה שֶׁהוּא מִצְטַעֵר אִם קִיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ וְנֶהֶפְכָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ בַּשְּׁבוּעָה וְנִחַם בִּגְלָלוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם אֶחָד, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם, וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ, וְיִהְיֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע לַעֲשׂוֹתוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת.
א. וְנִחַם. והתחרט. וְנֶהֶפְכָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת אַחֶרֶת. שינה את דעתו. שֶׁנּוֹלַד. שהתחדש. נִשְׁאָל. הולך לבקש התרה, והחכם שואלו שאלות כדי להתיר לו. הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל… וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ. אמנם יש להיזהר בדבר, ואין נזקקים להתיר אלא לדבר מצווה או מפני צורך גדול (לקמן יב,יב).
ב. וְדָבָר זֶה אֵין לוֹ עִקָּר כְּלָל בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב.
אֶלָּא כָּךְ לָמְדוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁזֶּה שֶׁכָּתוּב: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג) – שֶׁלֹּא יְחַלֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ דֶּרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי" (ויקרא יט,יב). אֲבָל אִם נִחַם וְחָזַר בּוֹ – חָכָם מַתִּיר לוֹ.
ב. מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת חכמים. בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ. בזלזול.
ג. וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמוֹ. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַבּוֹ – אָסוּר לוֹ לְהַתִּיר אֶלָּא מִדַּעַת רַבּוֹ.
ג. מִדַּעַת רַבּוֹ. ברשותו.
ד. זֶה שֶׁנִּשְׁבַּע, הוּא שֶׁיָּבֹא לִפְנֵי חָכָם לְהַתִּיר לוֹ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְהִשָּׁאֵל לוֹ עַל נִדְרוֹ. וְהַבַּעַל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ וּמַתִּירִין לָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּא הַשְּׁלֹשָׁה מְקֻבָּצִין, אֲבָל לֹא יְקַבֵּץ אוֹתָם לְהַתִּיר לָהּ לְכַתְּחִלָּה. וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְהַתִּיר נִדּוּי לְאִשְׁתּוֹ.
ד. וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּא הַשְּׁלֹשָׁה מְקֻבָּצִין. שכבר היו מצויים ביחד במקום אחד. אֲבָל לֹא יְקַבֵּץ אוֹתָם לְהַתִּיר לָהּ לְכַתְּחִלָּה. יש מפרשים שהטעם הוא שאם עליו לטרוח בקיבוצם, עדיף שתטרח אשתו ותבוא בעצמה לבקש התרה (ריב"ן נדרים ח,ב). ויש מפרשים שמא בגלל טרחתו יוסיף על דברי החרטה של אשתו כדי שיתירו לה את שבועתה או את נדרה (תוספות ורא"ש שם). וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְהַתִּיר נִדּוּי לְאִשְׁתּוֹ. משום חומרת הנידוי, מי שנידוהו בפניו צריך להיות נוכח בעצמו בשעת התרת הנידוי (הלכות תלמוד תורה ז,יג, לח"מ; וראה שאילתות דרב אחאי גאון מקץ כט). ויש גורסים כאן 'ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו', ומסבירים שדווקא כאשר האישה כבר התחרטה יכול הבעל לבוא ולבקש את ההתרה מבית דין, אבל אם טרם התחרטה וצריכים הדיינים למצוא פתח כדי לגרום לה להתחרט היא צריכה לבוא בעצמה לבית הדין (שיעורי הרי"ד סולובייצ'יק נדרים ח,ב; וראה ראב"ד ולח"מ שהסבירו גרסה זו בצורה אחרת). ויש שפירשו לפי גרסה זו שהבעל עצמו אינו יכול להצטרף למתירים (רדב"ז, וראה פסקים ושיטות).
ה. כֵּיצַד מַתִּירִין? יָבֹא הַנִּשְׁבָּע לְחָכָם הַמֻּבְהָק, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה, וְאוֹמֵר: 'אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי עַל כָּךְ וְכָךְ וְנִחַמְתִּי, וְאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּדָבָר זֶה עַד כֹּה' אוֹ 'שֶׁאֵרַע לִי כָּךְ וְכָךְ' 'לֹא הָיִיתִי נִשְׁבָּע', 'וְאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתִּי בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ עַתָּה, לֹא הָיִיתִי נִשְׁבָּע'. וְהֶחָכָם אוֹ גְּדוֹל הַשְּׁלֹשָׁה אוֹמֵר לוֹ: 'וּכְבָר נִחַמְתָּ?', וְהוּא אוֹמֵר: 'הִין'. חוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ: 'מֻתָּר לְךָ' אוֹ 'שָׁרוּי לְךָ' אוֹ 'מָחוּל לְךָ', וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה בְּכָל לָשׁוֹן.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'מוּפָר לְךָ' אוֹ 'נֶעֶקְרָה שְׁבוּעָתְךָ' וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא הַבַּעַל אוֹ הָאָב, אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לְשׁוֹן הֶתֵּר וּמְחִילָה.
ה. שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא הַבַּעַל אוֹ הָאָב. שביכולתם להפר את הנדר אף בעל כורחה של האישה ואף ללא חרטה וכדומה (ראה הלכות נדרים יג,ב).
ו. הַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים לְהֶתֵּר נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת, וּמַתִּירִין בַּלַּיְלָה וּמֵעוֹמֵד, שֶׁאֵין הַהֶתֵּר הַזֶּה דִּין. לְפִיכָךְ נִשְׁאָלִין לִשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים בְּשַׁבָּת אִם הָיָה לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, כְּגוֹן שֶׁהִתִּירוּ לוֹ שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – הֲרֵי זֶה מַתִּיר בְּשַׁבָּת, הוֹאִיל וְהִיא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
ו. וּמַתִּירִין בַּלַּיְלָה. אף שאין עושים כן כשמדובר בדין (הלכות סנהדרין ג,ג ,ג,ז). לְפִיכָךְ. משום שאין היתר שבועות ונדרים נחשב כדין, שהרי אין דנים בשבת (הלכות שבת כג,יד). אִם הָיָה לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. בשונה מהפרה של אב או בעל, שמפירים בשבת אף שבועות ונדרים שאינם לצורך השבת, משום שאינם יכולים להפר אלא באותו היום ששמעו (הלכות שבת כד,ו, הלכות נדרים יג,ח).
ז. רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעַ לְשִׁמְעוֹן, וְעָנָה אָמֵן אוֹ קִבֵּל הַשְּׁבוּעָה, וְנִחַם שִׁמְעוֹן עַל שְׁבוּעָתוֹ וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ – אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בְּשִׁמְעוֹן אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ שִׁמְעוֹן, וְנִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם – אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה, וַאֲפִלּוּ הָיָה שִׁמְעוֹן קָטָן אוֹ גּוֹי – אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַנִּדָּר שֶׁהִתִּיר זֶה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ וּלְפִיכָךְ יֵהָנֶה לוֹ.
ז. וְעָנָה אָמֵן אוֹ קִבֵּל הַשְּׁבוּעָה. כמבואר לעיל ב,א. אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ. על מנת שלא יחשוד בו שעבר על שבועתו ללא התרה.
ח. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּרַבִּים, וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לוֹ. נִשְׁבַּע עַל דַּעַת רַבִּים אוֹ שֶׁנָּדַר עַל דַּעַת רַבִּים – אֵין מַתִּירִין לוֹ לְעוֹלָם אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה.
ח. נִשְׁבַּע עַל דַּעַת רַבִּים. שתלה את שבועתו בדעתם של הרבים (ראה גם לעיל ב,טו). אֵין מַתִּירִין לוֹ לְעוֹלָם. שההתרה מועילה רק בנדר התלוי בדעתו של הנודר עצמו ולא בנדר שתלוי בדעתם של רבים.
ט. כֵּיצַד? נִשְׁבַּע וְתָלָה שְׁבוּעָתוֹ בְּדַעַת רַבִּים שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי לְעוֹלָם, וְהֻצְרְכוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לְמִי שֶׁיָּמוּל בְּנֵיהֶן אוֹ שֶׁיִּזְבַּח לָהֶם, וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא זֶה בִּלְבַד – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ, וְעוֹשֶׂה לָהֶם מִצְווֹת אֵלּוּ, וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ מֵאוֹתָן הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מֵהֶם.
ט. שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי לְעוֹלָם. שלא יקבל הנאה מפלוני או מכמה אנשים הדרים בעיר, כגון קבלת שכר. וְהֻצְרְכוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר. ובתוכם האיש או האנשים שנשבע שלא ייהנה מהם. לִלְמֹד תּוֹרָה. באופנים שבהם מותר למלמד לקבל שכר על לימוד תורה לאחרים (ראה הלכות תלמוד תורה א,ז, הלכות נדרים ו,ז). שֶׁיִּזְבַּח. שישחט. וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא זֶה בִּלְבַד. הנשבע הוא היחיד היודע מלאכות אלו, והוא צריך להתיר נדרו כדי שיוכל לקבל מהם שכר עבור מלאכתו.
י. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְלֹא נִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ, וּבָא לְבֵית דִּין לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ, אִם רָאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהֶתֵּר שְׁבוּעָה זוֹ גּוֹרֵם לְמִצְוָה וּלְשָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְשֶׁקִּיּוּם שְׁבוּעָה זוֹ גּוֹרֵם לַעֲבֵרָה וְלִקְטָטָה – פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ בַּדָּבָר, וּמוֹדִיעִין לוֹ דְּבָרִים שֶׁגּוֹרֶמֶת שְׁבוּעָתוֹ, עַד שֶׁיִּתְנַחֵם. אִם נִחַם בְּדִבְרֵיהֶם – מַתִּירִין לוֹ, וְאִם לֹא נִחַם וְעָמַד בְּמִרְיוֹ – הֲרֵי זֶה יְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ.
י. וּבָא לְבֵית דִּין לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. כגון שנשבע לגרש את אשתו כדלקמן, או שבא לבית דין להתייעץ מה לעשות. שֶׁיִּתְנַחֵם. שיתחרט. וְעָמַד בְּמִרְיוֹ. נשאר בהתנגדותו.
יא. כֵּיצַד? נִשְׁבַּע שֶׁיְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרְאֵלִי מִנְּכָסָיו, אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – אוֹמְרִין לוֹ: 'בְּנִי, אִם תְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתְּךָ אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיךָ, וְאוֹמְרִין הָעָם: מִפְּנֵי מָה נִתְגָּרְשָׁה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ? וּלְמָחָר קוֹרְאִין לָהֶן בְּנֵי גְּרוּשָׁה'. וְ'שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
וְכֵן: 'זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרְאֵלִי מִנְּכָסֶיךָ – לְמָחָר יִצְטָרֵךְ זֶה, וְתִהְיֶה עוֹבֵר עַל "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה,לו), "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (שם כה,לה), "פָּתֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו,ח; טו,יא)' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְ'זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי אַתָּה פּוֹגֵעַ בָּרֶגֶל וּמְבַטֵּל שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְעֹנֶג שַׁבָּת'. אִם אָמַר: 'אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ זֶה לֹא הָיִיתִי נִשְׁבָּע' – מַתִּירִין לוֹ; וְאִם אָמַר: 'אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִחַמְתִּי, וְרוֹצֶה אֲנִי בְּכָל זֶה' – אֵין מַתִּירִין לוֹ.
יא. לַעַז. שם רע. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ. כדין אישה גרושה שנישאה לאחר, שנאסרת על בעלה הראשון ושוב אינו יכול להינשא לה גם אם מתגרשת מהשני (הלכות גירושין יא,יב).
יב. אֵין פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד. כֵּיצַד? נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי, וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר הָעִיר, הוֹאִיל וְלֹא נִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ – אֵין פּוֹתְחִין לוֹ בְּדָבָר זֶה. אֲפִלּוּ אָמַר הוּא מֵעַצְמוֹ: 'אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נִשְׁבָּע' – אֵין מַתִּירִין לוֹ, הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִחַם, אֶלָּא רְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לוֹ וְלֹא יֵעָשֶׂה זֶה סוֹפֵר. אֲבָל אִם נִחַם הוּא מֵעַצְמוֹ מִפְּנֵי הַנּוֹלָד וְנֶהֶפְכָה דַּעְתּוֹ – מַתִּירִין לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. אֵין פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד. גם במקרה שפותחים הדיינים פתח לנשבע כדי להתיר את נדרו (כדלעיל ה"י), לא פותחים בדבר שלא היה בעולם בשעת נדרו והתחדש לאחר מכן. סוֹפֵר הָעִיר. הכותב שטרות לבני העיר. הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִחַם אֶלָּא רְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לוֹ וְלֹא יֵעָשֶׂה זֶה סוֹפֵר. ונמצא שהנולד לא גרם לו להתחרט על נדרו ועדיין הוא חפץ בו. אֲבָל אִם נִחַם הוּא מֵעַצְמוֹ מִפְּנֵי הַנּוֹלָד וְנֶהֶפְכָה דַּעְתּוֹ מַתִּירִין לוֹ. משום שהנולד גרם לו להתחרט על נדרו, וכדלעיל ה"א.
יג. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר שְׁבוּעָה זוֹ, וְנִחַם – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל הַשְּׁבוּעָה הָאַחֲרוֹנָה בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁאֵל עַל הָרִאשׁוֹנָה.
יג. הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל הַשְּׁבוּעָה הָאַחֲרוֹנָה בַּתְּחִלָּה. שאם יישאל על הראשונה, הרי הוא עובר על שבועתו השנייה.
יד. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי, וְנִשְׁבַּע אַחַר כָּךְ שֶׁאִם יִשָּׁאֵל עַל שְׁבוּעָה זוֹ וְיַתִּירָהּ, יִהְיֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם, וְנִחַם – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה וּמַתִּירָהּ, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁנִיָּה, שֶׁאֵין מַתִּירִין נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּנִיסָן, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְנִחַם – אֵינוֹ נִשְׁאָל עַד שֶׁיִּכָּנֵס אִיָּר.
טו. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי וְשֶׁלֹּא יֵהָנֶה לֶחָכָם שֶׁיִּשָּׁאֵל לוֹ עַל שְׁבוּעָה זוֹ – נִשְׁאָל עַל הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁנִיָּה.
טז. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי, וַהֲרֵי הוּא נָזִיר אִם נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה זוֹ – יִשָּׁאֵל עַל שְׁבוּעָתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַל נְזִירוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טז. וַהֲרֵי הוּא נָזִיר אִם נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה זוֹ. נשבע שיהיה נזיר אם יישאל על שבועתו הראשונה.
יז. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם', אוֹ שֶׁאָמַר עַל כִּכָּר זוֹ: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה', וְנִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה וְהֻתְּרָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה – חַיָּב מִשּׁוּם שְׁלִישִׁית. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד – חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה – חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה. אִם כֵּן, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה? שֶׁאִם לֹא נִשְׁאַל וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. וְנִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה וְהֻתְּרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה. שהשבועה השנייה אינה חלה משום השבועה הראשונה, וכשנשאל על הראשונה, מצאה השבועה השנייה מקום לחול. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. אף שלא ניתן להתיר שבועה שעדיין לא חלה (כדלעיל הי"ד), זהו דווקא בשבועה התלויה בזמן או בתנאי. אבל במקרה זה שהשבועות ראויות לחול בזמן אחד ורק משום שאין שבועה חלה על שבועה אין השבועה חלה, יכול להתיר איזו שירצה, והאחרות יחולו (בן ידיד, מער"ק). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,י.
יח. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא וְשִׁקֵּר בִּשְׁבוּעָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת זוֹ וַאֲכָלָהּ. וְאַחַר שֶׁאֲכָלָהּ, קֹדֶם שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ אִם הָיָה שׁוֹגֵג אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּלְקֶה אִם הָיָה מֵזִיד, נִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירָהּ לוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן אוֹ מִן הַמַּלְקוּת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ כְּפָתוּהוּ לִלְקוֹת, וְנִשְׁאַל וְהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ לְהַלְקוֹתוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
יח. כְּפָתוּהוּ לִלְקוֹת. קשרוהו לעמוד שלוקים עליו.

תקציר הפרק 

פרק ו הלכות שְׁבוּעוֹת

היתר שְׁבוּעוֹת

מי שנשבע שבועת ביטוי, והתחרט על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה, הרי זה נשאל לחכם אחד מומחה, או לשלושה הדיוטות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו; ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו. וזה הוא הנקרא היתר שבועות.
דיו היתר שבועות מגיע בקבלה ממשה רבינו ולא מוזכר בתורה.

סדר היתר שבועה: הנשבע בעצמו מגיע לחכם או ל-3 הדיוטות, מודיע השבועה והחרטה עליה. שואלים אותו אם התחרט, ועונה 'הן'.
ו'בית הדין' עונים לו: 'מותר לך'.
ההתרה -לכל שבועה, חוץ משבועה שהייתה על דעת רבים ושלא לצורך מצוה.
🔹 בית הדין מעודדים חרטה לתוספת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו (חוץ במקרה 'נולד')
🔹במקרה והמושבע הושבע באמצעות משביע -על המשביע להיות נוכח בהתרה.
🔹הנשבע רשאי להתחרט אף אחר שעבר על שבועתו.
🔹במקרה של 'שבועה על שבועה' -מתחרט על הקודם (כמפורט בפרק).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבועות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם ניתן למנות שליח להפר נדרי אשתו?

2.התנאי ההכרחי להתרת נדר הוא שיתחרט עליו מעצמו?

3.הכוונה שאין שבועה חלה על שבועה היא שאי אפשר להשבע פעמים על אותו דבר?

תשובות
1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן