א. אָסוּר לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא אַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם וְיָבֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן.
א. לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. לצורך ישראל. שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. שהשבת היא אות בין הקב"ה וישראל (לקמן ל,טו), ולא ניתנה לגויים (ראה הלכות מלכים י,ט). שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. שאם תחולל השבת בידי גויים לצורך ישראל יהווה הדבר זלזול בחומרת קדושת השבת, ועלולים ישראל להגיע לידי חילול השבת בעצמם.
ב. גּוֹי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת: אִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אוֹתָהּ – אָסוּר לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא עַד שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי הוּא נַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת; וְאִם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ בִּלְבַד עָשָׂה – מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת.
ב. מֵעַצְמוֹ. מבלי שנתבקש על ידי ישראל. וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. יש להמתין במוצאי שבת פרק זמן הראוי לעשיית המלאכה, כך שלא תהיה לישראל תועלת מכך שהמלאכה נעשתה בשבילו בשבת (ראה לקמן ה"ח). שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא. בפרסום רב, ראה לקמן הל' ה-ו, יב. בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ. לצורך הגוי.
ג. כֵּיצַד? גּוֹי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר – מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר. עָשָׂה כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ מִן הַסְּפִינָה – יֵרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל; וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ – מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל; לִקֵּט עֲשָׂבִים לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ – מַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בְּהֶמְתּוֹ לֶאֱכֹל מֵהֶן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַגּוֹי מַכִּיר לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ, וְנִמְצָא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְבּוֹת בּוֹ – לֹא יֵהָנֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַכִּירוֹ.
ג. גּוֹי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר. לצורך עצמו. שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ. שאם הגוי מכירו, הוא עשוי למלא מים ולתלוש עשבים יותר מכדי צרכו, כדי שיוכל ישראל להשתמש אחריו.
ד. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמַעֵט, כְּגוֹן נֵר וְכֶבֶשׁ, הוֹאִיל וְעָשָׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ – נֶהֱנֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ. נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה בְּשַׁבָּת: אִם רֹב יִשְׂרָאֵל – אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרֹב מַדְלִיק; וְאִם רֹב גּוֹיִם – מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – אָסוּר. נָפְלָה דְּלֵקָה בְּשַׁבָּת וּבָא נָכְרִי לְכַבּוֹת – אֵין אוֹמְרִין לוֹ 'כַּבֵּה' אוֹ 'אַל תְּכַבֶּה', מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד. שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמַעֵט. שאותה הפעולה נעשית בין לשימוש אחד ובין לשימוש הרבים. בִּמְסִבָּה. מקום שמסובים בו אנשים רבים. שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרֹב מַדְלִיק. הנר הודלק לצורך המסובים, ולפיכך הולכים אחר הרוב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אָסוּר. אף אם אין רוב של ישראל אלא בדיוק מחצית, נחשב כאילו הדליק גם בשבילם. אֵין אוֹמְרִין לוֹ כַּבֵּה אוֹ אַל תְּכַבֶּה. אין מבקשים ממנו לכבות, אך גם לא מונעים אותו מכיבוי אף שהדבר לצורך ישראל, אלא יעשה מה שברצונו. מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. שאין מצווים ישראל למנוע את הגוי מחילול שבת שהוא רוצה בו (ראה לקמן הכ"א; וראה גם לקמן יב,ז).
ה. מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ גּוֹיִם אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בְּשַׁבָּת אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ חֲלִילִין לִסְפֹּד בָּהֶן: אִם בְּצִנְעָה – יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְיִקָּבֵר בָּהֶן; וְאִם הָיָה הַקֶּבֶר בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו, וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁהַגּוֹיִם עוֹשִׂין עַכְשָׁיו בְּשַׁבָּת, לִפְלוֹנִי הוּא – הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא. וּמֻתָּר לִקְבֹּר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ גּוֹיִם וכו'. ישראל שמת, וטרחו גויים בצרכי קבורתו ועשו מלאכות בשבת. יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. שלא תהיה תועלת בחילול שבת (לעיל ה"ב). בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה. דרך ראשית. וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִין וכו'. שחילול השבת לצורך אותו המת נודע ברבים. וּמֻתָּר לִקְבֹּר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר. שהאיסור אינו אלא משום הגנאי לאותו אדם שהדברים נעשו בשבילו.
ו. גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בְּשַׁבָּת לַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁהֱבִיאָן מִצַּד הַחוֹמָה – יַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְאַחַר כָּךְ יִסָּפֵד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה הֱבִיאוּם מִמָּקוֹם אַחֵר עַד הַחוֹמָה, וּבַבֹּקֶר נִכְנְסוּ בָּהֶן. וְאִם יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוּם בְּשַׁבָּת – יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם אַחַר הַשַּׁבָּת, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁהֱבִיאָן מִצַּד הַחוֹמָה. למרות שידוע שהעבירם מרחק קצר בלבד עד הכנסתם לעיר (אורה ושמחה). יַמְתִּין… כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב. ימתינו משך זמן של הבאת החלילים ממקום היישוב הקרוב ביותר שבו ייתכן שהיו. שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה הֱבִיאוּם וכו'. ומשום חשש זה יש להוסיף בהמתנה פרק זמן זה. שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי. ממקום מסוים וידוע. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ה"ה.
ז. עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִם דָּרִין בְּתוֹכָהּ, וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת: אִם רֹב גּוֹיִם – מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל – יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין, שֶׁבִּשְׁבִיל הָרֹב הוּחַמּוּ; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת. בית מרחץ הפעיל בשבת, ומחממים בו מים לצורך הרוחצים. אִם רֹב גּוֹיִם מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד. שהמים מחוממים לצורך כלל הרוחצים, והולכים אחר הרוב (לעיל ה"ד). וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. שהוא בכדי שתיעשה המלאכה (לעיל ה"ב).
ח. יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה זוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת – מֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לָעֶרֶב אַחַר שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְלֹא אָסְרוּ בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר זֶה: שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד – שֶׁמָּא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ, וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד; וְכֵיוָן שֶׁאָסְרוּ עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, לֹא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַכֵּב לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשַׁבָּת.
ח. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים. וְלֹא אָסְרוּ בְּכָל מָקוֹם… אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר זֶה. הסיבה לכך שהצריכו בכל מלאכה שעשה גוי בשביל ישראל המתנה בכדי שתיעשה, היא מן הטעם שיתבאר. שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד. לו היה הדבר מותר בשימוש מיד עם צאת השבת. שֶׁמָּא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד. עם צאת השבת, ונמצא שמכל מקום יש לו תועלת באמירה לגוי לחלל שבת. אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר. אינו מרוויח.
ט. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת – מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי, אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה, אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה.
ט. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. דברים האסורים מדברי חכמים כהרחקה מן המלאכה (לעיל א,ג), וכן דברים שהם דומים למלאכה או שיש בהם גזרה שמא יבוא לידי איסור סקילה (לקמן כא,א). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי וכו'. שהם שיקולים מיוחדים שבגללם נדחה איסור אמירה לנכרי באיסורים שאינם אלא שבות (וראה לקמן כד,י בדין בין השמשות).
י. כֵּיצַד? אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ שׁוֹפָר אוֹ סַכִּין לְמִילָה, אוֹ מֵבִיא לוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן עֵרוּב מַיִם חַמִּין לְהַרְחִיץ בָּהֶן קָטָן אוֹ מִצְטַעֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם. שהם אסורים משום שבות (לקמן כא,ו, כג,ה). כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ שׁוֹפָר. בראש השנה, שהוא יום טוב, ואותם איסורי שבות חלים בו (הלכות יום טוב א,יז). אוֹ סַכִּין לְמִילָה. שאף שקיום מצוות מילה דוחה את השבת (הלכות מילה ב,ו,), הבאת חפצי המצווה אינה דוחה. אך באיסור שבות התירו על ידי גוי (ראה גם הלכות מילה ב,ט). מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן עֵרוּב. שהעברה ביניהם אסורה מדברי סופרים (הלכות עירובין א,א-ב).
יא. הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לַגּוֹי לִכְתֹּב לוֹ הַשְּׁטָר בְּשַׁבָּת, שֶׁאֲמִירָה לַגּוֹי אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם, וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ בַּיִת מֵהֶם בְּסוּרְיָא, שֶׁסּוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְדָבָר זֶה.
יא. הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. קנה מגוי, ויש בדבר משום מצוות ישוב ארץ ישראל. אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם. כדלעיל ה"א. וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. שלא אסרו אמירה לגוי אף באיסור כתיבה שהוא מן התורה (לקמן יא,ט), משום מעלת מצווה זו. בְּסוּרְיָא. השטחים שכבש דוד המלך מצפון לארץ ישראל, ודינם כארץ ישראל לחלק מן הדינים (ראה הלכות תרומות א,ג-ד).
יב. פּוֹסֵק אָדָם עִם הַגּוֹי עַל הַמְּלָאכָה וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהַגּוֹי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת – מֻתָּר. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַגּוֹי לְיָמִים הַרְבֵּה – מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁשָּׂכַר הַגּוֹי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ – הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת וּמֻתָּר, כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ יֶאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וְהוּא שֶׁלֹּא יְחַשֵּׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם.
יב. פּוֹסֵק… וְקוֹצֵץ דָּמִים. קובע לו את היקף העבודה והשכר הקצוב עבורה. וְהַגּוֹי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֻתָּר. שהרי לא נשכר לעבודה בשבת דווקא אלא בקבלנות, ואם הוא רוצה לעשות מלאכה בשבת כדי שיסיים אותה יותר מהר, נמצא עושה למען עצמו. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַגּוֹי לְיָמִים הַרְבֵּה… שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. שאף הוא לא נשכר לעשות מלאכה בשבת דווקא, ואם רוצה לעבוד בשבת הרי הוא עושה למען עצמו. וְהוּא שֶׁלֹּא יְחַשֵּׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם. ובלבד שלא ידקדק לחשב שכר כל יום בנפרד, שאז נמצא ששכר אותו לעשות מלאכה בשבת.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין הַכֹּל מַכִּירִין שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא. אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת – אֲסוּרָה, שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַגּוֹי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּשַׁבָּת.
יג. אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת. שאותה המלאכה של ישראל היא. שֶׁקָּצַץ. שקצב לו שכר קבוע לאותה העבודה בקבלנות.
יד. לְפִיכָךְ, הַפּוֹסֵק עִם הַגּוֹי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ אוֹ לִקְצֹר אֶת שָׂדֵהוּ, אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם לִבְנוֹת לוֹ חָצֵר אוֹ לִטַּע לוֹ כֶּרֶם: אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחָן לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק; וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרְאֵלִי שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַפּוֹעֲלִים כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת.
יד. לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ וכו'. שלרוב ידוע למי אותם הדברים שייכים. בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. בעיר או בשטח הקרוב לה שניתן להגיע אליו מן העיר בשבת.
טו. וְכֵן מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְגוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זוֹרְעָן וְנוֹטְעָן בְּשַׁבָּת, שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְּׂכוּרִין הֵן אוֹ בַּאֲרִיסוּת יָרַד לָהֶן. וְדָבָר שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו, וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירוֹ אוֹ לִתְּנוֹ בַּאֲרִיסוּת – אָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְגוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהוּא נִקְרָא עַל שֵׁם הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּעָלָיו.
טו. לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְגוֹי. שיעבדם הגוי, וישלם לישראל שכר קצוב או חלק מפירות השדה. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְּׂכוּרִין הֵן אוֹ בַּאֲרִיסוּת יָרַד לָהֶן. שכך נוהגים כרגיל בשדות וכרמים. שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו. שידוע ברבים כשייך לישראל מסוים.
טז. מֻתָּר לְהַשְׁאִיל כֵּלִים וּלְהַשְׂכִּירָן לְגוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים. אֲבָל בְּהֶמְתּוֹ וְעַבְדּוֹ – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת בְּהֵמָה וְעֶבֶד.
טז. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים וכו'. שלא תיעשה בהם מלאכת איסור. ובניגוד לבהמה ועבד, שנצטווינו על שביתתם (ראה לקמן פרק כ הל' א-ג, יד).
יז. הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַגּוֹי בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה בַּחֲנוּת: אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לַגּוֹי לְבַדּוֹ אִם מְעַט אִם הַרְבֵּה, וּשְׂכַר יוֹם אַחֵר כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ – מֻתָּר; וְאִם לֹא הִתְנוּ מִבַּתְּחִלָּה – כְּשֶׁיָּבֹאוּ לַחֲלֹק, נוֹטֵל הַגּוֹי שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּן לְבַדּוֹ, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ כְּלוּם כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם קִבְּלוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת – דִּין אֶחָד הוּא.
יז. אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה וכו'. שהיה תנאי זה בהסכם השותפות מתחילתו (בדומה לכך ראה הלכות מאכלות אסורות י,יד). אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לַגּוֹי וכו'. שכל מה שירוויחו בימי השבת יהיה לגוי, וכל רווחי אחד מימות השבוע יהיה לישראל, וכך נמצא שאינם כלל שותפים במלאכת השבת. נוֹטֵל הַגּוֹי שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּן לְבַדּוֹ. שאסור לישראל לחלוק בו, שנמצא שותף במלאכת הגוי.
יח. אִם לֹא הִתְנוּ, וּבָאוּ לַחֲלֹק הַשָּׂכָר, וְלֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ – יֵרָאֶה לִי שֶׁהַגּוֹי נוֹטֵל לְבַדּוֹ שְׁבִיעַ הַשָּׂכָר, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְגוֹי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהַגּוֹי נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּשַׁבָּת – חוֹלֵק עִמּוֹ בַּשָּׂכָר בְּשָׁוֶה. וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים.
יח. וְלֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ. שלא נעשה חישוב כמה בדיוק הם הרווחים האסורים. שְׁבִיעַ. שביעית. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְגוֹי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן. לסחור בהן, ויחלקו ברווחים. חוֹלֵק עִמּוֹ בַּשָּׂכָר בְּשָׁוֶה וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים. שהגוי בלבד עוסק בהן לפי רצונו, ואין זה דומה לחנות בשותפות ששניהם עוסקים בה יחד (תשובת רב שרירא גאון, מובאת בב"י סי' רמה).
יט. לֹא יִתֵּן אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּלִים לְאֻמָּן גּוֹי לַעֲשׂוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק עִמּוֹ, אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שֶׁחָשֵׁכָה. וְכֵן לֹא יִמְכֹּר אָדָם חֲפָצָיו לְגוֹי וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בְּאוֹתוֹ חֵפֶץ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי נָתַן לוֹ, וּכְשֶׁיֵּצֵא הַגּוֹי מִבֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ, יֵרָאֶה כְּמִי שֶׁהִלְוָהוּ לַגּוֹי אוֹ מִשְׁכְּנוֹ אוֹ פָּסַק עִמּוֹ אוֹ מָכַר לוֹ בְּשַׁבָּת.
יט. כֵּלִים לְאֻמָּן גּוֹי לַעֲשׂוֹתָן. חפצים לתיקון. שֶׁפָּסַק עִמּוֹ. קצב את המחיר, שאז נחשב שהגוי עושה את המלאכה לעצמו (לעיל הי"ב). בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שֶׁחָשֵׁכָה. שיספיק לצאת מבית ישראל עם הכלים קודם כניסת השבת. יְמַשְׁכְּנֶנּוּ. יתן לו משכון. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד את המילה אימתי: אַמָּתַי.]
כ. הַנּוֹתֵן אִגֶּרֶת לְגוֹי לְהוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת: אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה – מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְהוּא שֶׁיָּצָא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת; וְאִם לֹא קָצַץ: אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ שֶׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָם לְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה עִם שְׁלוּחָיו – מֻתָּר לִתֵּן לְגוֹי הָאִגֶּרֶת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁמָּא זֶה שֶׁמְּקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלְחָן, בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחוֹמָה הוּא; וְאִם אֵין שָׁם אָדָם קָבוּעַ לְכָךְ, אֶלָּא הַגּוֹי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הָאִגֶּרֶת הוּא שֶׁמּוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת – אָסוּר לִשְׁלֹחַ בְּיַד גּוֹי הָאִגֶּרֶת לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ לוֹ דָּמִים.
כ. אִגֶּרֶת. מכתב. אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה. קבע מראש את מחיר השליחות (וכדלעיל הי"ב). וְהוּא שֶׁיָּצָא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ וכו'. וכדלעיל הי"ט. אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ שֶׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וכו'. אם באותה העיר קיים דואר מרכזי שאליו מגיעות האיגרות, והגוי מוליך את האיגרת אל הדואר ולא עד היעד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה וכו'. שאפשר שיגיע עד קצה העיר לפני כניסת השבת, כי ייתכן שבית הדואר נמצא במקום מרוחק. ואין בעיה בכך ששליח הדואר יוליך את האיגרת בשבת, שאין הוא שליחו של ישראל עצמו אלא של הדואר.
כא. גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל – מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: 'הַנִּיחֵן בְּזָוִית זוֹ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְפָנָיו מְזוֹנוֹת לְאָכְלָן, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא – אֵין נִזְקָקִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא – אֵין נִזְקָקִין לוֹ.
כא. גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל. כדי להפקידם שם. מֻתָּר. אף בשבת עצמה, שאין חשש של מראית העין (כדלעיל הי"ט) בחפציו של הגוי עצמו. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ הַנִּיחֵן בְּזָוִית זוֹ. שנמצא ישראל מסייע מעט לאותו הגוי במלאכתו ומראה שנוח לו בכך. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שהגוי הכניסם על דעת עצמו. וּמְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בַּשַּׁבָּת. מותר להזמינו לאכול אצל ישראל (אך ביום טוב אסור להזמינו, ראה הלכות יום טוב א,יג). אֵין נִזְקָקִין לוֹ. לא מתערבים במעשיו. נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר. אם אחריות מזונותיו מוטלת על אותו אדם (ראה לקמן כט,לו).
כב. מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת – נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשֵׁכָה – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשְׁלִיכוֹ, וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, יָבֹא לְהָבִיאוֹ בְּיָדוֹ וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁל תּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכִיסוֹ. אֲבָל מְצִיאָה – לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי, אֶלָּא מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.
כב. וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם. נכנסה השבת בעודו בדרכו. וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת. ואסור לטלטלן ארבע אמות ברשות הרבים. נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי וכו'. נותן את ארנקו לנכרי. ומותר לעשות כן, אף שהנכרי עושה מלאכה לשם ישראל בשבת, ואף בלא התנאים שנזכרו לעיל להיתר: קציבת שכר (לעיל הי"ב) והעברת החפץ קודם השבת (לעיל הי"ט). בָּהוּל. דואג וחרד. וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה וכו'. שאם אף במקרה זה תיאסר אמירה לנכרי, עלול לעבור על איסור תורה (וראה עוד לקמן כ,ו-ז). מְצִיאָה. שמצא בדרכו, ורוצה להוליכה לביתו. לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי. שטעם 'אדם בהול על ממונו' אינו שייך במציאה, שהרי לא טרח בה, ולכן כאן לא התירו אמירה לנכרי. מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. שאינו חייב על טלטול כשהולך בכל פעם פחות מארבע אמות ופוסק (כדלקמן יג,י).
כג. יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת: אִם עָבַר וְעָשָׂה בְּזָדוֹן – אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם, וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לָהֶן לֵהָנוֹת בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" (שמות לא,יד) – הִיא קֹדֶשׁ וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ. כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד – לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵאָכֵל לַאֲחֵרִים, אֲבָל לוֹ לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה – לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל בֵּין הוּא בֵּין אֲחֵרִים מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כג. אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם. קנסוהו חכמים על העברה שעשה, שלא יוכל ליהנות מתוצריה. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד. בלא המתנה 'בכדי שייעשה' (השווה לעיל ה"ח). ובשבת עצמה אסורה מחמת העברה שנעשתה בה. וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ. תוצרי המלאכות שנעשו בה אינם נאסרים כקודש, דהיינו כדברים שהוקדשו לבית המקדש האסורים בשימוש לכל. וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל… מִיָּד. שלא קנסו את השוגג לאסור עליו אחר השבת.
כד. פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכְלוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ; בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.
כד. שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ. הוצאו מחוץ לתחום אלפיים אמה, שהם קצה התחום שמותר להלך בו בשבת (לקמן כז,א), והוחזרו למקומם. שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ. ולפיכך אינם אסורים מצד העברה שנעשתה בהם. בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. שקנסו את המזיד במקרה זה.
כה. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר לוֹ אֶת הַפָּרָה וְאֶת הַתִּינוֹק – לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְאִם הָיָה הַשָּׂכִיר שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ: 'תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שַׁבָּת', אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: 'תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שָׁנָה' אוֹ 'שֶׁל עֲשָׂרָה יָמִים'.
כה. לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת. שאסור לקבל שכר עבור עבודה בשבת. אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. שאינו נחשב כשכיר לשמירה בשבתות, ואם ניזוקו בזמן זה אינו משלם. שְׂכִיר שַׁבָּת. לשבוע שלם. נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. משלם על פרק הזמן כולו, והשבתות בכלל, ובאופן זה שכר השבת אינו ניכר. וְלֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שַׁבָּת. שאין ליצור בידול בין שכר השבת לשכר שאר הזמן, ששוב נחשב שמקבל שכר עבור העבודה בשבת.
