ט. מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה וכו'. שו"ע יו"ד רמד,א. זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה. דהיינו מבן שבעים שנה (שו"ע). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם. ואפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע (רמ"א). וַאֲפִילוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד וכו'. שו"ע יו"ד רמד,ז. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. ודווקא לחכם די בכך, אך מי שאינו חכם (או שאינו יותר חכם מהזקן) חייב לעמוד מלוא קומתו לפני הזקן (ט"ז, ש"ך).
א. כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים – מִצְוָה לְהַדְּרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט,לב) – זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וּמֵאֵימָּתַי חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי הֶחָכָם? מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו.
א. לְהַדְּרוֹ. לכבדו ולקום מפניו, כדלקמן. זָקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. זקן משמעו חכם, והמילה 'זקן' נדרשת כרמז נוטריקון: 'זה קנה'. מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. ואז ניכר שהקימה היא לכבוד אותו החכם. עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו. וכבר אינו מולו (ראה פירוט נוסף לקמן ה"ו).
א. שו"ע יו"ד רמד,א-ב. כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים. ומצווה להדר תלמיד חכם אפילו שהוא קטן ולא הגיע לגיל מצוות (ש"ך וט"ז).
ב. אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ" (ויקרא יט,לב) – קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ" – מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס.
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" (שם), הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ".
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" (שם), הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ".
ב. לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ… קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. ומקומות אלה אינם מקומות מכובדים, שראוי לכבד אדם בהם. בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת. בעלי מקצוע, שאם יקומו בפני החכם יתבטלו מן המלאכה, ויש בכך הפסד ממון. מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. שכבוד אינו כרוך בהפסד ממוני.
ב. שו"ע יו"ד רמד,ד-ה. אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. אך בבית החיצון של בית המרחץ צריכים לעמוד (רמ"א). וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד… בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּן. ואם עוסק במלאכתם של אחרים, אסור לו להחמיר על עצמו ולעמוד מפני החכם (שו"ע). ובשעה שהוא עוסק בתורה, צריך לעמוד מפני תלמיד חכם (שו"ע סעיף יא).
יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם. בכוונה שלא לראותו, ולא יתחייב לעמוד מפניו. דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב. שהרי אי אפשר להוכיח אם ראה מתחילה או לא ראה, ורק האדם עצמו מכיר בכך.
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם וכו'. שו"ע יו"ד רמד,ג.
יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם. בכוונה שלא לראותו, ולא יתחייב לעמוד מפניו. דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב. שהרי אי אפשר להוכיח אם ראה מתחילה או לא ראה, ורק האדם עצמו מכיר בכך.
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם וכו'. שו"ע יו"ד רמד,ג.
ג. אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, וּמִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתוֹ אֶחָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוֹ לַעֲמֹד. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִין שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּ.
ג. שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן. שיגרום להם לטרחה בכך שיתהלך ביניהם בכוונה, בעוד ישנה אפשרות אחרת. יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה. בדרך הקצרה ביותר. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וכו'. שמידת חסידות היא להלך אף בדרך ארוכה יותר, בכדי שלא להטריח אחרים.
ג. שו"ע יו"ד רמד,ו. אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וכו'. ודווקא במקומות שבהם יושבים על הקרקע ויש טרחה לקום. אך במקומות שבהם יושבים על ספסלים ואין טרחה לקום אין חשש בכך, ובלבד שלא יכוון החכם לעבור לפניהם כדי שיעמדו מלפניו (ש"ך).
ד. רוֹכֵב – הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ, וּכְשֵׁם שֶׁעוֹמְדִין מִפְּנֵי הַמְהַלֵּךְ, כָּךְ עוֹמְדִין מִפְּנֵי הָרוֹכֵב.
ד. רוֹכֵב. אם החכם אינו הולך ברגל אלא רוכב על בהמה.
ד-ה. שו"ע יו"ד רמב,טז-יז, רמד,ב. שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וכו'. אין צריך לכבד בדרכים אם כל אחד הולך לדרכו ואינם בחבורה אחת, וכן במקום סכנה (רמב"ם הלכות ברכות ז,יב; רמ"א). גָּדוֹל מִימִינוֹ קָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ. אסור ללכת בצד רבו תוך ארבע אמות (ראה לעיל ה,ו), וכשמהלכים בדרך, ילכו התלמידים מצדדי הרב וקצת לאחוריו, או מחוץ לארבע אמותיו (ש"ך).
ה. שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ – הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל מִימִינוֹ, קָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ.
ה. שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אם החכם הולך בדרך ושניים מלווים אותו, מכבדים אותו בהליכתו באופן זה.
ו. הָרוֹאֶה חָכָם – אֵינוֹ עוֹמֵד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר – יוֹשֵׁב. רָאָה אַב בֵּית דִּין – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינָיו. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל.
כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס – כָּל הָעָם עוֹמְדִין, וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: 'שְׁבוּ'. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס – עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁנִּכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן.
כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס – כָּל הָעָם עוֹמְדִין, וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: 'שְׁבוּ'. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס – עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁנִּכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן.
ו. עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת. שהוא דין ההידור בכל חכם (לעיל ה"א). אַב בֵּית דִּין. ראש בית הדין, והוא מעין משנה לנשיא הסנהדרין (הלכות סנהדרין א,ג). רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו. בדומה לרבו המובהק לעיל ה,ז. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ. ומסכים שלא יכבדוהו כל כך (וראה לעיל ה,יא).
ז. חָכָם שֶׁנִּכְנָס – כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, עַד שֶׁנִּכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.
בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם – מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִין לִמְקוֹמָן. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה. יָצָא לְצֹרֶךְ – חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ – הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם; אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ – הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם.
בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם – מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִין לִמְקוֹמָן. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה. יָצָא לְצֹרֶךְ – חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ – הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם; אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ – הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם.
ז. בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם. ולפיכך צריכים להיכנס לבית המדרש. מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם. מותר להם לפסוע בין האנשים היושבים, אף שנראה כאילו הם מהלכים על ראשיהם, ואין אלה צריכים לעמוד מפניהם. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה. שאין זו התנהגות ראויה, שצריך הוא להיות מן המקדימים לבוא לבית המדרש. שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ. שהם מבינים ומסוגלים ללמוד. הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם. יושבים מולו, ככל התלמידים. אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ. אם אינם מסוגלים ללמוד. הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם. שרואים שהם יושבים שם מפני כבוד אביהם אבל לא כלומדים.
ח. תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד – אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִלְּפָנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם.
ח. אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד… שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. שמקבלים עול מלכות שמים פעמיים ביום, בקריאת שמע (הלכות קריאת שמע א,א-ב), ועל כן קבעו שלא יעמוד במצב זה אלא פעמיים בלבד.
ח. שו"ע יו"ד רמב,טז. תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד… אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד. ויש אומרים שדין זה הוא דווקא כאשר נמצא בבית רבו, אך בפני אחרים שלא יודעים שהוא כבר עמד לפניו, חייב לעמוד (רמ"א).
ט. מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם – עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִילוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן גּוֹי – מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט,לב) – כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע.
ט. מֻפְלָג בְּזִקְנָה. זקן ביותר. הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד. גדול בתורה אך צעיר בשנים. אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. די בכך שיזדקף מעט באופן שניכר שהוא מכבדו. מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. מכבדים אותו בדיבורי שבח. לְסָמְכוֹ. שיישען עליה, והיא דרך כבוד.
י. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן עִם כָּל הַקָּהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמוֹת וְתִקּוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתָם לִתֵּן הַמַּס, בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים" (הושע ח,י, ושם: שָׂרִים).
וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חֲכָמִים – מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה, וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה – מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ.
וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חֲכָמִים – מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה, וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה – מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ.
י. אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן… כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. שאם יצאו לעבודה בגופם, יחשבו עמי הארץ שתלמידי החכמים שווים אליהם במעמדם (אבל אם גבו ממון, גובים גם מתלמידי חכמים – הלכות שכנים ו,ו). לְבִנְיַן הַחוֹמוֹת וכו'. צרכי שמירת העיר (ראה שם ו,ד-ו). לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ. מתנה שצריכים הציבור לתת למלך. גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים. דרשו חכמים פסוק זה, שאלו השונים הלכות ('יתנו'), ייפטרו ('ויחלו') מתשלומי מסים ('משא מלך ושרים').
י. שו"ע יו"ד רמג,א-ה. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וכו'. דינים אלו הם רק בתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. ומי שעסוק מעט באומנות או במסחר לפרנסתו ולא כדי להתעשר ובכל שעה שפנוי לומד תורה, מוגדר כמי שתורתו אומנותו (שו"ע). וצריך שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים. וכעת אין מי שנחשב כ'תלמיד חכם' לכל דיניו, ומכל מקום יש מקומות שנהגו לפטור כל אדם שהוא תלמיד חכם ממיסים, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרו (רמ"א). תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן. וכן אינם חייבים לשכור אחרים שיעשו במקומם. אך כאשר בני העיר שוכרים פועלים שיעשו עבורם דברים הנצרכים לחיי נפש כגון חפירת בורות מי שתייה וכיוצא בהם, גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף איתם (שו"ע). וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתָם לִתֵּן… בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ. הציבור חייב לפרוע את כל המיסים המוטלים על תלמיד חכם בלא קשר למצבו הכלכלי, אפילו אם השלטון הורה שעליו לשלם בעצמו (שו"ע ורמ"א).
מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה. נותנים לו זכות בלעדית למכור את אותה הסחורה, ורק אחר כך מרשים לאנשים אחרים. וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלָל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה. שיש רבים המבקשים לדון (לסדרי ההקדמה בדין ראה גם הלכות סנהדרין כא,ו). וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ. אף שכרגיל בעלי הדין עומדים (ראה שם כא,ג-ד).
וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. ובשווקים שמצויים בהם גם מוכרים גויים, אין למנוע מיהודים אחרים למכור את סחורתם מיד (שו"ע).
מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה. נותנים לו זכות בלעדית למכור את אותה הסחורה, ורק אחר כך מרשים לאנשים אחרים. וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלָל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה. שיש רבים המבקשים לדון (לסדרי ההקדמה בדין ראה גם הלכות סנהדרין כא,ו). וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ. אף שכרגיל בעלי הדין עומדים (ראה שם כא,ג-ד).
וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. ובשווקים שמצויים בהם גם מוכרים גויים, אין למנוע מיהודים אחרים למכור את סחורתם מיד (שו"ע).
יא. עֲווֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנֹאתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו" (דברי הימים ב לו,טז), כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו,טו, ושם: וְאִם) – מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאָסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וַהֲרֵי זֶה בִּכְלַל "כִּי דְבַר יי בָּזָה" (במדבר טו,לא).
יא. וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו. פסוק זה הוא חלק מפסקה המונה את עוונותיהם של מלך יהודה, השרים והעם, ובאה להסביר מדוע עלתה חמת ה' בישראל, עד שהעלה את מלך בבל שיחריב את המקדש וירושלים. אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… כִּי דְבַר יי בָּזָה. שהיחס כלפי החכמים מקביל ליחס לחוקי ה' ודבריו, משום שהחכמים מלמדים את דברי ה'.
יא. שו"ע יו"ד רמג,ו. עֲווֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים. ואסור להשתמש במי ששונה הלכות ובמי ששונה תלמוד (רמ"א). אך אם עושה זאת מעצמו ומרצונו החופשי, מותר (שיורי ברכה).
יב. אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים – חַיָּב נִדּוּי. וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים, וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וְהַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים, אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה – מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין, וְהֵם מַתִּירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי – אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ.
וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם אָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה, וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם – בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם אָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה, וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם – בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
יב. אֵין לוֹ חֵלֶק. לעולם הבא. אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ. וכך נודע הדבר לבית הדין. נִדּוּי. דיני הנידוי יבוארו לקמן פרק ז. לִיטְרָא זָהָב. סכום גדול כדמי הבושת (ראה הלכות חובל ג,ה-ו). בְּכָל מָקוֹם. אף בחוץ לארץ שאין דנים שם דיני קנסות (הלכות סנהדרין ה,ח-ט), שאין זה קנס אלא דמי בושתו. וְהֵם מַתִּירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. מסירים את הנידוי אם המבזה חזר בתשובה. עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. עד שהאדם המבזה יפייס את החכם (ויש מנקדים 'עד שיִרְצֶה', דהיינו עד שיסכים החכם להתיר את הנידוי).
יב. שו"ע יו"ד רמג,ז-ח. וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וכיום אין מי שמוגדר כתלמיד חכם לעניין זה ובית דין קונסים את המבייש לפי שיקול דעתם ובהתחשב בזהות המבייש והמתבייש. ואין לקנוס אדם שביזה את החכם אם החכם התחיל במריבה ובכך גרם שיבזוהו. ומכל מקום, אף במקרה זה אין להתחצף לחכם ולענות לו בעזות (רמ"א).
שֶׁהִפְקִיר בּוֹ. שהתחצף כלפיו. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ. לוותר על כבודו מלכתחילה ולהתעלם מן החוצפה (וראה לקמן ז,יג, הלכות סנהדרין כו,ו).
וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ. ונחלקו הדעות אם בימינו יכול תלמיד חכם לנדות לכבוד עצמו (רמ"א יו"ד רמג,ח). וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה. כתב השו"ע (סעיף א) שהעובר על דבר איסור (ראה לקמן הי"ד) מנדים אותו מיד, אך קודם לנידוי מחמת ממון (נידוי לאדם שלא מוכן להתייצב בפני בית דין או שלא מוכן לפרוע את חובו) צריכים בית הדין להתרות בו שלוש פעמים, בימי שני חמישי ושני (רמב"ם הלכות סנהדרין כה,ח, כה,יא; שו"ע יו"ד שלד,א, חו"מ יא,א, יט,ג).
שֶׁהִפְקִיר בּוֹ. שהתחצף כלפיו. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ. לוותר על כבודו מלכתחילה ולהתעלם מן החוצפה (וראה לקמן ז,יג, הלכות סנהדרין כו,ו).
וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ. ונחלקו הדעות אם בימינו יכול תלמיד חכם לנדות לכבוד עצמו (רמ"א יו"ד רמג,ח). וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה. כתב השו"ע (סעיף א) שהעובר על דבר איסור (ראה לקמן הי"ד) מנדים אותו מיד, אך קודם לנידוי מחמת ממון (נידוי לאדם שלא מוכן להתייצב בפני בית דין או שלא מוכן לפרוע את חובו) צריכים בית הדין להתרות בו שלוש פעמים, בימי שני חמישי ושני (רמב"ם הלכות סנהדרין כה,ח, כה,יא; שו"ע יו"ד שלד,א, חו"מ יא,א, יט,ג).
יג. הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ – חַיָּבִין כָּל תַּלְמִידָיו לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה. אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ – אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי, אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּבִין לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא – מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא; מְנֻדֶּה לְעִירוֹ – מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת, מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת – אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ.
יג. חַיָּבִין כָּל תַּלְמִידָיו לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה. שחייבים הם בכבוד הרב. כָּל הָעָם. שחייבים בכבודם של תלמידי חכמים. וְכֵן מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל וכו'. שכולם חייבים בכבודו (לעיל ה"ו), אך הוא לא חייב בכבודם. מְנֻדֶּה לְעִירוֹ. שנידוהו משום כבוד חכמי העיר.
יג. שו"ע יו"ד שלד,טו. הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ חַיָּבִין כָּל תַּלְמִידָיו וכו'. אך שאר החכמים אין חייבים לנהוג בו נידוי (רמ"א), ויש חולקים (ש"ך). תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ. אסור לתלמיד לנדות לכבוד עצמו בפני רבו, אלא אם כן רבו חולק לו כבוד (שו"ע). אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. וכן שאר חכמים, אפילו קטנים מהתלמיד, אין חייבים לנהוג בו נידוי (רמ"א), ויש אומרים שכל מי שאינו גדול מהתלמיד חייב לנהוג נידוי במנודה לתלמיד. וכל זה אם התלמיד הוא חכם בתורה שראוי לנדות לכבודו (ש"ך). וְכֵן מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא וכו'. שו"ע שלד,כ-כא.
יד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִי שֶׁנִּדּוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם נִדּוּי, אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – חַיָּב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ.
עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ד) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. ה) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ. ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֶּצֶר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרְאֵלִי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. יו) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר. יח) הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה – כְּשֶׁיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶן לְבֵית דִּין מְנַדִּין אוֹתָם. כג) חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי.
עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ד) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. ה) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ. ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֶּצֶר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרְאֵלִי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר – מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. יו) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר. יח) הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה – כְּשֶׁיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶן לְבֵית דִּין מְנַדִּין אוֹתָם. כג) חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי.
יד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים וכו'. שו"ע יו"ד שלד,יז.
יד. הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם. לעיל הל' יב-יד. הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. הלכות סנהדרין כה,ה. הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ראה הלכות תשובה ג,יד. מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. הלכות סנהדרין כה,ח. מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין. הלכות מלווה ולווה כב,ג, הלכות טוען ונטען א,ה, הלכות סנהדרין ה,יז, כה,יא. כֶּלֶב רַע. הלכות נזקי ממון ה,ט. אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ. הלכות רוצח יא,ד. הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי. הלכות שכנים יב,ז. הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרְאֵלִי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. הלכות סנהדרין כו,ז. טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת. הלכות ביכורים ט,ט. הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. הלכות יום טוב א,כב. הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. שם ח,יז. הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. הלכות שבועות יב,ט-יא. הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. הלכות חמץ ומצה ח,יא. הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. הלכות קידוש החודש א,ח. הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר. הלכות רוצח יב,יד; וראה הלכות ממרים ו,ט. הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. הלכות תשובה ד,א. טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. הלכות שחיטה י,יד, הלכות מאכלות אסורות ח,ט. טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. הלכות שחיטה א,כו. הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. הלכות איסורי ביאה כא,יח-יט. מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וכו'. שם כא,כז. חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. ראה לקמן ז,א. הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי. שמשתמש בכוח הנידוי שלא כדין.
עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין וכו'. שו"ע יו"ד שלד,מג. מְנַדִּין אֶת הָאָדָם. וכדי לנדות אין צורך בעדות וראיה ברורה, אלא די בכך שמישהו טוען טענה ודאית ונראה באומד הדעת שדבריו אמתיים, ואפילו אישה או קטן (רמ"א). עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם. השו"ע (סעיף מד) הוסיף מקרים נוספים שעליהם מנדים, וכן רשאים חכמים או ראשי הקהל להטיל נידוי או חרם על מי שעובר על גזירתם (ראה באר הגולה בסוף הסימן שמנה רשימת חרמים של חכמים שונים, וראה עוד הרחבות: 'נידוי וחרם', עמ' $$$). ונהגו שכאשר אדם עובר על תקנת הקהל אין נוהגים בו נידוי אלא לאחר שמכריזים עליו בציבור (שו"ע סעיף כב). הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וכו'. והעובר על איסור דרבנן חייב מלקות. ויש שכתבו שמנדים את מי שעוקר מצוות חכמים בדבר שעיקרו דרבנן, אבל כשעובר על איסור חכמים בדבר שעיקרו מהתורה מלקים אותו מכת מרדות ואין מנדים אותו (ש"ך).
עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין וכו'. שו"ע יו"ד שלד,מג. מְנַדִּין אֶת הָאָדָם. וכדי לנדות אין צורך בעדות וראיה ברורה, אלא די בכך שמישהו טוען טענה ודאית ונראה באומד הדעת שדבריו אמתיים, ואפילו אישה או קטן (רמ"א). עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם. השו"ע (סעיף מד) הוסיף מקרים נוספים שעליהם מנדים, וכן רשאים חכמים או ראשי הקהל להטיל נידוי או חרם על מי שעובר על גזירתם (ראה באר הגולה בסוף הסימן שמנה רשימת חרמים של חכמים שונים, וראה עוד הרחבות: 'נידוי וחרם', עמ' $$$). ונהגו שכאשר אדם עובר על תקנת הקהל אין נוהגים בו נידוי אלא לאחר שמכריזים עליו בציבור (שו"ע סעיף כב). הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וכו'. והעובר על איסור דרבנן חייב מלקות. ויש שכתבו שמנדים את מי שעוקר מצוות חכמים בדבר שעיקרו דרבנן, אבל כשעובר על איסור חכמים בדבר שעיקרו מהתורה מלקים אותו מכת מרדות ואין מנדים אותו (ש"ך).
יד. על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו וכו' המכשיל את העור. אמר אברהם: כגון המכה הבן הגדול.
חכם ששמועתו רעה. אמר אברהם: ויש אחרים הרבה: חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה (בבלי יבמות קכא,א; וראה הלכות גירושין יג,כ), וכן מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה – בר שמתא הוא (בבלי נדרים כ,א; וראה הלכות נזירות ד,טז), ואיכא טובא.
מי שמנדה מי שאין חייב בנדוי. אמר אברהם: דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא וכו' אמר ליה ההוא אדרבה, ואמר ליה שלו נדוי (בבלי מועד קטן יז,א). ובחיי ראשי אין כאן פלפול, כי הדברים שהוא מונה בית דין צריכין לנדותו, ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדותו לר' שמעון בן לקיש, אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי.
חכם ששמועתו רעה. אמר אברהם: ויש אחרים הרבה: חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה (בבלי יבמות קכא,א; וראה הלכות גירושין יג,כ), וכן מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה – בר שמתא הוא (בבלי נדרים כ,א; וראה הלכות נזירות ד,טז), ואיכא טובא.
מי שמנדה מי שאין חייב בנדוי. אמר אברהם: דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא וכו' אמר ליה ההוא אדרבה, ואמר ליה שלו נדוי (בבלי מועד קטן יז,א). ובחיי ראשי אין כאן פלפול, כי הדברים שהוא מונה בית דין צריכין לנדותו, ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדותו לר' שמעון בן לקיש, אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי.
נִכְנָס. לבית המדרש. עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן. אלו שהוא עובר לצדם.
כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס וכו'. ודין זה אינו נוהג באב בית דין בזמן הזה (ש"ך ס"ק יא).