[א] לֹא כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פָּסוּל מְבִיאִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה. כֵּיצַד? הָיָה חַיָּב עוֹלָה – לֹא יָבִיא שֶׂה כָּחוּשׁ וְכָעוּר וְיֹאמַר: הֲרֵי אֵין בּוֹ מוּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר" (מלאכי א,יד). אֶלָּא כָּל שֶׁיָּבִיא לְקָרְבָּן – יָבִיא מִן הַמֻּבְחָר.
א. נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר. יש ברשותו בהמה משובחת (זכר), אך במקום זאת מביא קרבן שאינו משובח, כפי שכתוב בהמשך הפסוק "ונֹדר וזֹבח משחת".
[ב] וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ: מְבִיאִין אֵילִים מִמּוֹאָב, וּמְבִיאִין כְּבָשִׂים שֶׁגַּבֵּיהֶן רְחָבִין מֵחֶבְרוֹן, וּמְבִיאִין עֲגָלִים מִן הַשָּׁרוֹן, וְגוֹזָלוֹת מֵהַר הַמֶּלֶךְ, וּמְבִיאִין יַיִן מִקָּרוֹחַיִן וַחֲלוֹטַיִן, וְסֹלֶת מִמִּכְמָשׂ וְיוֹחֲנָה, וּמְבִיאִין שֶׁמֶן מִתְּקוֹעַ.
ב. כְּבָשִׂים שֶׁגַּבֵּיהֶן רְחָבִין. שמנים.
[ג] כָּל הָעֵצִים הַחֲדָשִׁים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה. וְלֹא הָיוּ מְבִיאִין מִשֶּׁל זַיִת וְלֹא מִשֶּׁל גֶּפֶן, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין: בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁל חֳרָשִׁין שֶׁאֵינָן בְּיִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְשֶׁל אֱגוֹז, וּבְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. וְהַגְּזָרִין שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – אַמָּה אָרְכָּן וְאַמָּה רָחְבָּן, וְעָבְיָן כְּמַחַק גָּדִישׁ שֶׁל סְאָה, וּכְמוֹתָן עוֹשִׂין לְדוֹרוֹת.
ג. הָעֵצִים הַחֲדָשִׁים. שלא השתמשו בהם (לעיל ו,ב). לַמַּעֲרָכָה. מערכת האש שעל המזבח. וְלֹא הָיוּ מְבִיאִין מִשֶּׁל זַיִת וְלֹא מִשֶּׁל גֶּפֶן מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שלא יחסרו בארץ ישראל העצים הללו. בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁל חֳרָשִׁין. ענפים צעירים של תאנה הגדלה ביערות, ואין בקציצת ענפיה ביטול יישוב הארץ. עֵץ שֶׁמֶן. מין של ארז (בבלי ראש השנה כג,א), ויש אומרים שהוא המכונה בימינו 'אורן ירושלים'. כְּמַחַק גָּדִישׁ שֶׁל סְאָה. כעובי מקל המשמש להסיר גודש של כלי מדידה שמודדים בו סאה. וּכְמוֹתָן עוֹשִׂין לְדוֹרוֹת. ומהם מעלים בכל יום גזרי עצים למערכה (וראה הלכות מעשה הקרבנות טז,יג שהמתנדב עצים למערכה צריך להביאם במידות אלו).
[ד] וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְרִיעַת חִטֵּי הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים? נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ, וּבְשָׁנָה שְׁנִיָּה נָר הַחֵצִי שֶׁזָּרַע בָּרִאשׁוֹנָה, וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי הָאַחֵר קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם. וְאִם לֹא הָיְתָה הַשָּׂדֶה עֲבוּדָה – חוֹרֵשׁ וְשׁוֹנֶה וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. וּבוֹרֵר הַחִטִּים יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ שָׁף אֶת הַחִטִּים וּבוֹעֵט בָּהֶן עַד שֶׁיִּתְקַלְּפוּ.
ד. חִטֵּי הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. החיטים שנצרכו למנחות ולמנחת נסכים. נָר. חורש את השדה ולא זורע בה. וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי הָאַחֵר קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם. בזמן זה החמה מתחזקת וגידולי התבואה מתרבים ומשתבחים. וְאִם לֹא הָיְתָה הַשָּׂדֶה עֲבוּדָה. לא הייתה חרושה לפני זריעת השנה הראשונה. חוֹרֵשׁ. במקום החרישה שלא נעשתה בשנה הקודמת. וְשׁוֹנֶה. חורש פעם נוספת סמוך לזריעה. שָׁף אֶת הַחִטִּים וּבוֹעֵט בָּהֶן עַד שֶׁיִּתְקַלְּפוּ. משפשף את החיטים בידיו כדי להעביר את האבק שעליהן ובועט בהן ברגליו כדי להסיר מהן את הקליפה (פה"מ מנחות ו,ה).
[ה] כָּל הַחִטִּים שֶׁל מְנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. שָׁף אַחַת וּבוֹעֵט שְׁתַּיִם, שָׁף שְׁתַּיִם וּבוֹעֵט שָׁלֹשׁ, נִמְצְאוּ שָׁלֹשׁ שִׁיפוֹת וְחָמֵשׁ בְּעִיטוֹת, וְחוֹזֵר חֲלִילָה, עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַלְּפוּ הַרְבֵּה. וְחוֹשֵׁב הַהֲבָאָה וְהַהוֹלָכָה בְּשִׁיפָה אַחַת לְהַחֲמִיר. וְאַחַר כָּךְ טוֹחֵן וּמְרַקֵּד יָפֶה יָפֶה.
ה. וְחוֹשֵׁב הַהֲבָאָה וְהַהוֹלָכָה בְּשִׁיפָה אַחַת לְהַחֲמִיר. כששף ומוליך את ידיו הלוך ושוב על גבי החיטים, מחשיב את הולכת והבאת הידיים כשיפה אחת בלבד. וּמְרַקֵּד. מסנן בנפה.
[ו] הַיַּיִן – מֵבִיא הָעֲנָבִים מִן הָרַגְלִיּוֹת מִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, וְדוֹרֵךְ, וְכוֹנְסִין אוֹתוֹ בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן אַחַת אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלָּא שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחוֹ נוֹדֵף.
וְאֵינוֹ מֵבִיא לֹא מִפִּי הֶחָבִית, מִפְּנֵי הַקִּמְחוֹן הָעוֹלֶה עַל פְּנֵי הַיַּיִן, וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים, אֶלָּא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ שֶׁל אֶמְצָעִית. [ז] הָיָה הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַיַּיִן יוֹצֵא מִן הַנֶּקֶב שֶׁבְּצַד הֶחָבִית, כֵּיוָן שֶׁיִּרְאֶה שִׁנּוּי הַשְּׁמָרִים מַתְחִיל לָצֵאת – פּוֹסֵק וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ.
וּמֵאֵימָתַי מֵבִיא? מֵאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לִדְרִיכָתוֹ עַד שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יָתֵר מְעַט. וְאִם הֵבִיא יָשָׁן מִכַּמָּה שָׁנִים – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁלֹּא יִפָּסֵד טַעְמוֹ.
ו. הָרַגְלִיּוֹת. ענבים הגדלים על האדמה, ולא המטפסים על עמודים. הָעֲבוּדִים פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה. שחופרים ועודרים מסביב לגפנים פעמיים בשנה. וְדוֹרֵךְ. סוחט את הענבים. אֶלָּא שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. זו על גבי זו (רדב"ז, לח"מ; וריק"ו פירש שמונחות אחת ליד השנייה). כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחוֹ נוֹדֵף. שיהיה מקום לאדי היין להתפשט בחלל הפנוי של החבית.
מִפִּי הֶחָבִית. מחלקה העליון. הַקִּמְחוֹן הָעוֹלֶה עַל פְּנֵי הַיַּיִן. אבק לבן של עובש יין הדומה לקמח הצף על פני היין. מִשּׁוּלֶיהָ. מתחתיתה. מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ שֶׁל אֶמְצָעִית. מהשליש האמצעי של החבית האמצעית משלוש החביות המונחות זו אצל זו (ריק"ו, לח"מ).
ז. כֵּיוָן שֶׁיִּרְאֶה שִׁנּוּי הַשְּׁמָרִים מַתְחִיל לָצֵאת. שיראה שינוי במראה היין המעיד שהשמרים עומדים לצאת.
מֵאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לִדְרִיכָתוֹ. וקודם לכן היין נחשב יין מגתו ואינו כשר לכתחילה (לעיל ו,ט).
[ח] תִּשְׁעָה מִינִין בַּשֶּׁמֶן, מִפְּנֵי שִׁנּוּי מַעֲשָׂיו. כֵּיצַד? זַיִת שֶׁגִּרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, וּבְרָרוֹ אַחַת אַחַת, וּכְתָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לַסַּל – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הָרִאשׁוֹן. חָזַר אַחַר כָּךְ וּטְעָנוֹ בַּקּוֹרָה – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הַשֵּׁנִי. וְאִם חָזַר אַחַר שֶׁטְּעָנוֹ וּטְחָנוֹ וּטְעָנוֹ שְׁנִיָּה – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הַשְּׁלִישִׁי.
זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא וְהֶעֱלָן לַגַּג, וְחָזַר וּבָרַר גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר, וּכְתָשָׁן וּנְתָנָן לַסַּל – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הָרְבִיעִי. וְאִם טְעָנוֹ בַּקּוֹרָה אַחַר כָּךְ – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַחֲמִישִׁי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן פַּעַם שְׁנִיָּה – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשִּׁשִּׁי.
זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן, וַעֲטָנָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקוּ, וְהֶעֱלָן וְנִגְּבָן, וְאַחַר כָּךְ כָּתַשׁ וְנָתַן לַסַּל – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשְּׁבִיעִי. חָזַר וְטָעַן בַּקּוֹרָה – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשְּׁמִינִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן פַּעַם שְׁנִיָּה – הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַתְּשִׁיעִי.
ח. מִפְּנֵי שִׁנּוּי מַעֲשָׂיו. ההבדל בין סוגי שמן הוא באופן ייצורם. זַיִת שֶׁגִּרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת. קטף גרגר גרגר מראש העץ. וּבְרָרוֹ אַחַת אַחַת. את הזיתים שקטף, שיהיו כולם שלמים ובשלים. וּכְתָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לַסַּל. ריסק את הזיתים במכתשת ושם אותם בסל נצרים (עקל) שמהנקבים שלו היה נוזל השמן. חָזַר אַחַר כָּךְ וּטְעָנוֹ בַּקּוֹרָה. הניח את הזתים שבעקל תחת קורת בית הבד להוצאת שאריות השמן. וּטְחָנוֹ וּטְעָנוֹ שְׁנִיָּה. טחן את הזיתים שנכתשו במכתשת וטחן אותם ברחיים, ושוב נתן אותם תחת הקורה, כדי להוציא מן הזיתים את השאריות האחרונות של השמן.
וְהֶעֱלָן לַגַּג. כדי לרכך את הזיתים שאינם בשלים עדיין בשמש. וְחָזַר וּבָרַר גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר. להוציא את הזיתים הטובים.
וַעֲטָנָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקוּ. כינס את הזיתים בבור או בכלי (המכונה 'מעטן'), כדי שיתרככו ויהיה ניתן להוציא מהם שמן. וְנִגְּבָן. מהמוהל שעליהם.
[ט] אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם כְּשֵׁרִים לַמְּנָחוֹת, הָרִאשׁוֹן אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְאַחֲרָיו הַשֵּׁנִי וְהָרְבִיעִי, וּשְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְאַחֲרֵיהֶן הַשְּׁלִישִׁי וְהַחֲמִישִׁי וְהַשְּׁבִיעִי, וּשְׁלָשְׁתָּן שָׁוִין, וְאַחֲרֵיהֶן הַשִּׁשִּׁי וְהַשְּׁמִינִי, וּשְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְהַתְּשִׁיעִי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. [י] אֵין כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה אֶלָּא רִאשׁוֹן וּרְבִיעִי וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב) – אֵין כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַכָּתוּשׁ בִּלְבַד. אֲבָל לַמְּנָחוֹת – כֻּלָּן כְּשֵׁרִין.
י. הַיּוֹצֵא מִן הַכָּתוּשׁ בִּלְבַד. השמן שיצא לאחר הכתישה במכתשת, מבלי שנעשו בזיתים פעולות נוספות.
[יא] וּמֵאַחַר שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִים לַמְּנָחוֹת, לָמָּה נִמְנוּ? כְּדֵי לֵידַע יָפֶה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְהַשָּׁוֶה, וְהַפָּחוּת; שֶׁהָרוֹצֶה לְזַכּוֹת עַצְמוֹ – יָכֹף יִצְרוֹ הָרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ, וְיָבִיא קָרְבָּנוֹ מִן הַיָּפֶה הַמְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁיָּבִיא מִמֶּנּוּ. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יי אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד,ד).
וְהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַנָּאֶה הַטּוֹב: אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה – יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ; הֶאֱכִיל רָעֵב – יַאֲכִיל מִן הַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ; כִּסָּה עָרֹם – יְכַסֶּה מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ; הִקְדִּישׁ דָּבָר – יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כָּל חֵלֶב לַיי" (ויקרא ג,טז).
יא. מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. מהמובחרים והשמנים שבצאנו.
וְהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב וכו'. דברי חתימה אלה באו להרחיב את הלכות הקרבנות, ללמדנו כי כל מצווה היא בגדר קרבן לה' בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו. שראוי למקיים המצוה לא רק לצאת ידי חובה אלא לעשותה נאה ומובחרת ככל האפשר. וכל זה הוא ביטוי של אהבת ה' – שהאדם נותן משלו לשם מצווה את הטוב והיפה.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
פרק ז הלכות איסורי מזבח
פרק אחרון בנושא זה💪🏻💪🏻
מצוה מהמובחר
לאחר שלמדנו בפרקים הקודמים על מגוון פסולי הקרבנות אנו לומדים היום שלא כל דבר שאינו פסול, מביאים אותו לכתחילה.
למשל, היה חייב עולה -לא יביא שה כחוש ומכוער אלא כל שיביא לקרבן, יביא מן המובחר.
וכל מין לפי ענינו (כמפורט בפרק אודות השמנים, העצים וסוגי בע"ח).
והוא הדין, לכל דבר שהוא לשם ה' -שיהיה מן הנאה הטוב: אם בנה בית תפילה -יהיה נאה מביתו, האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. הביא לעני כסות, יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר לבית המקדש, יקדיש מן היפה שבנכסיו.
ולומדים זאת מהבל, שנאמר: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ומחלביהן; ויישע ה', אל הבל ואל מנחתו"
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!
עד תום המבצע או גמר המלאי.
* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח