פרק ז', הלכות גירושין, ספר נשים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

יד. שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵן עֵדָיו וכו'. ששליחי הגט ראויים להיות הם עצמם עדי הגירושין (ראה לעיל ב,ב), ונאמנים אחר כך להעיד שהתגרשה, ולפיכך אין הבעל יכול לטעון לזיוף (כדלעיל ה"ח).
א. שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה כְּתִיבַת הַגֵּט וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו, אֶלָּא נָתַן לוֹ הַבַּעַל גֵּט וְאָמַר לוֹ: 'תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי' – הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ, תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ.
א. וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו. אין השליח מכיר את העדים החתומים בגט. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. שהרי אם יערער הבעל על השטר, בארץ ישראל העדים מצויים לקיימו, כדלקמן ה"ב.
ב. בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר: 'לֹא גֵּרַשְׁתִּי מֵעוֹלָם, וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הָיָה' – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, אוֹ לֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל – תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.
לְפִיכָךְ, נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אֵינָן נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ לָזוֹ, שֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא, וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ.
ב. יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. יבדקו בית הדין את אמיתות החתימות שעליו, ויאשרוהו (ראה הלכות עדות ו,ב). לֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל. עדי החתימה אינם מוכרים, ואי אפשר לאשר את חתימותיהם. תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. כל עוד אין הוכחה שהגט אמתי נשארת האישה בחזקת אשת איש, ובנה מאדם אחר הוא אפוא ממזר. סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שמא אפשר היה לקיים את הגט אילו לא אבד.
וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ וכו'. יש לחשוש שמחמת שנאתן יביאו לה גט מזויף, כדי שתינשא על פיו לאחר, ובשל כך תיאסר על בעלה (וראה לקמן י,ז).
ג. וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ: חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר, וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ, וּבַת בַּעְלָהּ. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת.
ג. חֲמוֹתָהּ. אֵם בעלה. וּבַת חֲמוֹתָהּ. אחות בעלה. וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר. אישה נוספת של בעלה, ואף על פי שכבר אינן נשואות יחד לאותו אדם, מניחים כי היא עדיין שונאת אותה. וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ. אשת אחי בעלה, ואף אם היו שתי אחיות נשואות לשני אחים, שאין אפשרות שתתייבם לאחי בעלה (הלכות ייבום וחליצה ו,יג; הלכות איסורי ביאה ב,ט).
ד. הַמֵּבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס – מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְכֵן הַשֵּׁנִי אִם חָלָה – מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר, אֲפִלּוּ מֵאָה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ – נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן.
ד. הַמֵּבִיא גֵּט… בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה וכו'. לדין המביא גט בחוצה לארץ וחלה ראה לקמן ה"כ. נֶאֱנַס. הוכרח מסיבה כלשהי שלא למלא שליחותו. וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. שאין צורך בעדים בשליח הולכה (כדלעיל ו,ד). אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן. שהרי השליחות באה מכוחו של הבעל ולא מכוחו של השליח (בבלי גיטין כט,ב).
ה. שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד שָׁם בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הַגּוֹיִם – אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן.
ה. בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. ועדות זו משמשת כעין קיום הגט. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הַגּוֹיִם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן. לא חושדים שעדי השטר הם גויים, שכן נהגו יהודים שבחוץ לארץ להיקרא גם בשמות גויים.
ו. בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר – אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'.
ו. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת וכו'. אותן הנשים נזכרו לעיל ה"ג. ומשום שאין משגיחים בערעור הבעל, בטל החשש שאותן הנשים יבואו לקלקלה.
ז. וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר – אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ.
וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה – לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁיְּקַיְּמוּ אוֹתוֹ בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנִתַּן לָהּ – הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט – הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.
ז. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. כמבואר לעיל ה"א.
וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה. בגט המובא מחוץ לארץ. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה וכו'. שקיום שטרות הוא בשלושה דיינים (ראה הלכות עדות ו,א), ולעניין קיום הגט רשאי השליח להיות אחד מהם (השווה לקמן הי"ט). וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנִתַּן לָהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. מגזרת חכמים, כל עוד לא נודע שנכתב בכשרות (כדלקמן ה"ח), שלא כגיטי ארץ ישראל המוחזקים ככשרים אלא אם כן ערער הבעל (לקמן הכ"ד).
ח. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם' בְּחוּצָה לָאָרֶץ? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
ט. בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם' מְזֻיָּף – הֲרֵי זֶה בָּטֵל, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד שֶׁאָמַר 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם' אֶלָּא לִדְחוֹת עִרְעוּר הַבַּעַל שֶׁאֵין עִמּוֹ רְאָיָה; אֲבָל בִּמְקוֹם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ – לֹא הֶאֱמִינוּהוּ.
ט. רְאָיָה בְּרוּרָה. עדים.
י. הַנְּהָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַנַּנָּסִין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל: שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הֵן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְשֶׁחוּץ לַתְּחוּם – כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּים.
י. וְהַנַּנָּסִין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם וכו'. איים קטנים בים התיכון, בשטח השייך לארץ ישראל. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ. הלכות תרומות א,ז-ט. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּים. דין הגיטים בארץ בבל כדיני גיטי ארץ ישראל, משום שאף שם היה יישוב יהודי גדול ויציב.
יא. גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ בָּאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ – צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'. כְּתָבוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בָּאָרֶץ – אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'.
יב. נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו – אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'; אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קַן הַקֻּלְמוֹס כּוֹתֵב וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו – הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'. וְכֵן אִם יָצָא הַסּוֹפֵר לַשּׁוּק וְחָזַר וְהִשְׁלִים אֶת הַגֵּט – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִישׁ אַחֵר כְּתָבוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וְנֶחְתַּם'.
יב. מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן. החלק הראשון של הגט. שִׁיטָה. שורה. קַן הַקֻּלְמוֹס. קול הקולמוס, הרעש של חריקת כלי הכתיבה על הנייר.
יג. אָמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם', 'בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב', 'בְּפָנַי נִכְתַּב וְחָתַם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי', אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי – הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, וְיִנָּתֵן לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל כְּתַב יְדֵי הָעֵד הַשֵּׁנִי, שֶׁזֶּה כָּשֵׁר.
יג. אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי. וחתימתו מקוימת על ידי עדותו שלו. ובמצב זה, אף שישנה עדות על שתי החתימות, לא יינתן לה הגט, משום שצריך ששתי החתימות תתקיימנה באותה הדרך – שתיהן בעדות 'בפניי נחתם', או שתיהן בקיום הגט בשני עדים.
יד. שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם, הוֹאִיל וּנְתָנוֹ לָהֶם הַבַּעַל לִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין לָהּ, וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם, שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵן עֵדָיו, שֶׁאִלּוּ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם: 'בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה' – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט.
טו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יַד שְׁנֵיהֶם. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, צְרִיכִין לוֹמַר: 'בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְנֶחְתַּם'. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אֶחָד: 'בְּפָנַי נִכְתַּב', וְהָאַחֵר אוֹמֵר: 'בְּפָנַי נֶחְתַּם', אֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב', וְאֶחָד אוֹמֵר: 'בְּפָנַי נֶחְתַּם', הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יַד שְׁנֵיהֶם – לֹא יִנָּתֵן לָהּ, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
טו. שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יַד שְׁנֵיהֶם. ששניהם שלוחיו. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם. אלא רק אחד מהם הוא שליחו של הבעל.
טז. אָמַר אֶחָד: 'בְּפָנַי נִכְתַּב', וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם' – כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
טז. שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. שהעדות על החתימה בפניהם היא קיום השטר.
יז. שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלֹא אָמַר 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם' – אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה, וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה – הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
יז. בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. בין שניהם, בלא עדים על כך שאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. הֲרֵי זֶה פָּסוּל וכו'. כדלעיל ה"ז.
יח. נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם' עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק – הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ.
יח. שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק. נעשה אילם, שאינו מסוגל לדבר.
יט. הַסּוּמָא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'. לְפִיכָךְ, אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם לְפָנָיו כְּשֶׁהָיָה פִּתֵּחַ, וְנִסְתַּמָּא – הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וְנֶחְתַּם', וְנוֹתְנוֹ לָהּ.
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ – צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת, שֶׁהֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם הַשְּׁנַיִם וְנִמְצָא מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁיְּקַיְּמוּ גֵּט זֶה בִּדְבָרָיו, שֶׁהָעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם.
יט. הַסּוּמָא. עיוור. פִּתֵּחַ. פיקח, רואה.
בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת. והאישה והעיוור פסולים לעדות (הלכות עדות ט,א). שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם… שֶׁהָעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. שבדברים שהם מתקנת חכמים הקלו שאף עד נעשה כדיין (ראה לעיל ה"ז).
כ. חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס – בָּא לְבֵית דִּין וְאוֹמֵר לָהֶם: 'גֵּט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', וְהֵן מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ; וְאֵין הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ לוֹמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', אֶלָּא אוֹמֵר: 'שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי', וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים.
כ. חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס בָּא לְבֵית דִּין וכו'. שבגיטי חוץ לארץ אינו יכול לעשות שליח אחר (כדלעיל ה"ד), שהרי השליח צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', והבא מחמתו אינו יכול להעיד כך.
כא. חָלָה הַשֵּׁנִי אוֹ נֶאֱנַס – עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּבֵית דִּין, וַאֲפִלּוּ מֵאָה, וְהָאַחֲרוֹן אוֹמֵר: 'שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי', וְנוֹתְנוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן.
וּמִפְּנֵי מָה צָרִיךְ בֵּית דִּין? מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ, אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָן עַד שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַבַּעַל וְלֹא אָמַר לוֹ: 'שַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר', אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ.
כא. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו וכו'. שאז דינו כגיטי ארץ ישראל, ששליח עושה שליח בעצמו (לעיל ה"ד).
כב. כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ – אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלִיחַ עִמּוֹ בְּבֵית דִּין, אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶן: 'הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי', וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.
כב. כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. האיש או האישה. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. כפי שנתבאר לעיל (ה"ד).
כג. הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָה לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי, וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לָךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם: 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', וְהֵן נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל.
כג. וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָה וכו'. שלא נתן לה את הגט כדי לגרשה, אלא בתורת שליחות בלבד. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. שאינה חשודה לשקר בעניין זה (וראה לקמן יב,טו).
כד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה. אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ, אֶלָּא נָתַן גִּטָּהּ, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ – אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת, הוֹאִיל וְגֵט שֶׁבְּיָדָהּ כָּתוּב כְּהִלְכָתוֹ וְהָעֵדִים חוֹתְמִין עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין כְּתַב הָעֵדִים וְלֹא נִתְקַיֵּם – אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. וְעוֹד, שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִין עַל הַגֵּט הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין, עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מְעַרְעֵר. לְפִיכָךְ נַעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקָתוֹ וְתִנָּשֵׂא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִמָּצֵא מְזֻיָּף, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ עַד שֶׁיְּעַרְעֵר הַבַּעַל אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ בָּטֵל.
שֶׁאִם תָּבֹא לָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כָּךְ הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ גֵּט שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ, שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ, אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִים חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ, אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא נַעֲמִידוֹ עַל חֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא בָּטֵל, כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לֹא לַשָּׁלִיחַ וְלֹא לָאִשָּׁה עַצְמָהּ שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת.
כד. בְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה. כשהבעל אמר לה את התנאי שנזכר בהלכה הקודמת. אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. אין חשש שהאישה הביאה גט מזוייף, שהרי אם יוודע הדבר תיאסר על בעלה השני ובניה ממנו ממזרים (לקמן י,ז). עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מְעַרְעֵר. כל עוד אין עליו ערעור.
שֶׁאִם תָּבֹא לָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אילו היה צורך לחשוש לכל הבעיות האפשריות בגט. שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ. ביטל את הגט עצמו מלגרש (לעיל ו,כא). אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִים חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. שמתוך הגט מוכח שהוא מזויף (לעיל א,ז). אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. שלא לשם האיש והאישה הללו (לעיל ג,א). וכל הפסולין הללו אינם ניכרים בגופו של הגט, עד שיחקרו עליו. שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת. שבאיסורים סומכים על החזקה, ואילו בדיני ממונות אין מוציאים ממון בלא רְאָיָה (וראה הלכות עבדים ז,ב).

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות גירושין

*קיום גט שנשלח*

שליח שמביא גט ממקום למקום בחו"ל , או שהביא גט מחו"ל לא"י -אם השליח עמד שם בשעת כתיבת הגט וחתימתו הרי זה אומר בפני שניים *בפני נכתב ובפני נחתם* ואח"כ יתן לה בפניהם ותתגרש בו ואע"פ שאין מכירים את עדי הגט החתומים עליו.
המביא גט בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

דינים שונים: א) שני שלוחי גט – מעידים בעצמם; ב) חלה השליח – מעיד בבי"ד, ושולחים אחר; ג) קיבלה מהבעל – בחזקת מגורשת, ויכול למנותה שליח הולכה לבי"ד. ד)עיוור אינו יכול להביא גט של חוצה לארץ, מפני שאינו יכול לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; לפיכך אם נכתב ונחתם לפניו כשהיה פיתח (-רואה) , ונתעוור -הרי זה אומר בפני שלושה, בפניי נכתב ונחתם, ונותנו לאשה את הגט.

🗯🗯
בימינו אף המביא גט בארץ ישראל צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (שו"ע אהע"ז סי' קמ"ב ס"א)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גירושין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.יש צורך לומר בפני נכתב וכו' כשחתימת העדים מוכרת בבית דין?

2.לא אמר בפני וכו' אבל שליחי הגט הם גם עדיו- האם ניתן לערער עליו?

3.האם דיני גט שווים לדיני שטר ממוני?

 

תשובות

1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן