א. מִנְהָג פָּשׁוּט בְּרֹב הַמְּדִינוֹת שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּשָּׂא אָדָם אִשָּׁה, מְשַׁלְּחִין לוֹ רֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו מָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּהֶן עַל הַהוֹצָאָה שֶׁמּוֹצִיא בַּמִּשְׁתֶּה, וּבָאִים אוֹתָן הָרֵעִים וְהַמְיֻדָּעִים שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אוֹ בְּמִקְצָתָן – הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְאֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁמְּשַׁלְּחִין נִקְרָאִין שׁוֹשְׁבִינוּת, וְאוֹתָן הָאֲנָשִׁים שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ הַמָּעוֹת וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן נִקְרָאִים שׁוֹשְׁבִינִים.
א. מִנְהָג פָּשׁוּט. נפוץ ומקובל. כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּהֶן. שיסתייע בהן.
ב. הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אֵינָהּ מַתָּנָה גְּמוּרָה – הַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁלֹּא שָׁלַח זֶה עֲשָׂרָה דִּינָרִין כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה בְּזוּז אֶחָד, וְלֹא שָׁלַח אֶלָּא וְדַעְתּוֹ שֶׁאִם יִשָּׂא הוּא אִשָּׁה יַחֲזֹר וְיִשְׁלַח לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם נָשָׂא זֶה וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת – הֲרֵי זֶה תּוֹבְעוֹ בְּדִין וּמוֹצִיאָהּ מִמֶּנּוּ.
ב. הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אֵינָהּ מַתָּנָה גְּמוּרָה. אלא כעין הלוואה (ראה לקמן הי"ג).
ג. וְאֵין יָכוֹל לְתָבְעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂא כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הוּא.
כֵּיצַד? רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה וְשָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אַלְמָנָה – אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ רְאוּבֵן לְהַחֲזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'אֵינִי מַחֲזִיר לְךָ אֶלָּא בִּבְתוּלָה, כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּה לִי'. וְכֵן אִם שָׁלַח לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי אַלְמָנָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי בְּתוּלָה.
כֵּיצַד? רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה וְשָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אַלְמָנָה – אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ רְאוּבֵן לְהַחֲזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'אֵינִי מַחֲזִיר לְךָ אֶלָּא בִּבְתוּלָה, כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּה לִי'. וְכֵן אִם שָׁלַח לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי אַלְמָנָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּנִשּׂוּאֵי בְּתוּלָה.
ד. עָשָׂה רְאוּבֵן מִשְׁתֶּה בְּגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא וְעָשָׂה שִׁמְעוֹן בְּצִנְעָה, אוֹ שֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן בְּצִנְעָה וְעָשָׂה שִׁמְעוֹן בְּפַרְהֶסְיָא – אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'אֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי'.
ה. רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא, וְשָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאָכַל וְשָׁתָה עִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן כְּנִשּׂוּאֵי רְאוּבֵן עַצְמָן, וּבָא רְאוּבֵן וְאָכַל וְשָׁתָה עִמּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ שִׁמְעוֹן לֶאֱכֹל וְלֹא רָצָה לָבֹא, אוֹ שֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וְשָׁמַע קוֹל טַבְלָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקְרוֹת אֶחָד אֶחָד אֶלָּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יָבֹא, וְשָׁמַע וְלֹא בָּא – חַיָּב לְהַחֲזִיר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת כֻּלָּהּ, שֶׁהֲרֵי יָדַע וְלֹא בָּא אוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִקְרוֹת אֶחָד אֶחָד וְלֹא בָּא.
ה. אוֹ שֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וְשָׁמַע קוֹל טַבְלָא וכו'. ראובן היה נוכח בעיר ושמע את קולו של התוף שהיו מכים בו כדי להזמין את כולם לחתונה.
ו. לֹא הָיָה רְאוּבֵן בַּמְּדִינָה – מְנַכִּין לוֹ דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ, וּמַחֲזִיר שְׁאָר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת. וְכֵן אִם הָיָה בַּמְּדִינָה וְלֹא קְרָאָהוּ אוֹ לֹא הוֹדִיעוֹ – מְנַכִּין לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו תַּרְעֹמֶת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ.
ו. וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו תַּרְעֹמֶת. ראובן רשאי להקפיד על שמעון (אך אין משמעות ממונית להקפדה זו).
ז. וְכַמָּה מְנַכִּין? נָהֲגוּ בַּנִּכּוּי: אִם דִּינָר אֶחָד שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן – אֵינוֹ מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם, שֶׁזֶּה הוּא דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל; וְאִם יָתֵר עַל דִּינָר עַד סֶלַע שָׁלַח לוֹ – מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה; מִסֶּלַע וּלְמַעְלָה – אוֹמְדִין דַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ
ז-ח. יָתֵר עַל דִּינָר עַד סֶלַע שָׁלַח לוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה. אם שמעון שלח יותר מדינר ועד ארבעה דינרים ('סלע'), ראובן מנכה חצי מהסכום ומחזיר חצי. אוֹמְדִין דַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ וְשִׁעוּר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת וכו'. משערים את כוונתו של שמעון על פי אופיו והסכום ששלח, ועל פי זה קובעים אם לנכות מחצה או שיעור מה שאכל (הציון להלכה ח באמצע המשפט הוא טעות שהשתרבבה בדפוסים). אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה. שמפני חשיבותו נתן ברוחב לב ואינו מצפה לקבל כפי שנתן.
ח. וְשִׁעוּר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת: אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא – מְנַכֶּה לוֹ מֶחֱצָה; וְאִם צַר עַיִן וּמְדַקְדֵּק בְּהוֹצָאָתוֹ – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ אֶלָּא שִׁעוּר מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה, וּמְשַׁלֵּם לוֹ הַשְּׁאָר.
ט. מֵת שִׁמְעוֹן קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה, אוֹ שֶׁנָּשָׂא וּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה – אֵין רְאוּבֵן חַיָּב לְהַחֲזִיר לְיוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לָהֶן: 'תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ'.
ט. אוֹ שֶׁנָּשָׂא וּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. ונמצא שראובן לא שמח עמו כל ימי המשתה. אֵין רְאוּבֵן חַיָּב לְהַחֲזִיר לְיוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן כְּלוּם וכו'. שהשושבינות אינה כחוב רגיל, אלא ניתנת לחתן לצורך הוצאות נישואיו בלבד (ראה לעיל ה"ב).
י. לְפִיכָךְ, אִם שָׂמַח עִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁקָּרָא לוֹ וְלֹא בָּא, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה בַּמְּדִינָה, אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ, הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְאַחַר כָּךְ מֵת שִׁמְעוֹן – חַיָּב רְאוּבֵן לְהַחֲזִיר הַשּׁוֹשְׁבִינוּת לְיוֹרְשָׁיו: אוֹ כֻּלָּהּ, אוֹ בְּנִכּוּי אִם לֹא הוֹדִיעוֹ אוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה.
י. אוֹ בְּנִכּוּי אִם לֹא הוֹדִיעוֹ אוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה. כדלעיל ה"ו.
יא. מֵת רְאוּבֵן, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא שִׁמְעוֹן אִשָּׁה וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְבּוֹת הַשּׁוֹשְׁבִינוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים – כּוֹפִין יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן לְהַחֲזִיר בְּנִכּוּי; וּמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ – אֵין הַיּוֹרְשִׁים מְשַׁלְּמִין כְּלוּם.
יא. כּוֹפִין יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן לְהַחֲזִיר בְּנִכּוּי. מחייבים את יורשי ראובן להחזיר השושבינות, בניכוי מה שאכל שמעון אצל ראובן, שהרי ראובן לא אכל אצל שמעון, וכדלעיל ה"ו.
יב. מֵת רְאוּבֵן אַחַר שֶׁנָּשָׂא שִׁמְעוֹן אִשָּׁה וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה – כּוֹפִין אֶת יוֹרְשָׁיו לְשַׁלֵּם הַשּׁוֹשְׁבִינוּת בְּכָל מָקוֹם, שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב אֲבִיהֶם לְשַׁלֵּם: וְאִם כֻּלָּהּ הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם – מְשַׁלְּמִין אֶת כֻּלָּהּ; וְאִם בְּנִכּוּי – מְשַׁלְּמִין בְּנִכּוּי.
יג. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשּׁוֹשְׁבִינוּת: נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כְּמוֹ מִלְוָה; וְאֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בְּעוֹנָתָהּ כְּעֵין נִשּׂוּאֵי רִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה כְּמוֹ תְּנַאי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ שֶׁעַל דַּעַת זוֹ שְׁלָחָהּ; וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית, אֲפִלּוּ שָׁלַח לוֹ דִּינָר וְהֶחֱזִיר לוֹ עֲשָׂרָה – מֻתָּר, שֶׁלֹּא עַל מְנַת לְהוֹסִיף לוֹ שָׁלַח; וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִנְגֹּשׂ אוֹתוֹ וּלְתָבְעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂא כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הוּא; וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם כְּשֶׁתַּחֲזֹר לַיּוֹרְשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
יג. וְאֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בְּעוֹנָתָהּ כְּעֵין נִשּׂוּאֵי רִאשׁוֹן. בזמנה, כשישא השני אישה באותו אופן שנשא הראשון כדלעיל הל' ב-ד. שֶׁלֹּא עַל מְנַת לְהוֹסִיף לוֹ שָׁלַח. המחזיר עשרה דינרים, אין כוונתו להוסיף ולתת יותר ממה שקיבל בתורת ריבית, שהרי אינו מחויב בכך, אלא בתורת מתנה מחמת שמחה וידידות. וגם הראשון ששלח דינר לא שלח על מנת שהשני יוסיף לו. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ. אם עברה שנת שמיטה קודם שנשא השושבין אישה, החוב אינו נשמט (שלא כשאר חובות שנשמטים בסוף שנת שמיטה – ראה הלכות שמיטה ט,א). שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִנְגֹּשׂ אוֹתוֹ וּלְתָבְעוֹ. אינו יכול לדחוק בו בדרישה להחזיר השושבינות. וחוב שאין אפשרות לתבעו לפני זמן ההשמטה, אינו נשמט (ראה שם ה"ט). כְּשֶׁתַּחֲזֹר לַיּוֹרְשִׁים. במקרה שהיורשים מקבלים את השושבינות כמובא לעיל ה"י. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי. השושבינות ראויה הייתה להינתן למוריש, אך בפועל לא הגיעה לידיו אלא רק לידי יורשיו. וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי. הבכור מקבל חלק כפול רק בנכסים שהיו מוחזקים בידי אביו בזמן שנפטר. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות נחלות ג,א.
יד. הַשּׁוֹלֵחַ תְּשׁוּרָה לַחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת כְּשֶׁמָּטָה יָדוֹ וְהוּא מְמָאֵן לִקַּח, וְזֶה נִשְׁבָּע שֶׁ'אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּקַּח', וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלָּקַח, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ מַתָּנָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהִיא מִלְוָה.
יד. תְּשׁוּרָה. מתנה, כגון דבר מאכל. אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת כְּשֶׁמָּטָה יָדוֹ. נתן לו מעות בזמן שהמקבל היה מתמוטט מבחינה כלכלית, שיש מצווה גדולה לתת מתנה או הלוואה או עזרה אחרת שתמנע את התמוטטותו (ראה הלכות מתנות עניים י,ז). וְזֶה נִשְׁבָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּקַּח וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלָּקַח. ומתוך כך יש להניח שכוונתו למתנה ולא להלוואה.
טו. וְכֵן הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וּפֵרוֹת בְּעֵת הַנִּשּׂוּאִין – אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְלֹא נֶאֶמְרוּ דִּינֵי הַשּׁוֹשְׁבִינוּת אֶלָּא בַּמָּעוֹת בִּלְבַד.
