פרק ז', הלכות חמץ ומצה, ספר זמנים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שמות יג,ג), כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שם כ,ז). וּמִנַּיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שם יג,ח) – בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן. אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בַּדְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
א. לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. בנוסף למצווה היומיומית של זכירת יציאת מצרים (ראה הלכות קריאת שמע א,ג), יש מצווה לספר בה בלילה זה. שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. ושם התבאר שזכירה זו היא בדברים (ראה הלכות שבת כט,א). בַּעֲבוּר זֶה… בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. שהאומר 'זה' מצביע על דבר מסוים, ומכאן שמדובר בלילה שבו דברים אלו מונחים לפנינו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן. חייב לספר ביציאת מצרים בלילה זה, למרות שבציווי נאמר "והגדת לבנך". אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים. המכירים ויודעים את הסיפור לפרטיו.
ב. מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים, וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג,ח); לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד? אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ – אוֹמֵר לוֹ: 'בְּנִי, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ' אוֹ 'כְּמוֹ עֶבֶד זֶה' 'בְּמִצְרַיִם, וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיָצָאנוּ לְחֵרוּת'. וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם, מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן.
ב. וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ. ואף שבפסוקים מסוימים בתורה מוזכר שסיפור יציאת מצרים נאמר לבנים כמענה לשאלתם (שמות יג,יד, דברים ו,כ). לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן. יכולת קליטתו השכלית.
ג. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ: 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?', עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם: 'כָּךְ וְכָךְ אֵרַע', וְ'כָךְ וְכָךְ הָיָה'. וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה? מְחַלֵּק לָהֶן קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין, וְעוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ, וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן – אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה – שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה: 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה', וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ – שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה'.
ג. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ. למרות שהאב מצווה לספר להם גם בלי שהתעוררו בעצמם לשאול, מצווה מן המובחר לספר בדרך שאלה ותשובה. קְלָיוֹת. חיטים קלויות. וְעוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶן. מסלקים את השולחן הנמצא לפני קורא ההגדה שעליו מונח האוכל (ראה לקמן ח,א-ב).
ד. וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמְסַפֵּר שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּימֵי תֶּרַח וּמִלְּפָנָיו כּוֹפְרִים וְטוֹעִים אַחַר הַהֶבֶל וְרוֹדְפִין עֲבוֹדָה זָרָה, וּמְסַיֵּם בְּדַת הָאֱמֶת שֶׁקֵּרְבָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְקֵרְבָנוּ לְיִחוּדוֹ. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלוּנוּ, וּמְסַיֵּם בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ וּבְחֵרוּתֵנוּ, וְהוּא שֶׁיִּדְרֹשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְּרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ד. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה. והוא גנאי נוסף שמתחיל בו, ומסיים בשבח הגאולה ממצרים. וְהוּא שֶׁיִּדְרֹשׁ מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. שבכך מתחיל סיפור ירידת ישראל למצרים (ראה לקמן נוסח ההגדה). עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. שמתארת את הירידה למצרים והעבדות שם, והיציאה ממצרים (דברים כו,ה-ח; ופרשה זו קורא גם מביא הביכורים – ראה הלכות ביכורים ג,י).
ה. כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח – עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח" וכו' (שמות יב,כז); מְרוֹרִים – עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם; מַצָּה – עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן הֵן הַנִּקְרָאִין 'הַגָּדָה'.
ה. שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. והסביר את עניינם. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן הֵן הַנִּקְרָאִין הַגָּדָה. מתחילת נוסח 'מה נשתנה' המוזכר לעיל ה"ג.
ו. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם" (דברים ו,כג). וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה בַּתּוֹרָה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ" (שם ה,טו ועוד), כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד, וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָה.
ו. לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ וכו'. לעשות מעשים שממחישים את יציאתו ממצרים לחירות, כמבואר בהלכה הבאה.
ז. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד, בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים, חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, אֵין פָּחוֹת מֵהֶן. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה – לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת, שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית.
ז. וְהוּא מֵסֵב דֶּרֶךְ חֵרוּת. שוכב ונשען על הצד. לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ. גבאי הצדקה הנותנים לו צרכי החג.
ח. אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסִבָּה, וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא – צְרִיכָה הֲסִבָּה. וּבֵן אֵצֶל אָבִיו וְהַשַּׁמָּשׁ בִּפְנֵי רַבּוֹ – צְרִיכִין הֲסִבָּה; אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ מֵסֵב, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. וַהֲסִבַּת יָמִין אֵינָהּ הֲסִבָּה, וְכֵן הַמֵּסֵב עַל עָרְפּוֹ אוֹ עַל פָּנָיו – אֵין זוֹ הֲסִבָּה. וְאֵמָתַי צְרִיכִין הֲסִבָּה? בִּשְׁעַת אֲכִילַת כַּזַּיִת מַצָּה וּבִשְׁתִיַּת אַרְבַּע כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ. וּשְׁאָר אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ: אִם הֵסֵב – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְאִם לָאו – אֵינוֹ צָרִיךְ.
ח. אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. למרות שמחמת עניותו אין דרכו להסב כל ימות השנה, בלילה זה חייב להסב. אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסִבָּה. משום שהטעם שאין דרכה להסב בכל ימות השנה אינו מחמת עניות או עבדות, אלא מחמת תכונתה או צניעותה, אינה צריכה להסב אף בלילה זה (מובא באורה ושמחה). וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא צְרִיכָה הֲסִבָּה. משום שרגילה להסב כל ימות השנה, צריכה להסב גם בלילה זה. וּבֵן אֵצֶל אָבִיו. למרות שבדרך כלל אין זה כבוד כלפי האב שיסב בנו לפניו, דרכו של האב למחול לבנו. אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ מֵסֵב. אינו רשאי להסב, משום כבוד רבו. וַהֲסִבַּת יָמִין. הטיית הגוף על צדו הימני.
ט. אַרְבַּע כּוֹסוֹת אֵלּוּ, צָרִיךְ לִמְזֹג אוֹתָן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה שְׁתִיָּה עֲרֵבָה; הַכֹּל לְפִי הַיַּיִן וּלְפִי דַּעַת הַשּׁוֹתֶה. וְלֹא יִפְחֹת בְּאַרְבַּעְתָּן מֵרְבִיעִית יַיִן חַי. שָׁתָה אַרְבַּע כּוֹסוֹת אֵלּוּ מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מָזוּג – יָצָא יְדֵי אַרְבַּע כּוֹסוֹת, וְלֹא יָצָא יְדֵי חֵרוּת. שָׁתָה אַרְבַּע כּוֹסוֹת מְזוּגִין בְּבַת אַחַת – יָצָא יְדֵי חֵרוּת, וְלֹא יָצָא יְדֵי אַרְבַּע כּוֹסוֹת. וְאִם שָׁתָה מִכָּל כּוֹס מֵהֶן רֻבּוֹ – יָצָא.
ט. צָרִיךְ לִמְזֹג אוֹתָן. במים. לְפִי הַיַּיִן וּלְפִי דַּעַת הַשּׁוֹתֶה. לפי חוזק היין ולפי הרגלו של השותה, יש למזגו במים. וְלֹא יִפְחֹת בְּאַרְבַּעְתָּן מֵרְבִיעִית יַיִן חַי. שבכל כוס צריך שיהיה לפחות רבע של יין שאינו מזוג (כדי לשמור על יחס שאינו עולה על אחד לארבע). וְלֹא יָצָא יְדֵי חֵרוּת. משום ששתייה זו אינה ערבה ואינה דרך חירות. וְלֹא יָצָא יְדֵי אַרְבַּע כּוֹסוֹת. משום שלא שתה כל אחת בפני עצמה.
י. כָּל כּוֹס וָכוֹס מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכוֹס רִאשׁוֹן – אוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם; כּוֹס שֵׁנִי – קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַהַגָּדָה; כּוֹס שְׁלִישִׁי – מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; כּוֹס רְבִיעִי – גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. וּבֵין הַכּוֹסוֹת הָאֵלּוּ, אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת – שׁוֹתֶה, בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי – אֵינוֹ שׁוֹתֶה.
י. מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. בורא פרי הגפן. וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. ברכת יהללוך (לקמן ח,י; וראה פה"מ פסחים י,ז). וּבֵין הַכּוֹסוֹת הָאֵלּוּ. בין כוס ראשון לשני, ובין שני לשלישי. אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת. יין. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי אֵינוֹ שׁוֹתֶה. שמא ישתכר ויירדם, ולא יקרא את ההלל. אבל היין ששותה בתוך הסעודה אינו משכר (פה"מ פסחים י,ז).
יא. הַחֲרֹסֶת – מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, זֵכֶר לַטִּיט שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין בּוֹ בְּמִצְרַיִם. וְכֵיצַד עוֹשִׂין אוֹתָהּ? לוֹקְחִין תְּמָרִים אוֹ גְּרוֹגָרוֹת אוֹ צִמּוּקִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְדוֹרְסִין אוֹתָן, וְנוֹתְנִין לְתוֹכָן חֹמֶץ, וּמְתַבְּלִין אוֹתָן בִּתְבָלִים כְּמוֹ טִיט בְּתֶבֶן, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיל הַפֶּסַח.
יא. מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מדברי חכמים, ואין מברכים עליה (ראה פה"מ י,ג). גְּרוֹגָרוֹת. תאנים מיובשות. וְדוֹרְסִין אוֹתָן. כותשים אותם. וּמְבִיאִין אוֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיל הַפֶּסַח. לטבל בה את הירק (לקמן ח,ב, ח,ח).
יב. אֲכִילַת מָרוֹר אֵינָהּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא תְּלוּיָה הִיא בַּאֲכִילַת הַפֶּסַח, שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֶאֱכֹל הַמָּרוֹר לְבַדּוֹ בְּלַיְלָה זֶה, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קָרְבַּן פֶּסַח.
יב. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. ראה גם הלכות קרבן פסח ח,א-ב.
יג. "מְרוֹרִים" הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה (שמות יב,ח במדבר ט,יא), הֵן: הַחַזֶּרֶת, וְהָעֳלָשִׁים, וְהַתַּמְכָה, וְהַחַרְחֲבִינָה, וְהַמָּרוֹר. כָּל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי יָרָק אֵלּוּ נִקְרָא מָרוֹר, וְאִם אָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן אוֹ מֵחֲמִשְׁתָּן כַּזַּיִת – יָצָא, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ לַחִין. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ. וְאִם שְׁלָקָן אוֹ כְּבָשָׁן אוֹ בִּשְּׁלָן – אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.
יג. הַחַזֶּרֶת. חסה. וְהָעֳלָשִׁים. צמח זה נקרא בערבית 'הנדבא' (ראה פה"מ ב,ו). יש המזהים אותו עם העולש התרבותי, ויש המזהים אותו עם מרור הגינות. וְהַתַּמְכָה. צמח זה נקרא בערבית 'סריס' (פה"מ שם), יש המזהים אותו עם המרמר המצוי, ויש המזהים אותו עם שורש חזרת הגינה. וְהַחַרְחֲבִינָה. בלשון ערבי 'קרצענה' (פה"מ שם), יש המזהים אותו עם צמח החרחבינה המכחילה. וְהַמָּרוֹר. מין חסה מדברית מרה מאד (פה"מ שם). בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן. בשורש שלהם. שְׁלָקָן. בישלן קלות במים ללא תבלינים (הערת הר"י קאפח לפה"מ ברכות ו,ח; וראה פה"מ תרומות י,יא, הלכות נדרים ט,א). ויש מפרשים ששלוק היינו מבושל הרבה (רש"י נדרים מט,א ועוד; וראה מאירי שם שהמילה מתפרשת בשני המובנים – הכל לפי ההקשר). כְּבָשָׁן. השרה אותם בנוזל זמן ממושך.

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות חמץ ומצה

סיפור יציאת מצרים וזכירתה

מצווה מהתורה לספר בליל ט"ו את ניסי יציאת מצרים, וללמדם לבנו בדרך שאלה ותשובה לפי רמתו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ומבאר את ענין פסח, מצה ומרור.
ואע"פ שאין לו בן, ואע"פ שהוא חכם גדול – חייב לספר ביציאת מצרים.

דינים בליל הסדר:

🛋הסבה – דרך חירות, באכילת המצה ושתיית 4⃣ כוסות ומברך על כל כוס.

🍯חרוסת – תמרים וכדומה עם חומץ ותבלינים.
🥗מרור – מיני ירק מרים (כמפורט בפרק).

🗯🗯🗯🗯
הרמב"ם שינה את לשון חז"ל, ובמקום: חייב אדם לראות את עצמו (כאילו יצא ממצרים) ,כתב: חייב אדם להראות את עצמו, לכך מלמדנו הרמב"ם שאדם מישראל צריך להפנים את הידיעה וההכרה שהוא היה חלק מיציאת מצרים בפועל, "להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עתה משעבוד מצרים… כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.המצה מזכירה את הגאולה?

2.אדם שערב לחיכו יין יבש – יש עדיפות שישתה אותו?

3.אחרי ששתה כוס ראשונה-מותר לשתות כוס יין נוספת?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן