פרק ז', הלכות טוען ונטען, ספר משפטים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָנֶה, וְאָמַר לָהֶן בְּדֶרֶךְ הוֹדָיָה, לֹא דֶּרֶךְ שִׂיחָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם: 'אַתֶּם עֵדַי' וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ – הֲרֵי זוֹ עֵדוּת. תְּבָעוֹ בַּדִּין לְמָחָר: אִם אָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, וּמְשַׁלֵּם עַל פִּיהֶן; וְאִם הָיָה עֵד אֶחָד – נִשְׁבָּע, הוֹאִיל וְאָמַר דֶּרֶךְ הוֹדָיָה. טָעַן כְּשֶׁתְּבָעוֹ בְּעֵדִים אֵלּוּ וְאָמַר: 'שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמִי הוֹדֵיתִי' – נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם כְּשֶׁהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם הָיָה הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: 'כְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁאֵינִי עָשִׁיר הוֹדֵיתִי'. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁנָּתַן – נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת.
א. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם אַתֶּם עֵדַי. אבל אם אמר דרך שיחה אינה הודאה אלא אם אמר 'אתם עדי' או 'היו עלי עדים' וכדומה (ראה לעיל ו,ז, הלכות עדות יז,ד, פה"מ סנהדרין ג,ו). שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמִי הוֹדֵיתִי. כדי לא להיראות כאיש עשיר ושבע. אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר כְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁאֵינִי עָשִׁיר הוֹדֵיתִי. שהיה לו לחשוש שיתבענו. טָעַן שֶׁנָּתַן. שפרע לו לאחר ההודאה.
ב. כָּל הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי שְׁנַיִם – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלוֹמַר: 'מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בְּךָ', וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. אֲבָל מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן בְּהוֹדָיַת פִּיו, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר בְּדֶרֶךְ הוֹדָיָה, הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר: 'אַתֶּם עֵדַי'. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם אָמַר לָהֶם: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ', וּצְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם הוֹדָה בְּבֵית דִּין אַחַר שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בֵּית דִּין מַכִּירִין אֶת שְׁנֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲרִימוּ שְׁנֵיהֶן לְחַיֵּב אִישׁ אַחֵר.
ב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. שדינה כהודאה בבית הדין. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין. שטר, על פי עדות זו. וּצְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ. לא די בכך שאמר להם הלווה לכתוב ולתת, אלא צריך לבקש את רשותו אחרי חתימת השטר, ורק אז יכולים למסור אותו למלווה (שבהלוואה בשטר יש כוח גדול יותר למלווה לפי שאין הלווה יכול לטעון שפרע אלא בעדים). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מלווה ולווה יא,א. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ה"ג. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲרִימוּ שְׁנֵיהֶן לְחַיֵּב אִישׁ אַחֵר. שיודה אחד לחברו ובמקום לומר את שמו יאמר לבית הדין שם של אדם אחר כדי שיכתבו שטר על שמו של אותו אדם וייתנו לזה שהודה לו.
ג. בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין מֵעַצְמָן בְּמָקוֹם הַקָּבוּעַ לָהֶם וּבָא הַתּוֹבֵעַ וְקָבַל לִפְנֵיהֶם, וְשָׁלְחוּ שָׁלִיחַ אֵצֶל הַנִּתְבָּע, וּבָא וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ קְבוּעִין וְלֹא שָׁלְחוּ לוֹ, אֲפִלּוּ קִבֵּץ אוֹתָם וְהוֹשִׁיב הַשְּׁלֹשָׁה וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם וְאָמַר: 'הֱיוּ עָלַי דַּיָּנִין', וּבָא אַחַר כָּךְ הַתּוֹבֵעַ וְאָמַר לָהֶם: 'כִּתְבוּ לִי הוֹדָיָתוֹ' – אֵין כּוֹתְבִין, שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ, וְנִמְצָא זֶה תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בִּשְׁטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל אִם הוֹדָה בְּקַרְקָעוֹת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ וְלֹא אָמַר לָהֶן: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ' – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, שֶׁאֵין כָּאן לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא תּוֹבְעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה.
ג. וְקָבַל. טען שחברו חייב לו וביקש שיזמנו אותו לדין. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. שהודאה בבית דין היא כמלווה הכתובה בשטר, וכדלקמן ה"ה. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ קְבוּעִין וְלֹא שָׁלְחוּ לוֹ וכו'. במקרה זה אין לבית הדין את המעמד הרשמי כפי שיש לבית דין קבוע והודאה בפני בית דין כזה אינה נחשבת כמלווה הכתובה בשטר. אֲפִלּוּ קִבֵּץ אוֹתָם. אותו אחד שבא להודות. וּבָא אַחַר כָּךְ הַתּוֹבֵעַ. לאחר שהמודה הלך משם. שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא זֶה תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בִּשְׁטָר. מכיוון שהמודה אינו יודע שהשטר ניתן לבעל דינו, יש חשש שהוא יפרע לו את החוב ולא ייקח ממנו את השטר, והלה יתבע אותו שוב על פי השטר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. שלא עשו קניין סודר לחיזוק הדברים (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם). שֶׁאֵין כָּאן לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא תּוֹבְעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. שהרי תבע אותו קרקע מסוימת ואפשר לראות אם נתן לו או לא.
ד. שְׁטַר הוֹדָאָה שֶׁיָּצָא וְלֹא הָיָה כָּתוּב בּוֹ: 'אָמַר לָנוּ: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ' – הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶן 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ' לֹא הָיוּ כּוֹתְבִין. הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר: 'הוֹדָה פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ בְּבֵית דִּין', אִם אֵין כָּתוּב בּוֹ שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה אוֹ דְּבָרִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִכְּלָלָן שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שְׁנַיִם הָיוּ, וְטָעוּ וְדִמּוּ שֶׁהַהוֹדָיָה בִּשְׁנַיִם הוֹדָיָה בְּבֵית דִּין הִיא, לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין בּוֹ דִּין שְׁטָר.
ד. שְׁטַר הוֹדָאָה שֶׁיָּצָא. שהמודה נתבע לשלמו על ידי המחזיק בשטר. חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שְׁנַיִם הָיוּ וכו'. חוששים שמא הודה בפני שניים, וסברו שדין ההודאה בפניהם כדין הודאה בבית דין שכותבים ונותנים שטר גם ללא שיאמר להם לכתוב ולחתום ולתת.
ה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַהוֹדָיָה בְּבֵית דִּין אוֹ הָעֵדוּת בְּבֵית דִּין כְּמִלְוָה הַכְּתוּבָה בִּשְׁטָר, וּלְפִיכָךְ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין עַד שֶׁשָּׁלְחוּ וֶהֱבִיאוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, וְתָבַע אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ', וְאָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע: 'הִין, יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי', בֵּין שֶׁאָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִין: 'חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ' בֵּין שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'תֵּן לוֹ', וְיָצָא וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי' – נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. לְפִיכָךְ, אִם חָזַר הַתּוֹבֵעַ לַדַּיָּנִין וְאָמַר: 'כִּתְבוּ לִי הוֹדָיָתִי' – אֵין כּוֹתְבִין לוֹ, שֶׁמָּא פְּרָעוֹ. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְיָצָא וְאָמַר: 'נִשְׁבַּעְתִּי' – נֶאֱמָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע. הָיוּ עֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע – הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ הַשְּׁבוּעָה, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לְעוֹלָם לוֹמַר 'נִשְׁבַּעְתִּי' עַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ בַּעַל דִּינוֹ אוֹ יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּשְׁבַּע בִּפְנֵיהֶם.
ה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ… כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ג. שֶׁבָּאוּ לַדִּין. מעצמם. בֵּין שֶׁאָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִין חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ. שזו לשון של קביעה עקרונית ולא פסק דין מוחלט, ואף על פי כן ייתכן שפרע על פי הוראה זו ולא המתין להכרעה הסופית. בֵּין שֶׁאָמְרוּ לוֹ תֵּן לוֹ. שזו לשון של הכרעה סופית והנחיה לבצע את הפסיקה (ראה גם לקמן ה"ו, הלכות גנבה ב,טו). וְיָצָא וְאָמַר פָּרַעְתִּי. לאחר שיצאו מבית הדין טען המודה שפרע את החוב. נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. שכיוון שאין להודאה זו מעמד של הלוואה בשטר אלא של מלווה בעל פה אינו צריך לפרוע לו בעדים ונאמן לטעון שפרע לו.
ו. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין וְנִתְחַיֵּב הָאֶחָד לַשֵּׁנִי, וְאָמְרוּ לוֹ: 'צֵא וְתֵן לוֹ', וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי', וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ – הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. אָמְרוּ לוֹ: 'חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ', וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי', וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ – לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, שֶׁזֶּה נִשְׁמָט מֵהֶן עַד שֶׁיַּחְקְרוּ אֶת דִּינוֹ. לְפִיכָךְ, אִם חָזַר פַּעַם אַחֶרֶת וְטָעַן שֶׁפָּרַע זֶה הַמָּמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ בִּפְנֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ, וְנִפְטָר. לְפִיכָךְ הָיוּ בְּקִיאֵי הַדַּעַת בִּסְפָרַד, כְּשֶׁיּוֹדֶה הַלֹּוֶה אוֹ כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, יֹאמְרוּ לוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין: 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁלֹּא יִפְרָעֵנִי' אוֹ 'שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע לִי' 'אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים'.
ו. צֵא וְתֵן לוֹ… חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ. ראה לעיל ה"ד בביאור. הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. מכיוון שהוכחש על ידי שני עדים, וכדלעיל ו,א. שֶׁזֶּה נִשְׁמָט מֵהֶן עַד שֶׁיַּחְקְרוּ אֶת דִּינוֹ. הנתבע מתחמק מלשלם ולבצע את הכרעת בית הדין ומחכה עד שיסיימו את הבירור בדינו. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ וְנִפְטָר. מכיוון שלא הוחזק כפרן נאמן הוא בשבועתו. בְּקִיאֵי הַדַּעַת. בקיאים בידיעת הדינים. יֹאמְרוּ לוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. בקיאי הדעת היו אומרים לנתבע בפני בית הדין. הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁלֹּא יִפְרָעֵנִי אוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים. שאז חייב לפרעו או להישבע לו בפני עדים (ראה הלכות מלווה ולווה טו,א).
ז. מִי שֶׁהוֹדָה בְּבֵית דִּין שֶׁ'אֲנִי חַיָּב לְזֶה הַתּוֹבֵעַ מָנֶה', וְאַחַר כָּךְ אָמַר: 'נִזְכַּרְתִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לוֹ חוֹבוֹ זֶה שֶׁהוֹדֵיתִי בּוֹ, וַהֲרֵי עֵדִים' – הֲרֵי זוֹ עֵדוּת מוֹעֶלֶת וְעוֹשִׂין עַל פִּיהֶן, שֶׁהֲרֵי לֹא הִכְחִישׁ אֶת עֵדָיו, וְאֵינוֹ כְּאוֹמֵר: 'לֹא לָוִיתִי מֵעוֹלָם'.
ז. וַהֲרֵי עֵדִים. שמעידים שפרע. שֶׁהֲרֵי לֹא הִכְחִישׁ אֶת עֵדָיו. בתחילת דבריו כשהודה שהוא חייב. וְאֵינוֹ כְּאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי מֵעוֹלָם. שאם אחר כך הביא עדים שפרע חייב לשלם, כדלעיל ו,ג.
ח. יֵשׁ לַטּוֹעֵן בְּבֵית דִּין לַחֲזֹר וְלִטְעֹן טַעֲנָה אַחֶרֶת לְהַכְחִישׁ הַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה, וְסוֹמְכִין עַל טַעֲנָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר, יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר וְלִטְעֹן וְלַהֲפֹךְ כָּל טַעֲנָה שֶׁיִּרְצֶה עַד שֶׁיָּבֹאוּ הָעֵדִים. אֲבָל מֵאַחַר שֶׁיָּבֹאוּ הָעֵדִים וְיַכְחִישׁוּ טַעֲנָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיאָהּ לְטַעֲנָה אַחֶרֶת, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ, וְיֵשׁ בְּמַשְׁמַע כְּמוֹ שֶׁהִשִּׂיא בְּזֹאת הַטַּעֲנָה הָאַחֶרֶת. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּית דִּין. אֲבָל אִם יָצָא מִבֵּית דִּין – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן אַחַר שֶׁבָּאוּ עֵדִים, שֶׁמָּא אֲנָשִׁים רָעִים לִמְּדוּהוּ טְעָנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה. גם אם לא הצדיק והסביר מדוע טען את הטענה הראשונה יכול לטעון טענה אחרת במקומה. לְהַשִּׂיאָהּ לְטַעֲנָה אַחֶרֶת. להעביר ולשנות את טענתו לטיעון אחר. אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ וְיֵשׁ בְּמַשְׁמַע כְּמוֹ שֶׁהִשִּׂיא בְּזֹאת הַטַּעֲנָה הָאַחֶרֶת. הנתבע יכול לחזור ולטעון טענה חדשה אם יסביר ויפרש את המשמעות של הטענה הראשונה באופן שתתיישב עם הטענה שטען לבסוף (ראה דוגמאות לקמן י,ח, טו,ו).

תקציר הפרק 

🤔 צוחק מי שצוחק אחרון? "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז", קבע השחקן הקומי צ'ארלי צ'פלין, אבל לעיתים צחוק עשוי להוביל את האדם למקומות בעייתיים ביותר. אחד הדוגמאות לכך הן קידושי שחוק. אדם אומר לאישה "הרי את מקודשת לי" בפני שני עדים וכל כוונתו היא לצחוק בלבד; בדומה לכך, בפרקנו, אדם המודה שהוא חייב כסף לאדם אחר "בפני שניים, אינו יכול לחזור ולומר 'משטה הייתי בך', ואין צריך לומר, אם הודה בפני שלושה; אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו, שכל האומר בדרך הודיה, הרי זה כאומר: 'אתם עדיי'" (הלכה ב) 😲

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות טוען ונטען ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן