פרק ז', הלכות יום טוב, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ "שַׁבָּתוֹן", הוֹאִיל וְנִקְרָא מִקְרָא קֹדֶשׁ וַהֲרֵי הוּא זְמַן חֲגִיגָה בַּמִּקְדָּשׁ – אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְהָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה הָאֲסוּרָה – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְלֹא כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֲסוּרָה בּוֹ כְּיוֹם טוֹב, שֶׁסּוֹף הָעִנְיָן בַּדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲסוּרוֹת בּוֹ וְיֵשׁ מְלָאכוֹת מֻתָּרוֹת.
א. הוֹאִיל וְנִקְרָא מִקְרָא קֹדֶשׁ. חכמים דרשו את הפסוק המסכם את פרשיית המועדות: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה'…" (ויקרא כג,לז) שמתייחס גם לחול המועד שמקריבים בו קרבנות מיוחדים (זכר לחגיגה), ומכאן שנקרא קודש ולכן אסור במלאכה. וַהֲרֵי הוּא זְמַן חֲגִיגָה בַּמִּקְדָּשׁ. שמי שלא הקריב קרבן חגיגה ביום הראשון מקריב בחול המועד (ראה הלכות חגיגה א,ד-ה). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים. שֶׁסּוֹף הָעִנְיָן בַּדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בּוֹ וכו'. תכלית איסור מלאכה בחול המועד היא שלא יהיה לגמרי כיום חול.
ב. וְאֵלּוּ הֵן:
כָּל מְלָאכָה שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בַּמּוֹעֵד יִהְיֶה שָׁם הֶפְסֵד הַרְבֵּה – עוֹשִׂין אוֹתָהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ טֹרַח הַרְבֵּה. כֵּיצַד? מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָהִין בַּמּוֹעֵד אֲבָל לֹא בֵּית הַמַּשְׁקֶה. שֶׁאִם לֹא יַשְׁקֶה בֵּית הַשְּׁלָהִין, וְהִיא הָאָרֶץ הַצְּמֵאָה, יִפָּסְדוּ כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מַשְׁקֶה אוֹתָהּ – לֹא יִדְלֶה וְיַשְׁקֶה מִן הַבְּרֵכָה אוֹ מִמֵּי הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל, אֲבָל מַשְׁקֶה הוּא מִן הַמַּעְיָן, בֵּין שֶׁהָיָה בֵּין שֶׁיָּצָא כַּתְּחִלָּה מַמְשִׁיכוֹ וּמַשְׁקֶה בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. בֵּית הַמַּשְׁקֶה. שדה מושקה במים, שאינה זקוקה להשקיה נוספת כדי להצילה מהפסד מרובה. בֵּית הַשְּׁלָהִין וְהִיא הָאָרֶץ הַצְּמֵאָה. ש'משלהי' הוא התרגום הארמי לעייף (=צמא). לֹא יִדְלֶה וְיַשְׁקֶה. לא ישאב בדלי וישקה את השדה. בֵּין שֶׁיָּצָא כַּתְּחִלָּה. גם אם אפיק הזרימה של המעיין חדש ודפנותיו אינן יציבות, ולא חוששים שייפלו ויטרח לתקנם במועד. מַמְשִׁיכוֹ וּמַשְׁקֶה בּוֹ. מנתב את המעיין שיזרום וישקה את השדה.
ג. הוֹפֵךְ אָדָם אֶת זֵיתָיו בַּמּוֹעֵד, וְטוֹחֵן אוֹתָם וְדוֹרֵךְ אוֹתָם וּמְמַלֵּא הֶחָבִיּוֹת וְגָף אוֹתָם כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל. שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד אִם לֹא נַעֲשָׂה – עוֹשֵׂהוּ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ שִׁנּוּי. וְכֵן מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָה, וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד. וְכֵן כֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִבָּצֵר בַּמּוֹעֵד – בּוֹצְרִין אוֹתוֹ.
ג. הוֹפֵךְ אָדָם אֶת זֵיתָיו בַּמּוֹעֵד. לפני הפקת השמן מניחים את הזיתים בערמה כדי לרככם וצריך להפך בהם מדי פעם כדי שלא יתקלקלו מחמת החום שנוצר בערמה. וְטוֹחֵן אוֹתָם. מניח אותם תחת קורת בית הבד כדי שמהלחץ יצא השמן. וְדוֹרֵךְ אוֹתָם. חוזר ועושה סחיטה נוספת כדי להוציא את יתרת השמן שבזיתים. וּמְמַלֵּא הֶחָבִיּוֹת. בשמן. וְגָף אוֹתָם. סותם את פתח החבית. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד. מוציא את הפשתן הגולמי ששם במי שרייה כדי שלא יירקב בהם. וְכֵן כֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִבָּצֵר בַּמּוֹעֵד בּוֹצְרִין אוֹתוֹ. מכיוון שהענבים יתקלקלו אם לא ייבצרו בזמן.
ד. וְאָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתְכַּוֵּן וִיאַחֵר מְלָאכוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְיַנִּיחֵן כְּדֵי לַעֲשׂוֹתָן בַּמּוֹעֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּנוּי. וְכָל הַמְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ וְהִנִּיחָהּ לַמּוֹעֵד וְעָשָׂהּ בַּמּוֹעֵד – בֵּית דִּין מְאַבְּדִין אוֹתָהּ וּמַפְקִירִין אוֹתָהּ לַכֹּל. וְאִם כִּוֵּן מְלַאכְתּוֹ וּמֵת – אֵין קוֹנְסִין בְּנוֹ אַחֲרָיו וְאֵין מְאַבְּדִין אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵין מוֹנְעִין אֶת הַבֵּן מִלַּעֲשׂוֹת אוֹתָהּ מְלָאכָה בַּמּוֹעֵד שֶׁלֹּא תֹּאבַד.
ה. מִי שֶׁצָּרַךְ לִתְפֹּר לוֹ בֶּגֶד אוֹ לִבְנוֹת לוֹ מָקוֹם בַּמּוֹעֵד: אִם הָיָה הֶדְיוֹט וְאֵינוֹ מָהִיר בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה – הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה אֻמָּן מָהִיר – הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט. כֵּיצַד? בַּתְּפִירָה – מְכַלֵּב; וּבַבִּנְיָן – מַנִּיחַ אֲבָנִים וְאֵינוֹ טָח בַּטִּיט עֲלֵיהֶן, וְשָׁף סִדְקֵי הַקַּרְקַע וּמַעְגִּילָם בַּיָּד וּבָרֶגֶל כְּעֵין שֶׁמַּעְגִּילִים בַּמַּחֲלָצַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. מָהִיר. מומחה. מְכַלֵּב. תופר לסירוגין ולא תפירה רצופה (פה"מ מו"ק א,ח כדעת ר' יוחנן בגמרא). וּבַבִּנְיָן. ראה לקמן ח,ו מה הותר לבנות במועד. וְשָׁף סִדְקֵי הַקַּרְקַע. משפשף מקומות סדוקים בכדי להחליק את פני הקרקע. וּמַעְגִּילָם בַּיָּד וּבָרֶגֶל כְּעֵין שֶׁמַּעְגִּילִין בַּמַּחֲלָצַיִם. יכול להחליקם ביד וברגל בדומה למה שעושה בדרך כלל בכלי.
ו. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ תְּבוּאָה מְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל בַּמּוֹעֵד אֶלָּא מִמֶּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּאן הֶפְסֵד – אֵין מַצְרִיכִין אוֹתוֹ לִקְנוֹת מַה יֹּאכַל מִן הַשּׁוּק עַד שֶׁיִּקְצֹר אַחַר הַמּוֹעֵד, אֶלָּא קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וְזוֹרֶה וּבוֹרֵר וְטוֹחֵן מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ בַּפָּרוֹת, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד – צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שכל דבר שנצרך לו במועד מותר לעשותו אפילו אם אין בו הפסד, ובתנאי שיעשה בשינוי.
ז. כְּבָשִׁים שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד – כּוֹבְשָׁן, וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין אֶלָּא לְאַחַר הַמּוֹעֵד – אָסוּר לְכָבְשָׁן. וְצָד אָדָם דָּגִים כָּל שֶׁיָּכוֹל לָצוּד וּמוֹלֵחַ הַכֹּל בַּמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד אִם יִסְחֹט אוֹתָן בְּיָדוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ.
ז. כְּבָשִׁים. מאכלים כבושים. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד. למרות שדגים שנמלחו הרבה אינם ראויים לאכילה עד שייתבשו ממליחותם, מכיוון שיכול להוציא מליחותם על ידי סחיטה ולחיצה ולאכלם כך במועד, מותר למלחם.
ח. מְטִילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר; אֶחָד שֵׁכַר תְּמָרִים וְאֶחָד שֵׁכַר שְׂעוֹרִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָשָׁן, מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ, שֶׁאֵין הַעֲרָמָה זוֹ נִכֶּרֶת לָרוֹאֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. מְטִילִין שֵׁכָר. מותר להכניס פירות למים כדי שיתססו ויעשה מהם שיכר. שֶׁאֵין הַעֲרָמָה זוֹ נִכֶּרֶת לָרוֹאֶה. שהרואה אינו יודע שיש לו שיכר ישן בביתו.
ט. כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּשֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן אֻמָּנֵיהֶן – עוֹשִׂין בְּצִנְעָה. כֵּיצַד? הַצַּיָּדִים וְהַטּוֹחֲנִים וְהַבּוֹצְרִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק – הֲרֵי אֵלּוּ עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְהָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. וְאִם עָשָׂה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד וְהוֹתִיר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
י. עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים בַּמּוֹעֵד. כֵּיצַד? מְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת, וְחוֹפְרִין לָרַבִּים בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וְכוֹרִין לָהֶן נְהָרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוּ מִמֵּימֵיהֶן, וְכוֹנְסִין מַיִם לְבוֹרוֹת וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים, וּמְתַקְּנִין אֶת סִדְקֵיהֶן, וּמְסִירִין הַקּוֹצִים מִן הַדְּרָכִים, וּמוֹדְדִין אֶת הַמִּקְווֹת, וְכָל מִקְוֶה שֶׁנִּמְצָא חָסֵר – מַרְגִּילִין לוֹ מַיִם וּמַשְׁלִימִין שִׁעוּרוֹ.
י. קִלְקוּלֵי הַמַּיִם. מה שנהרס והתקלקל בתעלות המים. שִׁיחִין. בורות מוארכים. וּמְעָרוֹת. בורות מכוסים. וּמוֹדְדִין אֶת הַמִּקְווֹת. לבדוק אם יש בהם ארבעים סאה, שהוא שיעור מקווה הכשר לטבילה. מַרְגִּילִין לוֹ מַיִם. מושכים אליו מים.
יא. וְיוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין לְהַפְקִיר אֶת הַכִּלְאַיִם, וּפוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין וְאֶת הָעֲרָכִים וְאֶת הַחֲרָמִים וְאֶת הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּמַשְׁקִין אֶת הַשּׂוֹטוֹת, וְשׂוֹרְפִין אֶת הַפָּרָה, וְעוֹרְפִין אֶת הָעֶגְלָה, וְרוֹצְעִין עֶבֶד עִבְרִי, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע, וּמְצַיְּנִין עַל הַקְּבָרוֹת שֶׁמָּחוּ הַגְּשָׁמִים אֶת צִיּוּנָם כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן כֹּהֲנִים; שֶׁכָּל אֵלּוּ צָרְכֵי רַבִּים הֵן.
יא. לְהַפְקִיר אֶת הַכִּלְאַיִם. שליחי בית הדין היו מפקירים שדות שבעליהן היו מגדלים בהן כלאיים (ראה הלכות כלאיים ב,טו–יז). הָעֲרָכִים. מי שנדר לתת ערכו של אדם נותן את ערכו הקצוב להקדש (ראה הלכות ערכין וחרמין א,א–ג). הַחֲרָמִים. מי שנדר לשמים בלשון חרם יכול לפדות את הדבר שנדר תמורת כסף (ראה שם ו,ד). הַהֶקְדֵּשׁוֹת. מי שהקדיש בהמה או חפץ למקדש יכול לפדותם בשוויים. וּמַשְׁקִין אֶת הַשּׂוֹטוֹת. אשת איש החשודה בזנות צריכה לשתות מי המרים כדי להיות מותרת לבעלה (ראה הלכות סוטה א,ב). וְשׂוֹרְפִין אֶת הַפָּרָה. פרה אדומה שאפרה משמש לטהרה. וְעוֹרְפִין אֶת הָעֶגְלָה. עגלה ערופה המשמשת לכפרה לאנשי המקום על הרוג שנמצא ולא ידוע מי הרגו (ראה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרקים ט-י). וְרוֹצְעִין עֶבֶד עִבְרִי. מנקבים אוזנו של עבד עברי שרוצה להישאר עבד לאחר שש שנות עבודה (ראה הלכות עבדים ג,ט). וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָע. מקיימים את תהליך טהרת המצורע (ראה הלכות מחוסרי כפרה ד,א-ב). וּמְצַיְּנִין עַל הַקְּבָרוֹת… כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן כֹּהֲנִים. מחדשים סימן שעושים על קברים כדי שהכהנים לא יתקרבו אליהם.
יב. וְדָנִים דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַדִּין – מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד. וּכְשֵׁם שֶׁדָּנִין בַּמּוֹעֵד, כָּךְ כּוֹתְבִין מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ. כֵּיצַד? כּוֹתְבִים הַדַּיָּנִים אִגְּרוֹת שׁוּם שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב, וְאִגְּרוֹת שֶׁמָּכְרוּ בָּהֶן לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, וְשִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין הַדַּיָּנִים לְכָתְבָן כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּם, כְּגוֹן טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין אוֹ דְּבָרִים שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן, כְּגוֹן 'אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן עָלַי' אוֹ 'אִישׁ פְּלוֹנִי יָדוּן לִי'. מִי שֶׁצָּרַךְ לִלְווֹת בַּמּוֹעֵד וְלֹא הֶאֱמִינוֹ הַמַּלְוֶה – הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב שְׁטַר חוֹב. וְכֵן כּוֹתְבִין גִּטֵּי נָשִׁים וְקִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְשׁוֹבְרִין וּמַתָּנוֹת, שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּצָרְכֵי רַבִּים הֵן.
יב. וְדִינֵי מַכּוֹת. דינים שעונשם מלקות. מְשַׁמְּתִין. מנדים. אִגְּרוֹת שׁוּם שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב. איגרות שבהן מתואר מה שָׁמו מנכסי החייב כדי לפרוע מהם את חובו לנושה. וְאִגְּרוֹת שֶׁמָּכְרוּ בָּהֶן לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. שטר שבו החלטת בית דין למכור מנכסי הבעל למזונותיהן. וְשִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין. שטרות שבהם מעידים בית דין על חליצה או מיאון שנעשו בפניהם. וְקִדּוּשֵׁי נָשִׁים. שטר קידושין למי שמקדש בשטר. וְשׁוֹבְרִין. אישור על קבלת ממון. וּמַתָּנוֹת. שטר על נתינת מתנה.
יג. וְאָסוּר לִכְתֹּב בַּמּוֹעֵד אֲפִלּוּ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאֵין מַגִּיהִין אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזָה לְעַצְמוֹ, וְטוֶֹה תְּכֵלֶת לְבִגְדּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ.
יג. מַגִּיהִין. מתקנים. בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה. ספר התורה שבו היו קוראים במקדש. וְטֹוֶה תְּכֵלֶת לְבִגְדּוֹ. טווה פתילות תכלת לבגדו החייב בציצית.
יד. וּמֻתָּר לִכְתֹּב אִגְּרוֹת שֶׁל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּמּוֹעֵד, וְכוֹתֵב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו וּמְחַשֵּׁב יְצָאוֹתָיו, שֶׁכְּתִיבַת אֵלּוּ אֵין אָדָם נִזְהָר בְּתִקּוּנָן, וְנִמְצְאוּ כְּמַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט בַּמְּלָאכוֹת.
יד. יְצָאוֹתָיו. הוצאותיו. שֶׁכְּתִיבַת אֵלּוּ אֵין אָדָם נִזְהָר בְּתִקּוּנָן. שאינו מקפיד על אופן הכתיבה כפי שמקפיד בספרים, תפילין ומזוזות.
טו. עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בַּמּוֹעֵד: גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִין כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אֲרוֹן, וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶן נְסָרִין – מְבִיאִין קוֹרוֹת וְנוֹסְרִין מֵהֶן נְסָרִין בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת. וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם – עוֹשִׂין אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ לוּחוֹת לָאָרוֹן, וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶן קֶבֶר.
טו. וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם עוֹשִׂין אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. שאז ידוע לכל שמכין את הארון לצורך המת ולא לצורך אחר.
טז. אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּמּוֹעֵד, שֶׁמָּא יִמָּצֵא טָמֵא וְנִמְצָא חַגּוֹ נֶהְפָּךְ לְאֵבֶל. וְאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים וְלֹא מְיַבְּמִין בַּמּוֹעֵד, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח שִׂמְחַת הֶחָג בְּשִׂמְחַת הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ, וּמְאָרְסִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סְעוּדַת אֵרוּסִין וְלֹא סְעוּדַת נִשּׂוּאִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעָרֵב שִׂמְחָה אַחֶרֶת בְּשִׂמְחַת הֶחָג.
טז. אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּמּוֹעֵד. כהן אינו בודק נגע שחשוד להיות נגע צרעת (וראה גם הלכות טומאת צרעת ט,ח).
יז. אֵין מְגַלְּחִין וְאֵין מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אָדָם עַצְמוֹ לְתוֹךְ הַמּוֹעֵד, וְיָבֹא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהוּא מְנֻוָּל. לְפִיכָךְ, כָּל מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ אוֹ לְכַבֵּס בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְכַבֵּס וּלְגַלֵּחַ.
יז. מְגַלְּחִין. מסתפרים. מְנֻוָּל. מלוכלך ולא מסודר.
יח. כֵּיצַד? אָבֵל שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּיוֹם טוֹב, אוֹ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וַהֲרֵי הוּא שַׁבָּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלֵּחַ: וְהַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא לְהִטַּיֵּל אֶלָּא לִסְחוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ; וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וּמִבֵּית הָאֲסוּרִים;, וּמִי שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה וְלֹא הִתִּירוּהוּ אֶלָּא בַּמּוֹעֵד; וּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ וְשֶׁלֹּא לְכַבֵּס, וְלֹא נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר נִדְרוֹ אֶלָּא בַּמּוֹעֵד – הֲרֵי אֵלּוּ מְגַלְּחִין וּמְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד.
יח. אָבֵל שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּיוֹם טוֹב. היום השביעי לאבלות, ולא היה יכול לכבס בערב יום טוב מכיוון שאסור בכיבוס בשבעת ימי האבלות (ראה גם הלכות אבל י,ז). וּמִי שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה. והוא אסור לספר ולכבס עד שיתירו לו את נידויו (ראה הלכות תלמוד תורה ז,ד). וְלֹא נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר נִדְרוֹ. שיכול להתיר את נדרו על ידי חכם (ראה הלכות נדרים ד,ה, הלכות שבועות פרק ו).
יט. וְכֻלָּן שֶׁהָיָה לָהֶן פְּנַאי לְגַלֵּחַ קֹדֶם הָרֶגֶל וְלֹא גִּלְּחוּ – אֲסוּרִין. אֲבָל הַנָּזִיר וְהַמְּצֹרָע שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תִּגְלַחְתָּן בֵּין בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד בֵּין קֹדֶם הָרֶגֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי – מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, שֶׁלֹּא יַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ – מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד. וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד בֵּין בַּמּוֹעֵד בֵּין לִפְנֵי הַמּוֹעֵד – מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד. וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר שֶׁשָּׁלְמָה מִשְׁמַרְתָּן בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד – מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי מִשְׁמָר אֲסוּרִין לְגַלֵּחַ בַּשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶן.
יט. אֲבָל הַנָּזִיר וְהַמְּצֹרָע… מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד שֶׁלֹּא יַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. נזיר ומצורע מצווים בגילוח שיער קודם הקרבת קרבנותיהם (ראה הלכות נזיר ח,ו, הלכות טומאת צרעת יא,א). וְכָל הַיּוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד. מכיוון שלא ראוי לאדם לעסוק בהתייפות בזמן טומאתו (מ"מ). וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר שֶׁשָּׁלְמָה מִשְׁמַרְתָּן בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד וכו'. כהנים ששבוע משמרתם הסתיים בחול המועד מותרים בגילוח מכיוון שבשבוע משמרתם אסורים בגילוח (ראה גם הלכות ביאת המקדש,יב-יג).
כ. מֻתָּר לִטֹּל שָׂפָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְלִטֹּל צִפָּרְנַיִם וַאֲפִלּוּ בִּכְלִי. וּמַעֲבֶרֶת הָאִשָּׁה הַשֵּׂעָר מִבֵּית הַשֶּׁחִי וּמִבֵּית הָעֶרְוָה בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי, וְעוֹשָׂה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד: כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת וּמַעֲבֶרֶת סָרָק עַל פָּנֶיהָ וְטוֹפֶלֶת עַצְמָהּ בַּסִּיד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְהוּא שֶׁתּוּכַל לְקַלְּפוֹ בַּמּוֹעֵד.
כ. לִטֹּל שָׂפָה. לספר את השפם. וְלִטֹּל צִפָּרְנַיִם. לגזזן. וּמַעֲבֶרֶת. מסירה. תַּכְשִׁיטֶיהָ. טיפולים שונים ליופי המבוארים בהמשך הדברים. כּוֹחֶלֶת. שמה כחול על עיניה. וּפוֹקֶסֶת. קולעת את שערה. סָרָק. צבע אדום. וְטוֹפֶלֶת עַצְמָהּ בַּסִּיד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שמה על גופה סיד או חומר אחר כדי לחמם ולהאדים את הגוף או כדי להסיר השיער. וְהוּא שֶׁתּוּכַל לְקַלְּפוֹ בַּמּוֹעֵד. שאז נהנית במועד מהטיפול ולא רק מצטערת ממנו.
כא. הַזָּבִים וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת, וְכָל הָעוֹלִים מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכַבֵּס. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד – הֲרֵי זֶה מְכַבְּסוֹ. מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכַבֵּס. וְכֵן כְּלֵי פִּשְׁתָּן – מֻתָּר לְכַבְּסָן בַּמּוֹעֵד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן צְרִיכִין כִּבּוּס תָּמִיד, אֲפִלּוּ נִתְכַּבְּסוּ עֶרֶב יוֹם טוֹב.
כא. מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם. מגבות ידיים. וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים. מטפחות שעוטפים בהן ספרי תורה ואוחזים בהן בשעת הקריאה (פה"מ כלאיים ט,ג). וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג. מגבת לכל הגוף. כְּלֵי פִּשְׁתָּן. בגדים מפשתן שמתלכלכים מהר וגם אם מכבסם בערב החג יש צורך לכבסם שוב.
כב. אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בַּמּוֹעֵד, בֵּין לִמְכֹּר בֵּין לִקְנוֹת. וְאִם הָיָה דָּבָר הָאָבוּד שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן סְפִינוֹת אוֹ שַׁיָּרוֹת שֶׁבָּאוּ אוֹ שֶׁהֵן מְבַקְּשִׁין לָצֵאת, וּמָכְרוּ בְּזוֹל אוֹ לָקְחוּ בְּיֹקֶר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִמְכֹּר אוֹ לִקְנוֹת. וְאֵין לוֹקְחִין בָּתִּים וַאֲבָנִים וַעֲבָדִים וּבְהֵמָה אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
כג. מוֹכְרֵי פֵּרוֹת כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. כֵּיצַד? אִם הָיְתָה הַחֲנוּת פְּתוּחָה לְזָוִית אוֹ לְמָבוֹי – פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ, וְאִם הָיְתָה פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פּוֹתֵחַ אַחַת וְנוֹעֵל אַחַת. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת – מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵרוֹת בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יוֹם טוֹב. מוֹכְרֵי תְּבָלִין – מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן בְּפַרְהֶסְיָא.
כג. פְּתוּחָה לְזָוִית. פינת הרחוב. אוֹ לְמָבוֹי. רחוב המסתעף מרשות הרבים. פּוֹתֵחַ אַחַת. דלת אחת. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵרוֹת בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יוֹם טוֹב. מכיוון שיום טוב אחרון של סוכות (שמיני עצרת) הוא חג בפני עצמו ויש בו שמחה יתרה. מוֹכְרֵי תְּבָלִין מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן בְּפַרְהֶסְיָא. מכיוון שברור שמוכרים לצורך המועד.
כד. כָּל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד – אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְכָל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד – אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ. וְכֵן עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בִּכְדֵי פַּרְנָסָתוֹ. וּמֻתָּר לֶעָשִׁיר לִשְׂכֹּר פּוֹעֵל עָנִי שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּמּוֹעֵד, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל שְׂכָרוֹ לְהִתְפַּרְנֵס בּוֹ. וְכֵן לוֹקְחִין דְּבָרִים שֶׁאֵינָן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל.
כד. מַה יֹּאכַל. מה לאכול, כדלעיל הי"ג.
כה. שׂוֹכְרִין אֶת הַשָּׂכִיר עַל הַמְּלָאכָה בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקֹל וְלֹא יִמְדֹּד וְלֹא יִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל. וְגוֹי שֶׁקִּבֵּל קִבֹּלֶת מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הָיָה חוּץ לַתְּחוּם – אֵינוֹ מַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בַּמּוֹעֵד, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁמְּלָאכָה זוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ שֶׁהוּא שָׂכַר אֶת הַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵין הַכֹּל יוֹדְעִין הֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַשָּׂכִיר וּבֵין הַקַּבְּלָן, וּלְפִיכָךְ אָסוּר.
כה. שׂוֹכְרִין אֶת הַשָּׂכִיר עַל הַמְּלָאכָה בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מותר בחול המועד לסכם עם שכיר שיעשה עבורו מלאכה לאחר המועד. וְגוֹי שֶׁקִּבֵּל קִבֹּלֶת מִיִּשְׂרָאֵל. גוי שעושה עבודה בקבלנות עבור ישראל ואינו שכירו, והבחירה שלו לעבוד במועד נעשית על דעת עצמו. אֲפִלּוּ הָיָה חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ מַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בַּמּוֹעֵד. בשונה משבת שחוץ לתחום מותר מכיוון שבשבת לא מצוי שיהיו שם אנשים מישראל ואין חשש לחשד (ראה הלכות שבת ו,יד).

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות שביתת יום טוב

חול המועד

המלאכות המותרות במועד:
א- הפסד מרובה, וטורח מועט – מותר לעשות כל מלאכה שאם לא יעשנה במועד ייגרם לו הפסד מרובה, ואין בה אלא טורח מועט. ומותר לעשות מלאכות אלו כדרכו, ואין צורך בשינוי.
ב- צורך המועד – התירו חכמים לעשות בחול המועד מלאכות שיש בהן צורך המועד, ואין בהן מעשה אומן. וכשאין הפסד בדבר – צריך לעשות המלאכה בשינוי. ואם האומן עושה אותם (כמעשה הדיוט), יש לו לעשותם בצנעה.
כל מלאכה שאפשר שיהנה ממנה במועד – מותר לעשותה.
ג- צרכי הרבים – מותר לעשות מלאכות שיש בהן צרכי הרבים.
אסור לכתוב בחול המועד למעט דברים המותרים כמפורט בפרק.

🔹 אין מתחתנים כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין.
🔹 אין מגלחים ומכבסים במועד, כדי שלא ישהה עצמו לתוך המועד, ויבוא ליום טוב הראשון כשהוא מנוול. ולפיכך, כל מי שלא היה יכול לגלח ולכבס בערב יו"ט, מותר לגלח ולכבס במועד.
🔹 אין לעשות סחורה במועד, בין לקנות בין למכור. ואם היה דבר האבד, שלא יוכל למוצאו בקלות אחר המועד – מותר למכור או לקנות. וכן מותר למכור ולקנות דברים שיש בהם צורך המועד.
🔹 מי שאין לו מה לאכול – מותר לעשות אפילו דברים האסורים, כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשוכרו לעשות מלאכה האסורה, כדי שיטול שכרו להתפרנס בה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.התנאים לעשיית מלאכה בחול המועד: מלאכה למניעת הפסד וללא טורח רב?

2.מלאכה שאינה למניעת הפסד מותר לעשותה בשינוי ובתנאי שהיא לצורך המועד?

3.צרכי ציבור וצרכי המת עושין כרגיל?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן