פרק ז', הלכות יסודי התורה, ספר המדע
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם, אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד, בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד.
אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנוֹת הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דַּעַת נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ, וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ תָּמִיד פְּנוּיָה לְמַעְלָה, קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ, וְיוֹדֵעַ מֵהֶם גָּדְלוֹ – מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.
וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ, תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים, וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר, וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל: "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א י,ו).
א. שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. שאין לו מום גופני. כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס. העמקה ביסודות הדת: מעשה מרכבה ומעשה בראשית (ראה לעיל ד,יג). הָרְחוֹקִים. מהבנת דעת בני האדם. הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן. הולכים אחר פיתויי הזמן החולף, שדומים לעיוורים ההולכים בחושך. מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו. ההבלים החולפים, שברוב עורמה מפתים את האדם. קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא וכו'. דבוקה ומתבוננת באופן תמידי בצורות המלאכים ומעלותיהם (שמגיעים עד תחת כסא הכבוד – לעיל ב,ז). וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מתבונן במעשיו וברואיו של הקב"ה שבכך ניכרת חכמתו (לעיל ב,ב). מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ. החל מהצורה הרוחנית ביותר (חיות הקודש), ועד למציאות החומרית ביותר (מרכז הארץ).
תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים. מעלת השגתו השכלית תתעלה עד שכבר תידמה להשגת המעלה התחתונה ביותר של המלאכים שהם המדברים עם הנביאים (לעיל ב,ז).
ב. הַנְּבִיאִים – מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת הֵן. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּחָכְמָה חָכָם גָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ, כָּךְ בַּנְּבוּאָה נָבִיא גָּדוֹל מִנָּבִיא. וְכֻלָּן אֵין רוֹאִין מַרְאֵה הַנְּבוּאָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן הַלַּיְלָה, אוֹ בַּיּוֹם אַחַר שֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶן תַּרְדֵּמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב,ו).
וְכֻלָּן כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִין, אֵבְרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכֹחַ הַגּוּף כּוֹשֵׁל וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִתְטָרְפוֹת, וְתִשָּׁאֵר הַדֵּעָה פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶּׁתִּרְאֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם: "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית טו,יב), וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל י,ח).
ב. בַּיּוֹם אַחַר שֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶן תַּרְדֵּמָה. מעין תרדמת החושים וחלישות הגוף בעת מחזה הנבואה.
וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִתְטָרְפוֹת. חושיהם מתבלבלים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם וכו'. בעת מחזה הנבואה של ברית בין הבתרים, שנפלה עליו תרדמה ואימה גדולה. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל. בעת שראה את אחד ממראות הנבואה שלו. וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. תואר פני הושחת, ולא נשאר בי כוח.
ג. הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִין לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה – דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ, וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְיֵדַע מַה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, וְהוּא הָיָה מָשָׁל לַמַּלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן, וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, וְהַסִּיר הַנָּפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה, וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה.
וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים, יֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִין הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ, וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִין הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִין הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן, כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה. וְכֻלָּם בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים.
ג. וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל. כבר בעת שהוא רואה את המשל, הוא יודע את פתרונו. הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וכו'. בעת חלומו בבית אל (בראשית כח,י-כב), שהיה משל לאומות שישעבדו את ישראל. הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל. במעשה המרכבה (ראה יחזקאל פרק א), שהם משל להתגלות ה'. וְהַסִּיר הַנָּפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה. בראשית נבואתו (ירמיהו א,יא-יד), שהיו משלים לחורבן העתיד לבוא על יהודה. וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל. שהראהו ה' מגילה גדולה כתובה משני צדדיה, ואחר כך נצטווה לאכלה (יחזקאל ב,ט-ג,ג), וזהו משל כללי לנבואתו וליחס אליה. וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. שראה איפה (כלי מדידה גדול) ובתוכה נישאת אישה לארץ שנער (זכריה ה,ה-יא).
אוֹמְרִין הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. רוב דברי הנביאים, שלא מתארים משל וחזון מסוים שראו, אלא את תוכן הנמשל בלבד. בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים. ולא באופן ברור, בשונה ממשה רבנו (לקמן ה"ו).
ד. כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ, אֶלָּא מְכַוְּנִין דַּעְתָּן וְיוֹשְׁבִין שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִין, שֶׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. לְפִיכָךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים "לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר" (שמואל א י,ה, ושם: וְלִפְנֵיהֶם), וְהֵם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה. וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" (שם), כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: 'פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל'.
ד. מְכַוְּנִין דַּעְתָּן. והוגים באותן מושכלות המתוארות לעיל. עַצְלוּת. כבדות הגוף והלב. בְּנֵי הַנְּבִיאִים. אלו שמעוניינים להתנבא (ראה הלכה הבאה). וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר. על חבל (חבורת) הנביאים שפגש שאול. מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ. מתלמדים ומכינים עצמם לנבואה. פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל. הולך ונעשה גדול.
ה. אֵלּוּ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַבֵּא הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִין דַּעְתָּן – אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה.
ו. כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵן דֶּרֶךְ הַנְּבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, חוּץ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים? שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בַּמַּרְאָה, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל" (במדבר ז,פט).
כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לְפִיכָךְ רוֹאִין מַה שֶּׁהֵן רוֹאִין בְּמָשָׁל וְחִידָה. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב,ח), וְנֶאֱמַר: "וְדִבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמות לג,יא); וְנֶאֱמַר: "וּתְמֻנַת יי יַבִּיט" (במדבר יב,ח), כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל, אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, בְּלֹא חִידָה בְּלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו: "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (שם) – שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה, אֶלָּא בְּמַרְאֶה, שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ.
כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִין וְנִבְהָלִין וּמִתְמוֹגְגִים, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן. הוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג,יא) – כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם.
כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ, שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יי לָכֶם" (במדבר ט,ח).
וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כו-כז). הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת, חוֹזְרִין לְאָהֳלָם, שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּן, כִּשְׁאָר הָעָם, לְפִיכָךְ אֵינָן פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן. וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ פָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם, וּמִכָּל הַדּוֹמֶה לָהּ, וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ בְּצוּר הָעוֹלָמִים, וְלֹא נִסְתַּלֵּק הַהוֹד מֵעָלָיו לְעוֹלָם, וְקָרַן עוֹר פָּנָיו, וְנִתְקַדֵּשׁ כַּמַּלְאָכִים.

ו. בַּחֲלוֹם. בעת השינה בלילה. בַּמַּרְאָה. מחזה ביום, בשעה של טשטוש החושים והגוף (לעיל ה"ב).

כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. על ידי כוח אמצעי המתווך בין הנביא לבין הנבואה (ראה מו"נ א,לז; ב,מה). לְפִיכָךְ רוֹאִין מַה שֶּׁהֵן רוֹאִין בְּמָשָׁל וְחִידָה. לא דבר ברור ומוחלט אלא הזקוק לפרשנותו של הנביא. פָּנִים אֶל פָּנִים. באופן ישיר, ללא שום ממצע בינו לבין הנבואה. עַל בֻּרְיוֹ. באופן ברור.
יְרֵאִין וְנִבְהָלִין וּמִתְמוֹגְגִים. מתמלאים פחד, כמתואר לעיל ה"ב.

כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. אלא צריכים לכוון דעתם מראש (לעיל ה"ד), ובכל זאת ייתכן שלא יתנבאו. עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יי לָכֶם. כך אמר משה לאנשים שרצו לדעת מה דינם מאחר שלא הקריבו קרבן פסח בגלל טומאתם.
שֶׁנֶּאֱמַר. לאחר מעמד הר סיני שבו כל עם ישראל ראו את התגלות ה' ושמעו את קולו, ולעניין זה היו כעין נביאים, כמו משה רבנו (ראה לקמן ח,א-ב). וְקָרַן עוֹר פָּנָיו. זהרו והאירו פניו, כתוצאה מהיותו מדבר עם השכינה (ראה שמות לד,כט).

ז. הַנָּבִיא – אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד, לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים; וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה, לְבוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ אוֹ לִמְנֹעַ אוֹתָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם. וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ בֶּאֱמֶת.
וְלֹא כָּל הָעוֹשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת מַאֲמִינִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא נָבִיא, אֶלָּא אָדָם שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִין בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לִנְבוּאָה בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְעַלָּה בָּהֶן עַל כָּל בְּנֵי גִּילוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה וּבִקְדֻשָּׁתָהּ וּפְרִישׁוּתָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא וְעָשָׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאָמַר שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ – מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח,טו).
וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאֵינוֹ נָבִיא, וְזֶה הָאוֹת יֵשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגַוּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. הוֹאִיל וְאָדָם גָּדוֹל הוּא וְחָכָם וְרָאוּי לִנְבוּאָה – מַעֲמִידִין אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ, שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוִּינוּ. כְּמוֹ שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לַחְתֹּךְ הַדִּין עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהֵעִידוּ בְּשֶׁקֶר, הוֹאִיל וּכְשֵׁרִים הֵם אֶצְלֵנוּ – מַעֲמִידִין אוֹתָן עַל כַּשְׁרוּתָן. וּבַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נֶאֱמַר: "הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" וגו' (דברים כט,כח), וְנֶאֱמַר: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיי יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז,ז).
ז. לְבוֹנֵן. ללמד ולהוסיף להם בינה. אוֹת וּמוֹפֵת. מעשה נסים המוכיח את נאמנותו.
בְּנֵי גִּילוֹ. בני מעלתו ודרגתו. שֶׁנֶּאֱמַר אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. אלו דברי משה, וראשית הפסוק: "נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך ה' אלהיך", כלומר עליו להיות במעלה הראויה לנבואה ('כמוני').
וְזֶה הָאוֹת יֵשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגַוּוֹ. מסתתר מאחריו גורם אחר, כגון כישוף או אחיזת עיניים. מַעֲמִידִין אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ. מכיוון שהוא ראוי לנבואה, מניחים שהאות שעשה הוא אמתי. כְּמוֹ שֶׁנִּצְטַוִּינוּ. ראה הלכות סנהדרין כ,א, כד,א, הלכות עדות ג,ד. הַנִּסְתָּרוֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ. הדברים שאינם גלויים לבני אדם אינם באחריותם אלא באחריות ה'. וַיי יִרְאֶה לַלֵּבָב. ואין זה מתפקידו של האדם.

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות יסודי התורה

נבואה ונביאים

🔵 יסוד גדול ביהדות לדעת שיש מציאות של נבואה, העברת מסר מבורא עולם לבני האדם.

אדם גדול בחכמה וגיבור במידותיו, שנכנס ל'פרדס' (לימוד מעשה מרכבה ומעשה
יום ראשון כה תשרי
בראשית) ומחשבתו עסוקה רק בעניינים רוחניים ובעיסוק בקב"ה, שורה עליו רוח הקודש (נבואה) והוא נהפך לאיש אחר.
ישנן דרגות שונות בנבואה, ובכל מקרה הנביאים מתנבאים רק מתוך שינה ואיבוד כוחות הגוף, בדרך משל, ולא בכל עת שירצו, אלא מתוך כוונה ומתוך שמחה (לעיתים ע"י כלי נגינה🎻).
🔹 יוצא דופן הוא משה רבנו, שהתנבא עירני, ללא פחד, בצורה ישירה ולא במשל, ובכל עת שרצה. בגלל מדרגתו המיוחדת פרש מן האישה, קרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.

🗯
בחלק השני של מורה נבוכים מקדיש הרמב"ם פרקים רבים להסבר מהות הנבואה ולביאור הדרגות השונות שלה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. איזו תכונה אינה מתנאי הנבואה?
א. עשיר.
ב. שלם בגופו.
ג. הגובר על יצרו.

[פרק ז', הלכה א']

2. מה נודע לנביאים במראה הנבואה?

א. המשל והפתרון.
ב. רק המשל.
ג. רק הפתרון.

[פרק ז', הלכה ג']

3. מי הם "בני הנביאים"?

א. ילדי הנביאים.
ב. תלמידי הנביאים.
ג. המבקשים להתנבא.

[פרק ז', הלכה ד]

4. מה אינו הבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים?

א. כל הנביאים – מתנבאים ע"י מלאך; משה רבינו – מתנבא ישירות מה'.
ב. כל הנביאים – אינם מתנבאים בכל עת שירצו; משה רבינו – מתנבא בכל זמן שיחפוץ.
ג. כל הנביאים – חייבים לעשות אותות; משה רבינו – אינו צריך לעשות אותות.

[פרק ז', הלכה ו']

5. בא לפנינו אדם ועשה אות ומופת – האם עלינו לשמוע בקולו?

א. רק אם התקיים האות.
ב. רק אם הוא ראוי לנבואה.
ג. רק אם אמר שה' שלחו.

[פרק ז', הלכה ז']

תשובות
1-א 2-א 3-ג 4-ג 5-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן