פרק ז', הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה עַד זְמַן קָצוּב אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת וְיִסְתַּלֵּק, וְהָיָה הַמַּלְוֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ, אֲפִלּוּ אָכַל כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ – אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם, שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא מָעוֹת, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אָכַל יָתֵר עַל מְעוֹתָיו, אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. וְכֵן אֵין מְחַשְּׁבִין מִשְּׁטָר לִשְׁטָר בְּמַשְׁכּוֹנָה.
הָיְתָה הַקַּרְקַע הַמְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ שֶׁל יְתוֹמִים, וְאָכַל שִׁעוּר חוֹבוֹ – מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם, אָכַל יָתֵר עַל חוֹבוֹ – אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַיָּתֵר, וּמְחַשְּׁבִין לוֹ מִשְּׁטָר לִשְׁטָר.
כֵּיצַד מְחַשְּׁבִין מִשְּׁטָר לִשְׁטָר? הֲרֵי שֶׁהָיְתָה שָׂדֶה זוֹ מְמֻשְׁכֶּנֶת לוֹ בְּמֵאָה דִּינָרִין וְשָׂדֶה אַחֶרֶת מְמֻשְׁכֶּנֶת לוֹ בִּשְׁטָר אַחֵר בְּמֵאָה דִּינָרִין, וּשְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת לְאָדָם אֶחָד, וְאָכַל מִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה הָאַחַת בַּחֲמִשִּׁים וּמִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה הַשְּׁנִיָּה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים – אוֹמְרִין לוֹ: 'הֲרֵי אָכַלְתָּ מִן הַפֵּרוֹת בְּמָאתַיִם, וְאֵין לְךָ כְּלוּם, וּכְאִלּוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת שְׁטָר אֶחָד וּמַשְׁכּוֹנָה אַחַת'.

א. וּמִשְׁכֵּן לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה עַד זְמַן קָצוּב אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת וְיִסְתַּלֵּק וְהָיָה הַמַּלְוֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ. בלא ניכוי או הסכם אחר, והרי דבר זה אסור משום אבק ריבית, כדלעיל ו,ז. אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם. אלא מנכים רק חלק מהחוב, כדלעיל ו,ב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אָכַל יָתֵר עַל מְעוֹתָיו אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. ברור שלא מחייבים את המלווה להחזיר ללווה מה שאכל מעבר לסכום החוב. וְכֵן אֵין מְחַשְּׁבִין מִשְּׁטָר לִשְׁטָר בְּמַשְׁכּוֹנָה. שאם לווה בשני שטרות נפרדים ומשכן למלווה שתי קרקעות עבור שתי ההלוואות, אין מחשיבים את מה שהוסיף ואכל מקרקע אחת כחלק מפירעונו של החוב בשטר השני, אלא כל הלוואה נידונה בפני עצמה.

הָיְתָה הַקַּרְקַע הַמְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ שֶׁל יְתוֹמִים וכו'. שדואגים לטובת היתומים, ומחמירים על המלווה לקזז את ההלוואה לגמרי על חשבון מה שאכל. אָכַל יָתֵר עַל חוֹבוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַיָּתֵר. שאין מחמירים עליו עד כדי כך להוציא ממנו ממון.

ב. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה כָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפֵּרֵשׁ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ דָּבָר זֶה. וְכֵן מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק הַמַּלְוֶה עַד סוֹף זְמַן הַמַּשְׁכּוֹנָה – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפֵּרֵשׁ. וְכָל הַמְמַשְׁכֵּן סְתָם – אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
ב. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה כָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת. שהלווה יכול לפרוע למלווה את חובו, ולקבל בחזרה את הקרקע הממושכנת מתי שירצה. שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק הַמַּלְוֶה עַד סוֹף זְמַן הַמַּשְׁכּוֹנָה. עד הזמן שקבעו מראש, ואפילו אם הלווה פורע לו את החוב לפני כן. וְכָל הַמְמַשְׁכֵּן סְתָם. מבלי לקצוב זמן למשכונה.
ג. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הַלֹּוֶה, וְהִתְנָה עִמּוֹ הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק עַד סוֹף זְמַן הַמַּשְׁכּוֹנָה – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. הָיָה הַמִּנְהָג שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה מִסְתַּלֵּק עַד סוֹף זְמַנּוֹ, וְקִבֵּל הַמַּלְוֶה עָלָיו שֶׁיִּסְתַּלֵּק בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא לוֹ מְעוֹתָיו – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ עַל כָּךְ.
ג. וְהִתְנָה עִמּוֹ הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק… הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. מכיוון שהלווה מסר את הקרקע על תנאי זה, הרי ברור שהסכים לכך ואין צריך קניין על כך. וְקִבֵּל הַמַּלְוֶה עָלָיו שֶׁיִּסְתַּלֵּק… הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ עַל כָּךְ. לעשות קניין סודר על התחייבותו להסתלק (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם), כדי שיהיה ברור שוויתור המלווה על זכותו נעשה ברצינות (יד"פ).
ד. הַמַּשְׁכּוֹנָה, בְּמָקוֹם שֶׁמִּנְהָגָן לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא לוֹ מְעוֹתָיו – אֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל מַלְוֶה גּוֹבֶה מִמֶּנָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבֶה מִן הַקַּרְקַע, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם, וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ. וּכְשֶׁמְּסַלֵּק אוֹתוֹ – אֵינוֹ נוֹטֵל אֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁבָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ, וְאִם הִגְבִּיהַּ אוֹתָן קֹדֶם שֶׁיְּסַלְּקוֹ – קָנָה אוֹתָן. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד סוֹף זְמַנּוֹ – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה, וְהַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ.
ד. הַמַּשְׁכּוֹנָה בְּמָקוֹם שֶׁמִּנְהָגָן לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא לוֹ מְעוֹתָיו וכו'. משכון שניתן לסלק את המלווה ממנו בכל זמן, אינו נחשב כאילו הוא קנוי למלווה באותו הזמן, ולעניין זה יש כמה השלכות המפורטות כאן. אֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל מַלְוֶה גּוֹבֶה מִמֶּנָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבֶה מִן הַקַּרְקַע. הנפרע מן היורש יכול לגבות רק מן הקרקעות שהיו שייכות למלווה ולא מנכסים אחרים (לקמן יא,ז). ובמקרה של משכונה שמסלקים ממנה, אם המלווה מת והקרקע הממושכנת מגיעה ליורש, אין בעל חובו של המלווה גובה ממנה, שכן קרקע זו אינה נחשבת כקרקע השייכת למלווה. וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם. שדינו של הבכור הוא לקבל פי שניים בנכסים שהיו מוחזקים לאביהם בשעת מותו (ראה הלכות נחלות ג,א-ה). ומשכונה שמסלקים ממנה אינה נחשבת כדבר המוחזק ביד המלווה. וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ. שנת השביעית משמטת את חוב ההלוואות, אך הלוואה שיש עליה משכון אינה נשמטת (לעיל ג,ה, וראה הלכות שמיטה ויובל פרק ט). משכונה שניתן לסלק ממנה אינה נחשבת כקנויה למלווה, ולכן אין לה דין משכון המונע שמיטת ההלוואה. וּכְשֶׁמְּסַלֵּק אוֹתוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל אֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁבָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ. אלא המלווה משאיר אותם ללווה שמסלקו, מכיוון שהקרקע שהפירות גדלו בה אינה שייכת לו. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ וכו'. אם לא ניתן לסלקו, זכות ההחזקה של המלווה בקרקע למשך אותו פרק הזמן מחשיבה אותה כשלו, והדין משתנה באותם מקרים.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁכּוֹנָה זוֹ אֲסוּרָה הִיא, וַאֲבַק רִבִּית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִנְהָג זֶה בְּטִעוּת, אוֹ לַגּוֹיִם, אוֹ דֶּרֶךְ כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא וּמִשְׁכֵּן בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה; הוֹאִיל וַאֲבַק רִבִּית הִיא – הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁזֹּאת הַמַּשְׁכּוֹנָה בְּנִכּוּי.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁכּוֹנָה זוֹ אֲסוּרָה הִיא וַאֲבַק רִבִּית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ו,ז, ואם כן עולה השאלה מדוע חכמים התייחסו אליה ופירטו את דיניה. אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִנְהָג זֶה בְּטִעוּת אוֹ לַגּוֹיִם וכו'. יש צורך לפרט את העניין, כדי שבמקומות שנהגו בהם למשכן, בטעות או במזיד, ידעו מה מעמד הקרקעות. וכן נצרך למקרה שמלווים לגויים, שהרי מותר לכל אדם להלוות להם באבק ריבית (לעיל ה,ב). הוֹאִיל וַאֲבַק רִבִּית הִיא הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג. משום שיש כאן איסור מדברי חכמים ולא מן התורה, יש משקל למה שנהגו במקומות השונים (אם לסלק או שלא לסלק), ואין אומרים שהוא מנהג החסר תוקף הלכתי. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁזֹּאת הַמַּשְׁכּוֹנָה בְּנִכּוּי. שהדינים הנזכרים לעיל הל' ב-ד מדברים במשכונה בניכוי שמותרת לכתחילה בשדה (כדלעיל ו,ז), ולכן מובן מדוע פירטו את דיניה.
ו. גּוֹי שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל, וְחָזַר הַגּוֹי וּמְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר – אֵין הַמְמַשְׁכֵּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לְיִשְׂרָאֵל מֵעֵת שֶׁקָּנָה הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֶלָּא דָּר בֶּחָצֵר בְּלֹא שָׂכָר עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַגּוֹי אֶת הַמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל חָצֵר זוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַמְמַשְׁכֵּן בְּדִינֵיהֶן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו וְיִסְתַּלֵּק.
ו. גּוֹי שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל. ובזמן זה הישראל גר בחצרו ואינו משלם לו. אֵין הַמְמַשְׁכֵּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר וכו'. אף שהישראל הממשכן ממשיך לגור בחצר עד שהגוי יפרע את חובו, אינו צריך לשלם לישראל שקנה את החצר את דמי השכירות, שהרי לקח את המשכון מהגוי, ועל פי דיני הגויים המשכון קנוי לגמרי למלווה עד הפירעון.
ז. הַמְמַשְׁכֵּן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה בְּיַד חֲבֵרוֹ, וְהָיָה בַּעַל הַקַּרְקַע הוּא הָאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ, וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: 'לִכְשֶׁתִּמְכֹּר קַרְקַע זוֹ לֹא תִּמְכְּרֶהָ אֶלָּא לִי בְּדָמִים אֵלּוּ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם אָמַר לוֹ: 'תִּמְכְּרֶהָ לִי בְּשָׁוְיָהּ, וְעַל מְנַת כָּךְ אֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ז. וְהָיָה בַּעַל הַקַּרְקַע הוּא הָאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. ובאכילת הפירות אין איסור שהרי הבעלים אוכלים אותם, אלא שהוסיף המלווה תנאי במשכון שלפיו אם תימכר קרקע המשכון בעתיד, רק הוא יהיה בעל הזכות לקנותה. לֹא תִּמְכְּרֶהָ אֶלָּא לִי בְּדָמִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר. הואיל וקובע את המחיר מראש, נראה כאילו מוזיל לו את המחיר בתמורה להלוואה (מ"מ). ויש שהסבירו שייתכן שבזמן שירצה למכור יהיה מחיר השדה גבוה יותר, ונמצא שהוזיל לו את המחיר בתמורה להלוואה (ספר הנר בשם רבנו ברוך). וְאִם אָמַר לוֹ תִּמְכְּרֶהָ לִי בְּשָׁוְיָהּ וכו'. על פי ערך הקרקע בשעת המכירה, ואין כל הוזלה מחמת ההלוואה.
ח. מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכַר הַקַּרְקָעוֹת. כֵּיצַד? הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הֶחָצֵר וְאָמַר לוֹ: 'אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים בְּכָל שָׁנָה, וְאִם תִּתֵּן שְׂכַר חֹדֶשׁ חֹדֶשׁ, הֲרֵי הִיא בְּסֶלַע בְּכָל חֹדֶשׁ' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ח. מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכַר הַקַּרְקָעוֹת וכו'. בשכירות קרקעות אין חשש ריבית כשגובה ממנו יותר כסף אם ישלם לו בכל חודש, ממה שהיה גובה אם היה משלם בתחילה את כל הסכום. שמכיוון שזמן תשלום השכירות הוא רק בסוף תקופת השכירות, נמצא שהסכום הראוי לתשלום הוא מה שישלם בסוף כל חודש, וניתן להוזיל לו אם ישלם הכול מראש, ואין בכך איסור ריבית (בבלי בבא מציעא סה,א).
ט. הַמַּשְׂכִּיר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בַּעֲשֶׂרֶת כּוֹרִין לְשָׁנָה, וְאָמַר לוֹ: 'תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאֲפַרְנֵס בָּהֶן אֶת הַשָּׂדֶה, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹר בְּכָל שָׁנָה' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאִם יְפַרְנֵס אֶת הַשָּׂדֶה בְּדִינָרִין אֵלּוּ, יִהְיֶה שְׂכָרוֹ יָתֵר.
וְכֵן אִם הִשְׂכִּיר לוֹ חֲנוּת אוֹ סְפִינָה בַּעֲשָׂרָה דִּינָרִין לְשָׁנָה, וְאָמַר לוֹ: 'תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאֶבְנֶה בָּהֶן חֲנוּת זוֹ וַאֲצַיְּרֶנָּה וַאֲכַיְּרֶנָּה' אוֹ 'אֲתַקֵּן בָּהֶן סְפִינָה זוֹ וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁהּ' 'וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר בְּכָל שָׁנָה' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז כְּדֵי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן בַּחֲנוּת' אוֹ 'אוֹצִיאֵם בִּסְחוֹרָה שֶׁל סְפִינָה' אוֹ 'אֶשְׂכֹּר בָּהֶן מַלָּחִים' 'וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ בַּשָּׂכָר' – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
ט. וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאֲפַרְנֵס בָּהֶן אֶת הַשָּׂדֶה וכו'. השוכר ביקש מבעל השדה שייתן לו בהלוואה מאתיים זוז כדי שיוכל להוציא על צרכי השדה, ואמר שישלם לו שכירות גבוהה יותר בכל שנה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאִם יְפַרְנֵס אֶת הַשָּׂדֶה בְּדִינָרִין אֵלּוּ יִהְיֶה שְׂכָרוֹ יָתֵר. שמכיוון שנתן לו כסף שיכול להשקיע בהשבחת השדה נמצאת השדה רווחית יותר, ותוספת שני הכורים היא עבור השכירות ולא עבור ההלוואה.
וַאֲכַיְּרֶנָּה. אעשה פיתוחים וחריטות לייפותה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שגם כאן תוספת התשלום היא עבור השכירות של חנות או ספינה משובחת יותר.
וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ בַּשָּׂכָר. אוסיף לך בדמי השכירות. הֲרֵי זֶה אָסוּר. מכיוון שהחנות או הספינה עצמן לא הושבחו, ונמצא שהוסיף לו בדמי השכירות עבור ההלוואה.
י. אָסוּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכַר הָאָדָם. כֵּיצַד? לֹא יֹאמַר לוֹ: 'עֲשֵׂה עִמִּי הַיּוֹם מְלָאכָה זוֹ שֶׁהִיא שָׁוָה כֶּסֶף, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ בְּשָׁבוּעַ אַחֵר מְלָאכָה שֶׁהִיא שָׁוָה שְׁתַּיִם'.
י. שֶׁהִיא שָׁוָה כֶּסֶף. מטבע אחד של כסף.
יא. וּמֻתָּר לְאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: 'נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ', 'עֲדֹר עִמִּי וְאֶעֱדֹר עִמְּךָ', אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: 'נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעֱדֹר עִמְּךָ', 'עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ'. כָּל יְמֵי גָּרִיד – אֶחָד, וְכָל יְמֵי רְבִיעָה – אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ: 'חֲרֹשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה', שֶׁהֲרֵי טֹרַח הַחֲרִישָׁה בִּימֵי הַגְּשָׁמִים יָתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יא. וּמֻתָּר לְאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ וכו'. מותר לפרוע עבודה תמורת עבודה אם זו אותה עבודה ובתנאים שווים, אך לא אם התנאים שונים, שאז יש חשש שיחזיר לו עבודה יותר קשה ויותר יקרה תמורת דחיית הפירעון. כָּל יְמֵי גָּרִיד אֶחָד. כל ימי הקיץ נחשבים כשווים, ומותר לפרוע בהם עבודה תמורת עבודה מאותו סוג. וְכָל יְמֵי רְבִיעָה אֶחָד. כל ימי החורף נחשבים כשווים. שֶׁהֲרֵי טֹרַח הַחֲרִישָׁה בִּימֵי הַגְּשָׁמִים יָתֵר. שהאדמה רטובה והימים קצרים (ע"פ פה"מ בבא מציעא ה,י).
יב. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל בִּימֵי הַחֹרֶף לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בִּימֵי הַקֹּר בְּדִינָר בְּכָל יוֹם, וְנָתַן לוֹ הַשָּׂכָר, וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שָׁוֶה בִּימֵי הַחֹרֶף סֶלַע בְּכָל יוֹם – הֲרֵי זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמַלְוֶה אוֹתוֹ הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיָּזִיל לוֹ בִּשְׂכָרוֹ.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'תַּעֲשֶׂה עִמִּי מֵהַיּוֹם עַד זְמַן פְּלוֹנִי בְּדִינָר בְּכָל יוֹם', אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁוֶה שְׂכָרוֹ סֶלַע בְּכָל יוֹם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר; הוֹאִיל וְהוּא מַתְחִיל לַעֲשׂוֹת מֵעַתָּה, אֵינוֹ נִרְאֶה כְּנוֹטֵל שְׂכַר מְעוֹתָיו שֶׁהִקְדִּים וּנְתָנָן לוֹ בִּשְׂכָרוֹ.
יב. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל בִּימֵי הַחֹרֶף לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בִּימֵי הַקֹּר. משלם לפועל בימי החורף עבור מלאכה שיעשה אתו בהמשך כשיגיעו ימי הקור. מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמַלְוֶה אוֹתוֹ הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיָּזִיל לוֹ בִּשְׂכָרוֹ. שהרי שילם לו מראש, ואת המלאכה ששווה יותר מהתשלום יעשה עמו מאוחר יותר, וזה דומה לפירעון הלוואה בתוספת ריבית.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ תַּעֲשֶׂה עִמִּי מֵהַיּוֹם עַד זְמַן פְּלוֹנִי בְּדִינָר בְּכָל יוֹם. ששכרו מאותו היום ואילך. אֵינוֹ נִרְאֶה כְּנוֹטֵל שְׂכַר מְעוֹתָיו שֶׁהִקְדִּים וּנְתָנָן לוֹ בִּשְׂכָרוֹ. שהוזלת השכירות אינה כהלוואת הכסף מראש, שהרי הוא מתחיל לעבוד כעת, אלא היא כתשלום מידי על השכירות, שאין בו בעיה של ריבית.

תקציר הפרק 

🤔 להחלפה: יום עבודה בחורף תמורת יום עבודה בקיץ?
קרררר היום, מה שאומר שכל מי שעובד בחוץ, תחת כיפת השמים, סובל קצת יותר ממי שעובד במשרד מחומם, גם אם הוא לבוש בבגדים מתאימים. זו הסיבה שאסור להחליף יום עבודה בחורף ביום עבודה בקיץ; על אף שעקרונית מותר לפרוע שעת עבודה תמורת שעת עבודה אם מדובר באותה עבודה ובתנאים שווים, אסור להחליף שעת עבודה בין עונות השנה, שהרי עונת החורף מאתגרת יותר לעבודה ונמצא שמי שנותן שעת עבודה בקיץ תמורת שעה בחורף מרוויח, ולכן "לא יאמר לו: 'חרוש עמי בגריד [קיץ] ואני אחרוש עימך ברביעה [חורף]', שהרי טורח החרישה בימי הגשמים יָתֵר", שהאדמה רטובה והימים קצרים, וזו רררריבית (הלכות י-יא) 🥶

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר להוזיל את מחיר השכירות אם השוכר משלם מראש?

2.כשאין למעסיק כסף – מותר להעלות לעובד את המשכורת הבאה במקום?

3.מותר לחקלאי להציע עזרה לחברו בתמורה לעזרה דומה ממנו?

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן