א. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – הֲרֵי נִתְפָּרְשָׁה בּוֹ סְקִילָה, וְלֹא עָנַשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, וְהֵיכָן הִזְהִיר? "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט,כו) – לֹא תֹּאכְלוּ אֲכִילָה הַמְּבִיאָה לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, זוֹ אֲכִילַת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג אֶלָּא עַל אֲכִילָה מְכֹעֶרֶת שֶׁאָכַל, שֶׁנֶּאֱמַר: "זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַזּוֹלֵל הוּא הָאוֹכֵל בָּשָׂר בְּרַעַבְתָּנוּת, וְסוֹבֵא – הַשּׁוֹתֶה יַיִן בְּרַעַבְתָּנוּת.
א. הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. דברים כא,יח-כא. אֲכִילָה הַמְּבִיאָה לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. אכילה זו שסופה שיידון עליה למות, ודמו בראשו (ראה סה"מ ל"ת קצה). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפרשנות הפסוקים.
ב. אֲכִילָה זוֹ שֶׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ – דְּבָרִים הַרְבֵּה יֵשׁ בָּהּ, וְהֵם כֻּלָּם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִפִּי הַקַּבָּלָה: אֵינוֹ חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיִקְנֶה בָּשָׂר בְּזוֹל וְיַיִן בְּזוֹל, וְיֹאכַל אוֹתָם חוּץ מֵרְשׁוּת אָבִיו, בַּחֲבוּרָה שֶׁכֻּלָּן רֵיקָנִין וּפְחוּתִין, וְיֹאכַל הַבָּשָׂר חַי וְאֵינוֹ חַי, בָּשֵׁל וְאֵינוֹ בָּשֵׁל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַגַּנָּבִין אוֹכְלִין, וְיִשְׁתֶּה הַיַּיִן מָזוּג וְאֵינוֹ מָזוּג, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַגַּרְגְּרָנִין שׁוֹתִין, וְהוּא שֶׁיֹּאכַל מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים דִּינָר מִבָּשָׂר זֶה בִּמְלוּגְמָא אַחַת, וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג מִיַּיִן זֶה בְּבַת אַחַת.
גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ בִּרְשׁוּת אָבִיו, אוֹ שֶׁגָּנַב מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ הַמְכֹעֶרֶת בֵּין בִּרְשׁוּת אָבִיו בֵּין בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
וְכֵן אִם גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל אֲכִילָה מְכֹעֶרֶת כָּזוֹ בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, וְהָיְתָה אֲכִילַת מִצְוָה, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם, אוֹ אֲכִילַת עֲבֵרָה, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (דברים כא,כ) – שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר בַּאֲכִילָה זוֹ אֶלָּא עַל קוֹלָם, יָצָא זֶה שֶׁעָבַר בָּהּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ בִּדְבַר מִצְוָה.
כֵּיצַד? אָכַל אֲכִילָה זוֹ הַמְכֹעֶרֶת עִם הַחֲבוּרָה הָרָעָה שֶׁאוֹכֵל עִמָּהֶן בִּדְבַר מִצְוָה, אוֹ שֶׁאָכְלוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אֲפִלּוּ אָכְלוּ בְּתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן אִם אֲכָלָהּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, אֲפִלּוּ אָכַל בְּתַעֲנִית צִבּוּר, שֶׁהִיא עֲבֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה.
ב. דְּבָרִים. תנאים. מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת הלכתית. עַד שֶׁיִּגְנֹב. ממון. וְיִקְנֶה בָּשָׂר בְּזוֹל וְיַיִן בְּזוֹל. שכשקונה בזול הוא עשוי להמשיך במעשיו, מה שאין כן בבשר ויין יקרים שקשה לו להשיג מספיק כסף כדי לקנותם. כְּדֶרֶךְ שֶׁהַגַּנָּבִין אוֹכְלִין. שממהרים לאכול כדי שלא יתפסו אותם, ואין להם זמן לבשל עד הסוף. וְיִשְׁתֶּה הַיַּיִן מָזוּג וְאֵינוֹ מָזוּג כְּדֶרֶךְ שֶׁהַגַּרְגְּרָנִין שׁוֹתִין. כדרך הזללנים שמערבים רק מעט מים ביין שלהם. מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים דִּינָר. כ-240 גרם. בִּמְלוּגְמָא אַחַת. שייתן את כל השיעור הזה של הבשר לתוך פיו בבת אחת וילעס (ראה תוספתא סנהדרין יא,ו, פה"מ שביעית ח,א), ויש מפרשים שהכוונה היא שיאכל מהר בלי הפסק כדרך רעבתנות (רדב"ז). חֲצִי לֹג. כ-150 סמ"ק.מִדִּבְרֵיהֶם. מדברי חכמים. יָצָא זֶה שֶׁעָבַר בָּהּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ בִּדְבַר מִצְוָה. ולגבי אכילת מצווה דורשים: "איננו שומע בקולנו" – יצא זה ששומע בקול אביו שבשמים (ירושלמי סנהדרין ח,ב).אוֹ שֶׁאָכְלוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. שגנב מעות של מעשר שני מאביו, וקנה בהן בשר ויין בירושלים ואכל שם כמצוותם (רש"י סנהדרין ע,ב). בְּתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם. ראה הלכות אבל יד,א.
ג. אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל אֲכִילָה זוֹ מִבְּשַׂר הָעוֹף – פָּטוּר. וְאִם אָכַל אֲכִילָה זוֹ מִבְּשַׂר בְּהֵמָה, וְהִשְׁלִים שִׁעוּר הַחֲמִשִּׁים דִּינָר מִבְּשַׂר הָעוֹף – חַיָּב.
שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן – פָּטוּר.
ד. אָכַל בָּשָׂר חַי וְשָׁתָה יַיִן חַי – פָּטוּר, שֶׁזֶּה קֶרִי הוּא, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ בָּזֶה. וְכֵן אִם אָכַל בָּשָׂר מָלִיחַ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לִמְלִיחָתוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁתָה יַיִן מִגִּתּוֹ – פָּטוּר, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ בָּזֶה.
ד. קֶרִי. דרך מקרה. וְכֵן אִם אָכַל בָּשָׂר מָלִיחַ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לִמְלִיחָתוֹ. שמהיום השלישי והלאה אין בו כבר טעם ממש של בשר (השווה הלכות תעניות ה,ז). יַיִן מִגִּתּוֹ. תירוש, מיץ ענבים סחוטים שטרם הושלמה תסיסתו.
ה. לֹא עָנַשׁ הַכָּתוּב קָטָן שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל הַמִּצְווֹת. וְכֵן אִישׁ שֶׁגָּדַל וַהֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ אֵינוֹ נִסְקָל מִפְּנֵי שֶׁגָּנַב וְאָכַל וְשָׁתָה אֲכִילָה זוֹ הַמְכֹעֶרֶת. הָא כֵּיצַד? מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וּמִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד. וְאַחַר שֶׁהִקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד – הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ נִסְקָל.
ה. בְּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. במקום הערווה, שאז הוא מוגדר כאיש (הלכות אישות ב,י). עַד שֶׁיַּקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד. איבר הזכרות.
ו. כָּל יָמָיו שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מֵאַחַר שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּתְעַבֵּר אִשְׁתּוֹ וְיִהְיֶה עֻבָּרָהּ נִכָּר בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְנֶאֱמַר: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא,יח), וְלֹא אָב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הִקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
ו. לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּתְעַבֵּר אִשְׁתּוֹ וְיִהְיֶה עֻבָּרָהּ נִכָּר בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וכו'. שלאחר שלושה חודשים מעת שהביא שתי שערות ונחשב גדול, הוא יכול להיות ראוי להיחשב כאב לעובר שבמעי אשתו, ולפיכך אינו נידון יותר כבן סורר ומורה (ואפילו כשאינו נשוי). הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הִקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שלאחר שיעור זה הוא ממילא פטור הואיל והוא ראוי להיקרות אב.
ז. כֵּיצַד דָּנִין בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה? מְבִיאִין אוֹתוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ תְּחִלָּה לְבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה, וְאוֹמְרִין לָהֶן: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה" (דברים כא,כ). וּמְבִיאִין שְׁנֵי עֵדִים שֶׁגָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וְקָנָה בָּשָׂר וְיַיִן בְּמַה שֶּׁגָּנַב, וְאָכַל אוֹתָם אֲכִילָה הָאֲמוּרָה אַחַר הַהַתְרָאָה, וְזוֹ הִיא עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה. וּמַלְקִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (שם כא,יח).
חָזַר וְגָנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ – אָבִיו וְאִמּוֹ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּמְבִיאִין שְׁנַיִם וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁגָּנַב וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ הָאֲמוּרָה אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ, וְזוֹ הִיא עֵדוּת אַחֲרוֹנָה. אֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֵם הָאַחֲרוֹנִים. וְאַחַר שֶׁמְּקַבְּלִין עֵדוּתָן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא הִקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד; אִם לֹא הִקִּיף, וְלֹא שָׁלְמוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – גּוֹמְרִין דִּינוֹ כְּדֶרֶךְ כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין, וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנֵנוּ זֶה" (דברים כא,כ) – זֶה הוּא שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם.
ז. לְבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה. שדנים בו את דינם של מחויבי מלקות (הלכות סנהדרין ה,ד). וְאָכַל אוֹתָם אֲכִילָה הָאֲמוּרָה אַחַר הַהַתְרָאָה. שאכל ושתה ברעבתנות על פי כל התנאים שנאמרו לעיל (הלכות ב-ד), לאחר שהתרו בו על כך בפני שני עדים. וּמַלְקִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוּת שֶׁנֶּאֱמַר וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. ואף שאין כאן לאו מסוים שחייבים עליו מלקות (שהרי אזהרת בן סורר ומורה משום "לא תאכלו על הדם" היא 'לאו שבכללות' שאין לוקים עליו כמבואר בהלכות סנהדרין יח,ג), המלקות כאן הן גזרת הכתוב מיוחדת (ראה בבלי סנהדרין עא,ב ויד רמ"ה שם סג,א).לְבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. שדנים בו דיני נפשות (הלכות סנהדרין ה,ב). וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים. שבבית הדין שדנים אותו למיתה יהיו שלושת הדיינים שדנו אותו למלקות.
ח. וְאִם מָחֲלוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר דִּינוֹ – פָּטוּר.
ט. בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף הַשֵּׂעָר מִלְּמַטָּה – פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, אֲפִלּוּ הִזְקִין – כָּל עֵת שֶׁיִּמָּצֵא, יִסָּקֵל, שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הֲרֵי הוּא כְּהָרוּג, אֵין לוֹ דָּם.
י. הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אִמּוֹ רוֹצָה וְאָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כא,יט). הָיָה אֶחָד מֵהֶן גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתָפְשׂוּ בוֹ" – וְלֹא גִּדְּמִין; "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ" (שם) – וְלֹא חִגְּרִין; "וְאָמְרוּ" (שם כא,כ) – וְלֹא אִלְּמִין; "בְּנֵנוּ זֶה" (שם) – וְלֹא סוּמִין; "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (שם) – וְלֹא חֵרְשִׁים.
י. הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וכו'. לנהוג בו דין סורר ומורה. וְתָפְשׂוּ בוֹ וְלֹא גִּדְּמִין. שאינם יכולים לתפוס. וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ וְלֹא חִגְּרִין. שהחיגרים אינם יכולים ללכת. בְּנֵנוּ זֶה וְלֹא סוּמִין. שהעיוורים אינם יכולים לראות ולומר: "זה". אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ וְלֹא חֵרְשִׁים. שהחרשים אינם שומעים אם קיבל דבריהם או לא.
יא. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁלֹּא יִסָּקֵל אֶלָּא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֲבָל הַבַּת – אֵינָהּ נִדּוֹנֶת בְּדִין זֶה, שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְהִמָּשֵׁךְ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כָּאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא,יח) – בֵּן וְלֹא בַּת, וְלֹא טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס.
יא. טֻמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ומינו אינו ברור. וְאַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות.
יב. טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן" (שם) – עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּן מִשְּׁעַת הֲוָיָה.
יב. טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע. נקרע הקרום שכיסה על איברי המין שלו. עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּן מִשְּׁעַת הֲוָיָה. שיהיה ברור שהוא בן משעה שנולד.
יג. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה צָרִיךְ הַכְרָזָה. וְכֵיצַד מַכְרִיזִין עָלָיו? כּוֹתְבִין לְכָל יִשְׂרָאֵל: 'בְּבֵית דִּין שֶׁל פְּלוֹנִי סָקַלְנוּ פְּלוֹנִי מִפְּנֵי שֶׁהָיָה סוֹרֵר וּמוֹרֶה'.
יד. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הֲרֵי הוּא כְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין, שֶׁמָּמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָבִיו גָּרַם לוֹ סְקִילָה – הֲרֵי הוּא יוֹרֵשׁ כָּל נְכָסָיו.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
יד. כְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין שֶׁמָּמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן. הלכות אבל א,ט.