פרק ז', הלכות נדרים, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁנַיִם שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָיַת כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהַחֲזִיר אֲבֵדָה זֶה לָזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה. וּבְמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר הַמַּחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה – יִפֹּל שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁאִם יִטֹּל שָׂכָר, נִמְצָא נֶהֱנֶה, וְאִם לֹא יִטֹּל, נִמְצָא מְהַנֶּה.
א. שֶׁאִם יִטֹּל שָׂכָר נִמְצָא נֶהֱנֶה. המחזיר משכר ההשבה. וְאִם לֹא יִטֹּל נִמְצָא מְהַנֶּה. המחזיר מהנה את בעל האבדה שהרי חסך ממנו את תשלום שכר ההשבה.
ב. וּמֻתָּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵן בְּשֻׁתָּפוּת כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, וַאֲסוּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵן בְּשֻׁתָּפוּת כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר, כְּגוֹן הָרְחָבָה שֶׁבָּעִיר וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה וְהַסְּפָרִים.
ב. וּמֻתָּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵן בְּשֻׁתָּפוּת כָּל יִשְׂרָאֵל. ואף שיש לכל אחד מישראל בעלות בדברים אלו, מכיוון שהוא חלק מועט מאד, אין חוששים לו (פה"מ נדרים ה,ד). וְהַבְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. שמשמשת את העולים לרגל (שם). וַאֲסוּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵן בְּשֻׁתָּפוּת כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר. משום שחלקם בו אינו מועט, חוששים לו (מאירי נדרים מז,ב). הָרְחָבָה שֶׁבָּעִיר. השוק העירוני. וְהַתֵּבָה. שמניחים בה את ספר התורה (הלכות תפילה יא,ג). וְהַסְּפָרִים. המשמשים ללימוד ולתפילה.
ג. וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ? כָּל אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם, וּמְזַכֶּה לוֹ עַל יַד אַחֵר, וְנִמְצָא כָּל אֶחָד מֵהֶן כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ שֶׁהוּא לְכָל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת – אֵינוֹ נִכְנָס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ, אֶלָּא לִרְשׁוּת אֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן נִסְתַּלֵּק מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּמָקוֹם זֶה וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה.
ג. כּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם. כותב שטר שהוא מסלק את בעלותו מחלקו ומזכה אותו לנשיא או לאדם אחר.
ד. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר: אִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְהִכָּנֵס לָהּ עַד שֶׁיַּחֲלֹקוּ, וְיִכָּנֵס כָּל אֶחָד לְחֶלְקוֹ; וְאִם אֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה – כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס לְבֵיתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ נִכְנַס. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגֹלִין בְּחָצֵר זוֹ.
ד. שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר. שבתיהם סמוכים זה לזה, ולבתים יש חצר משותפת. אִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה. כאשר נותרו בחצר המשותפת ארבע אמות לכל שותף (חוץ מארבע אמות שיש לכל אחד לרוחב פתחו) חולקים אותה ביניהם (הלכות שכנים ב,א). וכל זמן שלא חילקוה, אין יודעים היכן הוא חלקו של כל אחד ונמצא נהנה משל חברו בכניסתו לחצר. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס לְבֵיתוֹ. דרך החצר. וְהוּא אוֹמֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ נִכְנַס. מכיוון שאין אפשרות לחלוק וכשהיו משתמשים בה קודם לכן היה כל אחד רשאי להשתמש בכולה, כך גם יכולים להשתמש לאחר שנאסרו זה על זה. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגֹלִין בְּחָצֵר זוֹ. משום שסתם שותפים יכולים לעכב זה את זה מלעשות דברים אלו (שם ה,ג), הרי הוא נהנה מזה ששותפו אינו מעכב עליו.
ה. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר, וְנָדַר אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ הַשֵּׁנִי – כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקוֹ. נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה הוּא בַּשֵּׁנִי – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הוּא נִכְנָס, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בֶּחָצֵר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר. שאין בה דין חלוקה. שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ הַשֵּׁנִי. שלא ייהנה ממנו שותפו. כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקוֹ. שהרי על ידי נדרו הוא גורם מכשול לשותפו אם ישתמש בחצר באופן האסור (כגון שיעמיד בה תנור וכיריים), ולכן מכריחים אותו למכור את חלקו. נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה הוּא בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הוּא נִכְנָס. ואין חוששים שייכשל בהעמדת תנור וכיריים, מכיוון שהאדם נזהר באיסורי הנאה שקיבל על עצמו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ד.
ו. הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק אָסוּר בַּהֲנָיַת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְחָצֵר זוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, אֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ'.
ו. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְחָצֵר זוֹ. דווקא בחצר שאין בה דין חלוקה, אבל אם יש בה דין חלוקה אסור לאחר להיכנס עד שיחלוקו (רדב"ז).
ז. מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת אֻמָּה מֵהָאֻמּוֹת עָלָיו – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת. אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיִּקַּח בְּפָחוֹת וְיִמְכֹּר בְּיוֹתֵר – מֻתָּר, וְאֵין גּוֹזְרִין כָּאן שֶׁלֹּא יִמְכֹּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח, שֶׁהֲרֵי לֹא נָדַר מֵאִישׁ אֶחָד כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר עָלָיו, אֶלָּא מֵאֻמָּה כֻּלָּהּ, שֶׁאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם זֶה, יִשָּׂא וְיִתֵּן עִם אַחֵר.
לְפִיכָךְ, אִם אָסַר הֲנָיָתָן עָלָיו – הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָן וּמַלְוֶה אוֹתָן, אֲבָל לֹא יִשְׁאַל מֵהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶן.
ז. לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת. מהמחיר המקובל, וכך אינו נהנה מהם שהרי לא הרוויח. אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיִּקַּח בְּפָחוֹת וְיִמְכֹּר בְּיוֹתֵר. על אף שהם מפסידים, ולכן סביר שלא ישמעו לו. וְאֵין גּוֹזְרִין כָּאן שֶׁלֹּא יִמְכֹּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח. כפי שגזרו במודר הנאה מחברו (לעיל ו,טז). שֶׁאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם זֶה יִשָּׂא וְיִתֵּן עִם אַחֵר. זוהי הסיבה מדוע כשנדר מאדם אחד גוזרים, אבל כשנדר הנאה מאומה ואין אפשרות אחרת, לא גזרו.
ח. אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָאָתָן עָלָיו – לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם, וְכֵן לֹא יִשְׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ, וְלֹא יִשְׁאַל וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן, וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶן וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן.
ט. אָסַר עַל עַצְמוֹ הֲנָיַת בְּנֵי הָעִיר – אָסוּר לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ לְחָכָם מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם נִשְׁאַל וְהִתִּיר לוֹ – הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ט. אָסוּר לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ לְחָכָם מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר. שהרי מקבל ממנו הנאה בעצם ההתרה. הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר. אף שנהנה מחכם זה, ההתרה במקומה עומדת והנדר בטל (כס"מ, וראה לח"מ). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,יג.
י. מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת הַבְּרִיּוֹת עָלָיו – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בַּגְּרָנוֹת, אֲבָל לֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת.
י. בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. חלקים שונים מיבול השדה שניתנים לעניים (ראה הלכות מתנות עניים א,א-ו), ואינם שייכים לבעלים אלא דינם כהפקר לעניים, ולכן מותר לו ליהנות מהם. וּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בַּגְּרָנוֹת אֲבָל לֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת. מעשר הניתן לעני בשנה השלישית והשישית לשנות השמיטה (שם ו,א-ד). וכאשר הוא מתחלק מהגורן מוכרח בעל השדה לתת לכל עני שבא ליטול, ולכן אין בו טובת הנאה. אך כאשר הוא מתחלק בבית רשאי לתתו לאיזה עני שיחפוץ, ולכן יש בו טובת הנאה ואסור למודר (ראה שם ה"י).
יא. מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם – הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶן עַל כָּרְחוֹ. וְאִם אָמַר: 'כֹּהֲנִים אֵלּוּ' וּ'לְוִיִּם אֵלּוּ' – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְיִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְכֹהֲנִים וְלִלְוִיִּם אֲחֵרִים. וְהוּא הַדִּין בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים עִם הָעֲנִיִּים.
יא. מַתְּנוֹתֵיהֶן. כגון תרומות ומעשרות הניתנים להם. עַל כָּרְחוֹ. ולא נחשב שמקבלים ממנו הנאה. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שמכיוון שיכול לתתם לכהן או לוי אחר, אם ייתן לאלו שאסורים עליו יש בזה טובת הנאה. וְהוּא הַדִּין בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים עִם הָעֲנִיִּים. שאם אסר הנאתו על כלל העניים, באים ונוטלים ממנו בעל כרחו. ואם אסר הנאתו על עניים מסוימים, ייתן לעניים אחרים (וזה דווקא במעשר המתחלק בבית, כדלעיל ה"י – מער"ק).
יב. מִי שֶׁהָיְתָה הֲנָיָתוֹ אֲסוּרָה עַל חֲבֵרוֹ, וְאֵין לַחֲבֵרוֹ מַה יֹּאכַל – הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר: 'אִישׁ פְּלוֹנִי אָסוּר בַּהֲנָיָתִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה'; אִם הָלַךְ הַחֶנְוָנִי וְנָתַן לוֹ, וּבָא וְנָטַל מִזֶּה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
יב. וּבָא וְנָטַל מִזֶּה. בא החנווני ונטל את הממון מהמדיר. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שהמדיר פורע חובו של המודר (פה"מ נדרים ד,ז, וכמבואר בהלכה הבאה).
יג. הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר, שָׂדֵהוּ לִקְצֹר, וְהָלַךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר: 'אִישׁ פְּלוֹנִי אָסוּר בַּהֲנָאָתִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה', וְהָלְכוּ הֵן וְעָשׂוּ עִמּוֹ, וּבָאוּ לָזֶה וְנָתַן לָהֶן שְׂכָרָן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁנִּמְצָא זֶה שֶׁפָּרַע לוֹ חוֹבוֹ, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁזֶּה מֻתָּר לִפְרֹעַ חוֹבוֹ.
יג. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ו,ד.
יד. הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – נוֹתֵן לְאַחֵר מִשּׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. וְאִם אֵין אַחֵר עִמָּהֶן – מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע וְאוֹמֵר: 'הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִין לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ', וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל.
יד. נוֹתֵן לְאַחֵר מִשּׁוּם מַתָּנָה. ועל ידי כך הדבר קנוי לאותו אדם, והמודר מותר בהנאתו. מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע וְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִין. אף שמדברי סופרים צריך להפקיר בפני שלושה, מכיוון שמדין תורה ניתן להפקיר אף בפני אחד, במקרה זה העמידוהו על דין תורה (ש"ך רכא,נג, וראה לעיל ב,טז).
טו. נָתַן לְאֶחָד מַתָּנָה וְאָמַר לוֹ: 'הֲרֵי סְעוּדָה זוֹ נְתוּנָה לְךָ מַתָּנָה, וְיָבוֹא פְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָתִי יֹאכַל עִמָּנוּ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם נָתַן לוֹ סְתָם, וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: 'רְצוֹנְךָ שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל עִמָּנוּ?', אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל – הֲרֵי זֶה אָסוּר, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְעוּדָה גְּדוֹלָה, וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבֹא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֶאֱכֹל מִסְּעוּדָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טו. הֲרֵי זֶה אָסוּר. משום שניכר שנתינת הסעודה כמתנה היא רק כדי שיוכל המודר לבוא לאכול עם המדיר (ובהלכה הקודמת התירו משום שאין לו מה יאכל). שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת לוֹ. שהרי אין אדם מכין סעודה גדולה ומקנה אותה לאחר.
טז. כָּל מַתָּנָה שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ לֹא תִּהְיֶה מֻקְדֶּשֶׁת – אֵינָהּ מַתָּנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן לָזֶה מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַקְנוֹתָהּ לְאַחֵר – הֲרֵי הָאַחֵר קָנָה בְּעֵת שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן, וְאִם לֹא הִקְנָה לוֹ הָרִאשׁוֹן לְאוֹתוֹ הָאַחֵר – לֹא קָנָה לֹא הָרִאשׁוֹן וְלֹא הַשֵּׁנִי.
טז. שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ לֹא תִּהְיֶה מֻקְדֶּשֶׁת אֵינָהּ מַתָּנָה. כגון במקרה שנזכר בהלכה הקודמת, אם מקבל המתנה היה מקדיש את הסעודה שקיבל, לא הייתה מוקדשת. ולכן אין זו מתנה, ואסור למודר ליהנות ממנה (ראה משנה נדרים ה,ו). וְכָל הַנּוֹתֵן לָזֶה מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַקְנוֹתָ, ויש שפירשו שמדובר במקרה שאסר את הראשון בהנאה, והקנה לו על מנת שיקנה לאחר (כדוגמא הנזכרת לעיל ה,ז). ואם לא הקנה הראשון לשני, הראשון לא קנה מפני שאסור בהנאה, והשני לא קנה מפני שתנאי הקנין לא התקיים וכדין כל הנותן מתנה בתנאי, שאם בטל התנאי בטלה המתנה (הלכות זכייה ומתנה ג,ו; ר"י קאפח).
יז. מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָאָתוֹ עַל בַּעַל בִּתּוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶהֱנֵית בָּהֶן וּמוֹצִיאָה אוֹתָן בַּחֲפָצֶיהָ – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ, וְאוֹמֵר לָהּ: 'הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לִיךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַעְלִיךְ בָּהֶן רְשׁוּת, אֶלָּא יִהְיוּ לְמַה שֶּׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְפִיךְ' אוֹ 'לְמַה שֶּׁתִּלְבְּשִׁי' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ: 'עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעְלִיךְ בָּהֶן רְשׁוּת, אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי בָּהֶן' – לֹא קָנָה הַבַּעַל, וּמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן.
אֲבָל אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה וְאָמַר לָהּ: 'עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעְלִיךְ בָּהּ רְשׁוּת', וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לְכָךְ וּלְכָךְ, אוֹ לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהּ – הֲרֵי קָנָה אוֹתָהּ הַבַּעַל לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֶיהָ, וְדָבָר זֶה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיַת חוֹתְנוֹ.
יז. מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָאָתוֹ עַל בַּעַל בִּתּוֹ. ואם ייתן לה אביה מתנה, יזכה הבעל בפירות המתנה (כדלקמן, וראה גם הלכות זכייה ומתנה ג,יב), ונמצא שמהנהו. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ וכו'. ובאופנים אלו הבעל לא קונה כלל (שם הל' יג-יד).

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות נדרים

המודר מחברו-המשך

המודר הנאה מחברו אסור לחברו להנאותו בכל הנאה שהיא ישירה, כגון:
🔹קניה ביוקר, מכירה בזול, להלוות ולהשאיל, שישתמש בנכסי העיר או בחצר משותפת, להתיר נדרו, להכין לו סעודה על מנת שיאכל
🔹מותר לנודר: להחזיר אבידה, נכסי כלל ישראל המשותפים לכולם, להיכנס לבית דרך חצר משותפת, מתנות כהונה ועניים, לעודד מישהו שיזונו ואח"כ ישלם וכדומה, מתנה לאשתו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נדרים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מודר הנאה מחברו-מותר לרמוז לחנווני שיפרנסנו?

2.מותר לתת למודר הנאה מתנה דרך אדם שלישי?

3.האם ניתן למנוע מתן מעשרות מכלל הלויים?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן