פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יֵשׁ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ: 'וְכִי יִטַּמָּא לְנֶפֶשׁ' אֶלָּא: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו" (במדבר ו,ט) – עַד שֶׁיִּטָּמֵא בְּטֻמְאוֹת שֶׁהֵן מֵעַצְמוֹ שֶׁל מֵת, וְאַחַר כָּךְ יָבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וִיגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְיִפְּלוּ כָּל הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים.
ב. וְאֵלּוּ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן: עַל הַנֵּפֶל, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִים; וְעַל כַּזַּיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת; וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל; וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב מִנְיַן הָעֲצָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב; וְעַל הָעֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב; וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָנוֹ וְלֹא רֹב מִנְיָנוֹ, וְכָל הָעֲצָמוֹת יִהְיוּ מִשֶּׁל מֵת אֶחָד לֹא מִשְּׁנֵי מֵתִים; וְעַל הַשִּׁדְרָה הַבָּאָה מִמֵּת אֶחָד; וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁל מֵת אֶחָד; וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת הַבָּא מִמֵּת אֶחָד; וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי מֵאָדָם אֶחָד, שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בַּחַי; וְעַל חֲצִי לֹג דָּם הַבָּא מִמֵּת אֶחָד; וְעַל מְלֹא חָפְנַיִם רְקַב הַמֵּת.
אֵי זֶה הוּא נֶצֶל? זֶה בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשָׂה לֵחָה סְרוּחָה.
ב. וְאֵלּוּ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. לפרטים נוספים בדיני טומאת מת המופיעים כאן, ראה הלכות טומאת מת פרקים ב–ד. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִים. לא נתרקמו בו גידים (ראה גם שם ב,א). וְעַל כַּזַּיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. שיעור כזית מבשרו של המת. נֶצֶל. מבואר בפסקה הבאה. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב מִנְיַן הָעֲצָמוֹת. הרוב המספרי של עצמות הגוף, שהוא מאה עשרים וחמש באיש, ומאה עשרים ושש באישה (הלכות טומאת מת ב,ח-ט). וְעַל הָעֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת. בניינו של האדם הם השוקיים, הירכיים, הצלעות והשדרה. ורוב בניין הם למשל שתי שוקיים וירך אחת (שם). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. נפח של כ-300 סמ"ק. וכשיש בהם רובע, טמא אף ללא רוב מניין או רוב בניין אך אינו מגלח (לקמן ה"ו). הַשִּׁדְרָה. עמוד השדרה. שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן. על האבר מן המת או מן החי. בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בַּחַי. אף אם חסר מן הבשר שעל האבר, אם הבשר שנותר עליו היה יכול להבריא לו היה מחובר לאדם חי, נחשב כעצמו של מת (הלכות טומאת מת ב,ג–ד). חֲצִי לֹג. נפח של כ-150 סמ"ק. רְקַב הַמֵּת. האפר הנשאר מגוף המת לאחר שנגמרה בו הלחות והתפוררו עצמותיו.
ג. וְאֵין רְקַב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עָרֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסַר מִמֶּנּוּ אֵבֶר, אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת – אֵין לוֹ רָקָב. וְלֹא אָמְרוּ רָקָב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד, לְהוֹצִיא הָרוּג, שֶׁהֲרֵי חָסֵר דָּמוֹ.
ג. אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת. ובמקרים אלו מעורבים ברקב המת חלקים שהתפוררו מן הכסות או הארון. לְמֵת בִּלְבַד. לאדם שמת מיתה טבעית. לְהוֹצִיא הָרוּג שֶׁהֲרֵי חָסֵר דָּמוֹ. ואין זה רקב של גוף שלם.
ד. קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד, אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ, אוֹ אִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁמֵּתָה וְנִקְבְּרָה וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ – אֵין הָרָקָב שֶׁלָּהֶן מְטַמֵּא. וְכֵן אִם טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רָקָב – אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו.
טָחַן אֶת הַמֵּת וְהִנִּיחַ עֲפָרוֹ עַד שֶׁהִרְקִיב כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁהִרְקִיב כְּשֶׁהוּא חַי, וּמֵת וְהִרְקִיב הַכֹּל – הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאִם נִטְמָא לְרָקָב זֶה – הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּרֹבַע עֲצָמוֹת הַבָּאִין מִשִּׁדְרָה אוֹ מִן הַגֻּלְגֹּלֶת בְּאָהֳלָן – הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא.
ד. אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ. ולאחר שהרקיב מעורבבים השער והציפורניים ברקב.
טָחַן אֶת הַמֵּת וְהִנִּיחַ עֲפָרוֹ עַד שֶׁהִרְקִיב כֻּלּוֹ. שלא טחנו עד למצב של רקב ממש אלא רק עד עפר וסיים להרקיב לאחר הטחינה. בְּאָהֳלָן. בטומאת אוהל, שהרי בטומאת מגע או משא מגלח גם על עצם כשעורה כדלקמן ה"ו. הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא. שברובע עצמות שאין בהן רוב בניין או מניין נטמא אך אינו מגלח (לקמן ה"ו), ומשום חומרת שדרה וגולגולת יש ספק אם מגלח על רובע מהם.
ה. כָּל אֵלּוּ הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה טֻמְאוֹת שֶׁמָּנִינוּ, אִם נָגַע הַנָּזִיר בְּאַחַת מֵהֶן אוֹ נְשָׂאָהּ, אוֹ הֶאֱהִיל הַנָּזִיר עָלֶיהָ אוֹ הֶאֱהִילָה הַטֻּמְאָה עַל הַנָּזִיר, אוֹ הָיָה הַנָּזִיר וְאַחַת מִטֻּמְאוֹת אֵלּוּ בְּאֹהֶל אֶחָד – הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַכֹּל, חוּץ מִן הָרָקָב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בְּכֻלּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם נְשָׂאוֹ אוֹ נִטְמָא בְּאָהֳלוֹ – מְגַלֵּחַ.
ה. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. אלא עשוי פירורים נפרדים.
ו. וְכֵן נָזִיר שֶׁנָּגַע בְּעֶצֶם הַמֵּת, אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, אוֹ נְשָׂאוֹ – הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ עָלָיו וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין. וְאֵין עֶצֶם אֶחָד מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
אֲבָל אִם נִטְמָא בְּגוּשׁ אֶרֶץ הָעַמִּים אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחֱרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו וְעַל אַחַת מִן הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַשָּׂרִיגִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאִילָנוֹת אוֹ הַפְּרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר אוֹ מִטָּה אוֹ גָּמָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ נִטְמָא בְּאֹהֶל רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב מִנְיָן וְלֹא רֹב בִּנְיָן, אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת שֶׁהִיא מְטַמָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּגוֹלֵל אוֹ בְּדוֹפֵק שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֵבֶר מִן הַחַי אוֹ בְּאֵבֶר מִן הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר.
ו. כִּשְׂעוֹרָה. בנפח של גרגר שעורה. וְאֵין עֶצֶם אֶחָד מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. אף אם שיעורה גדול כשיעור רובע הקב (הלכות טומאת מת ב,י).
נִטְמָא בְּגוּשׁ אֶרֶץ הָעַמִּים. חכמים גזרו טומאת מת על אדמת ארצות הגויים מפני שהם אינם נזהרים לקבור במקום אחד וישנה סבירות שיש באדמה עצמות מת כשעורה (הלכות טומאת מת ב,טז, פה"מ אהלות ב,ג). בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחֱרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ. שדה שהיה בה קבר ונחרש, וכעת יש בה עצמות מת שנתפרסו בכל השדה, וחכמים גזרו עליה טומאת מת (ונקראת 'בית הפרס', ראה הלכות טומאת מת י,א). אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו וְעַל אַחַת מִן הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה וכו'. אחד מסוגי האוהל המתוארים כאן האהיל על הנזיר יחד עם אחת משתים עשרה הטומאות המנויות לעיל ה"ב. הַשָּׂרִיגִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאִילָנוֹת. ענפי האילן הסוככים על הקרקע. הַפְּרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר. אבנים הבולטות מהגדר וסוככות על הקרקע. אהלים אלו מוגדרים כאוהל רעוע ונחשבים כאוהל רק מדברי חכמים (שם יג,ב). מִטָּה אוֹ גָּמָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שהאוהלים הנעשים מאדם או מבהמה או מכלים מביאים את הטומאה רק מדברי חכמים (שם יט,ו). בְּגוֹלֵל אוֹ בְּדוֹפֵק. גולל הוא הכיסוי המונח על הקבר מלמעלה, והדופק הם האבנים התומכות את הגולל מהצדדים, ומטמאים באוהל ובמגע מדברי חכמים (שם ב,טו). שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. הוסבר לעיל ה"ב.
ז. אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל אֵלּוּ הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי – אֵינוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּנוֹת וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין. אֲבָל כָּל יְמֵי הַטֻּמְאָה אֵין עוֹלִין לוֹ מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ.
ז. טֻמְאַת שִׁבְעָה. שבעה ימים. וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. ממי אפר פרה אדומה המטהרים מטומאת מת.
ח. נָגַע בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִין בַּמֵּת – אֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה דִּין הַמְיֻחָד בַּנָּזִיר, אֲבָל כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּכֵלִים טֻמְאַת שִׁבְעָה – יַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי אִם נָגַע בְּכֵלִים – כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לוֹ יְמֵי טֻמְאָתוֹ בַּכֵּלִים מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ.
ח. נָגַע בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִין בַּמֵּת. ודינו שטמא טומאת שבעה (ראה הלכות טומאת מת ה,ג, ה,יב). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. ה,ג-ה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לוֹ יְמֵי טֻמְאָתוֹ בַּכֵּלִים מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ. שעל מנת שייחשבו לו ימים אלו למניין הנזירות, נשתנה דינו של הנזיר משאר בני אדם ואינו צריך הזאה שלישי ושביעי במקרה זה.
ט. נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע וְהֻחְלַט – כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשִׁבְעַת יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ בֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, אֵין עוֹלִין לוֹ מִימֵי נְזִירוּתוֹ, אֲבָל יְמֵי הֶסְגֵּר עוֹלִין לוֹ. וְכֵן אִם זָב בְּשָׂרוֹ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה – כָּל יְמֵי זִיבוּתָן עוֹלִין לָהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא.
ט. שֶׁנִּצְטָרַע וְהֻחְלַט. שנתגלה אצלו נגע צרעת וטמאו הכהן באופן מוחלט (ונקרא 'מצורע מוחלט'). כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ. הימים שבהם הוא מצורע מוחלט. וְשִׁבְעַת יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ בֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה. לאחר שנרפא הנגע והכהן מטהרו, המצורע מתגלח תגלחת ראשונה וטובל, סופר שבעה ימים ומתגלח תגלחת שנייה וטובל שנית (הלכות טומאת צרעת יא,א-ב). יְמֵי הֶסְגֵּר. כאשר הכהן אינו מטמא את הנגע כנגע מוחלט אלא מסגירו שבעת ימים לבדיקה נוספת (ונקרא 'מצורע מוסגר'). וְכֵן אִם זָב בְּשָׂרוֹ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. ודינם שלאחר שפוסקת זיבתם צריכים להמתין שבעה ימים וטובלים בשביעי ומביאים קרבן ביום השמיני (ראה הלכות מחוסרי כפרה א,ו, ג,א). כָּל יְמֵי זִיבוּתָן עוֹלִין לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין. משום שימי זיבה אינם טעונים תגלחת (בדומה לימי הסגרו של מצורע), ולכן יכולים ימים אלו לעלות לנזיר למניין ימי נזירותו (ראה בבלי נזיר נו,ב).
י. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נִטְמָא הַנָּזִיר בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת, שֶׁיְּמֵי טֻמְאָתוֹ עוֹלִין לוֹ וְאֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם. נִטְמָא בְּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי צָרַעְתּוֹ – סוֹתֵר אֶת כָּל הַקּוֹדְמִין, שֶׁהֲרֵי בִּנְזִירוּתוֹ הוּא עוֹמֵד, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא.
י. בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. טומאות קלות יותר מטומאת זיבה, כגון טומאת שרץ או נבלה. נִטְמָא בְּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי צָרַעְתּוֹ. נזיר שנצטרע בתוך ימי נזירותו, ובתוך ימי צרעתו נטמא למת. שֶׁהֲרֵי בִּנְזִירוּתוֹ הוּא עוֹמֵד וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא. למרות שימי צרעתו אינם עולים לו למניין ימי נזירותו, הוא עדיין נחשב נזיר.
יא. הַנָּזִיר מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה וּבְתִגְלַחַת מִצְוָה, וְאָסוּר בְּיֵין מִצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת. כֵּיצַד? מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיִּשְׁתֶּה הַיּוֹם יַיִן, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לִשְׁתּוֹת, וְאַחַר כָּךְ נָדַר בְּנָזִיר – חָלָה הַנְּזִירוּת עַל הַשְּׁבוּעָה, וְאָסוּר בַּיַּיִן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא אָסוּר בְּיֵין קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
יא. בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה. כמבואר לקמן הי"ב. וּבְתִגְלַחַת מִצְוָה. כדלקמן הט"ו. שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לִשְׁתּוֹת. משום שבועתו. שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. למרות שמצוות הקידוש היא מן התורה, החובה לקדש על היין היא מדברי חכמים (ראה הלכות שבת כט,א, כט,ו).
יב. וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה? הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בְּמֵת שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ – הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ וְקוֹבְרוֹ. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן.
יב. דִּבְרֵי קַבָּלָה. שנלמדו מן הכתוב במסורת.
יג. נָזִיר וְכֹהֵן שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה – יִטַּמֵּא הַנָּזִיר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סוֹתֵר הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה, וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן; שֶׁזֶּה קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת שָׁעָה, וַאֲפִלּוּ הָיָה נְזִיר עוֹלָם, וְהַכֹּהֵן קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם.
יג. שֶׁזֶּה קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת שָׁעָה וַאֲפִלּוּ הָיָה נְזִיר עוֹלָם. שאפילו נזיר עולם אין קדושתו קדושה עצמית התלויה בו מלידתו אלא נובעת מכוח קבלת הנזירות, ויש לו גם אפשרות להתירה, וזאת בניגוד לכהונה (לח"מ; וראה גם הלכות אבל ג,ט).
יד. פָּגְעוּ בּוֹ שְׁנֵי נְזִירִים, אֶחָד נְזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֶחָד נְזִיר מֵאָה יוֹם – יִטַּמֵּא נְזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. הָיָה אֶחָד נְזִיר עוֹלָם וְהַשֵּׁנִי נָזִיר לִזְמַן קָצוּב – יִטַּמֵּא נָזִיר לִזְמַן קָצוּב, שֶׁנְּזִיר עוֹלָם – קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה מִזֶּה.
יד. פָּגְעוּ בּוֹ. במת מצוה. יִטַּמֵּא נְזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שקדושתו קלה מקדושת הנזיר מאה יום. שֶׁנְּזִיר עוֹלָם קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה מִזֶּה. למרות שנזיר עולם מגלח כל שנים עשר חודש, בעוד נזיר לזמן קצוב, אף אם נזר לאלף שנים, אינו מגלח כל זמן נזירותו (כדלעיל ג,יב), חומרת נזיר עולם נובעת הן מהעובדה שעליו להביא קרבנות בכל תגלחת, והן משום שנזירות לזמן קצוב יכולה להיות אף לזמן קצר של שלשים יום (רדב"ז).
טו. וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּתִגְלַחַת מִצְוָה? נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע וְנִרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת – הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ, שֶׁהֲרֵי תִּגְלַחְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְּצֹרָע: "וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ… אֶת רֹאשׁוֹ" וכו' (ויקרא יד,ח-ט), וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה: אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶן – מוּטָב, וְאִם לָאו – יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.
וַהֲלֹא נָזִיר שֶׁגִּלַּח בִּימֵי נִזְרוֹ עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר ו,ה), וּבְכָל מָקוֹם אֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה שֶׁכְּמוֹתוֹ, וְלָמָּה דָּחָה עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַנֶּגַע לַנְּזִירוּת? מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בַּצָּרַעַת, וִימֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וַהֲרֵי אֵינוֹ קָדוֹשׁ בָּהֶן, וּבָטֵל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו, וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא: "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" (שם), וּלְפִיכָךְ בָּא עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַצָּרַעַת וְדָחָה אוֹתוֹ.
טו. הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ. לתגלחת המצורע בסיום צרעתו. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. הסותרות זו את זו (לעיקרון זה ראה גם הלכות ציצית ג,ו, הלכות ייבום וחליצה ו,י).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ט. וּבָטֵל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. נמצא שאין כאן אלא עשה של תגלחת מצורע מול לא תעשה של תגלחת הנזיר, והעשה דוחה את הלא תעשה.

תקציר הפרק 

פרק ז' הלכות נזיר

נזיר שנטמא

🍇יש טומאות שסותרות את ימי נזרו וספירת הימים של הנזיר.
🍇יש טומאות שעוצרות את ימי נזרו אך לא סותרות את ספירת ימי נזרו.

🍇סותר הכל – טומאה ישירה ממת קיים.
🍇עוצר וממשיך – טומאת מת עקיפה, או מת שאינו שלם, וכן ימי הצרעת אם נזיר נצטרע.
🍇 אינו סותר – מגע באוהל המת או כלים הנוגעים בו, ימי הסגר מצורע, שאר טומאות.

מת מצוה – מותר להיטמא לו.
תגלחת מצורע – מותר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נזירה שהפילה לאחר 40 ימי הריון – האם נטמאת?

2.נזיר שנטמא בשגגה-מותר בטומאה וגילוח?

3.מותר לנזיר לטוס לאומן ולא יכנס לבית הקברות?

תשובות
1-כן 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן