א. מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת" וגו' (דברים יב,ב), וְנֶאֱמַר: "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ" וגו' (שם ז,ה). וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנְּאַבֵּד אוֹתָהּ מִכָּל אַרְצֵנוּ, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבֹּשׁ אוֹתוֹ – נְאַבֵּד כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (שם יב,ג) – בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
א. לְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ. להשמיד ולכלות אותה ואת הכלים שמשרתים אותה בהם (לאופן האיבוד ראה לקמן ח,ו). אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת. "אשר עבדו שם הגוים… ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ. "ומצבתם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש". לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ. לחפש אותה בכל מקומותיה בכדי להשמידה. אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבֹּשׁ אוֹתוֹ וכו'. רק במקומות שנכבשו בחוץ לארץ על ידי ישראל, צריכים לחפש אחר העבודה זרה ולהשמידה. מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. מארץ ישראל.
א. שו"ע יו"ד קמו,יד-טו. לְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה. וצריך לכנות לה שם גנאי (שו"ע).
ב. עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ, וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ, וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ, וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ – אָסוּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ" (דברים ז,כו). וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ – לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ", וְאַחַת מִשּׁוּם "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (שם יג,יח).
ב. וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ. כלים שמשרתים בהם אותה. וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ. חפצים הניתנים לה כקרבן או מתנה (ראה לקמן הל' טו-טז). אָסוּר בַּהֲנָאָה. שלא תופק ממנו כל תועלת שימושית. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. נאמר בנוגע לשלל של עיר הנידחת, שנאסר כחרם משום חומרת עבודה זרה (ראה לעיל ד,ז).
ב. שו"ע יו"ד קלט,א.
כְּגוֹן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וכו'. שהיו נוהגים כך לצורך תקרובת עבודה זרה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שכל דבר ששייכותו לעבודה זרה נודעה על ידי סימן, אסור בהנאה.
כְּגוֹן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וכו'. שהיו נוהגים כך לצורך תקרובת עבודה זרה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שכל דבר ששייכותו לעבודה זרה נודעה על ידי סימן, אסור בהנאה.
ג. בְּהֵמָה שֶׁהִקְרִיבוּהָ לַעֲבוֹדָה זָרָה – כֻּלָּהּ אֲסוּרָה. אֲפִלּוּ פִּרְשָׁהּ וְעַצְמוֹתֶיהָ וְקַרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ וְעוֹרָהּ – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בָּעוֹר סִימָן שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁזֶּה הָעוֹר תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה הוּא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין שֶׁקּוֹרְעִין קֶרַע עָגֹל כְּנֶגֶד הַלֵּב וּמוֹצִיאִין הַלֵּב – הֲרֵי כָּל אוֹתָן הָעוֹרוֹת שֶׁהֵן כָּךְ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. אֲפִלּוּ פִּרְשָׁהּ וְעַצְמוֹתֶיהָ וכו'. למרות שאינם בכלל בשרה (ראה למשל הלכות מאכלות אסורות ד,יח, הלכות אבות הטומאה א,ז), משום שכולה בכלל קרבן לעבודה זרה (ראה גם הלכות אישות ה,ב).
ד. מַה בֵּין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל? עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז,כה) – מִשֶּׁפְּסָלוֹ נַעֲשָׂה לוֹ אֱלוֹהַּ; וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂם בַּסָּתֶר" (שם כז,טו) – עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר, שֶׁהֵן עֲבוֹדָתָהּ. וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין שֶׁל גּוֹי וּבֵין שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה.
ד. אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה מִיָּד. אחר שנעשתה. מִשֶּׁפְּסָלוֹ. מן הזמן שעשאו הגוי לפסל. וְשָׂם בַּסָּתֶר. "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר", ולמדו מכאן שלא נאסרה עד ש'שם בסתר'. דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר שֶׁהֵן עֲבוֹדָתָהּ. שאדם מישראל אינו מעוניין שאחרים ידעו שהוא עובד לה, ואינו עובד אלא בסתר. וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה. כלים או חפצים אחרים המשמשים לפולחן. אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן. שהשימוש בהם הוא הגורם לאסרם.
ד. שו"ע יו"ד קלט,א. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד. ועבודה זרה של מומר, יש אומרים שאסורה בהנאה מיד כדין עבודה זרה של גוי, ויש אומרים שאינה נאסרת עד שתעבד כדין עבודה זרה של ישראל (ראה ט"ז).
ה. הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה – שְׂכָרוֹ מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתָהּ לְגוֹי, שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר, וּמַכּוֹשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה: אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ – יַחֲזִירֵן לַגּוֹי; וְכֵן אִם מָשַׁךְ וְלא נָתַן מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה – כְּמֶקַח טָעוּת הוּא; מָשַׁךְ וְנָתַן מָעוֹת – יוֹלִיכָהּ לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן גּוֹי וְגֵר שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם גּוֹי, יָכוֹל הוּא הַגֵּר לוֹמַר לַגּוֹי: 'טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת', 'אַתָּה יֵין נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּרוֹת'. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר – אָסוּר.
הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה: אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ – יַחֲזִירֵן לַגּוֹי; וְכֵן אִם מָשַׁךְ וְלא נָתַן מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה – כְּמֶקַח טָעוּת הוּא; מָשַׁךְ וְנָתַן מָעוֹת – יוֹלִיכָהּ לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן גּוֹי וְגֵר שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם גּוֹי, יָכוֹל הוּא הַגֵּר לוֹמַר לַגּוֹי: 'טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת', 'אַתָּה יֵין נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּרוֹת'. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר – אָסוּר.
ה. לַאֲחֵרִים. שלא לשימושו האישי. שֶׁהוּא לוֹקֶה. משום האיסור "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (לעיל ג,ט). שְׂכָרוֹ מֻתָּר. ואין הוא נחשב כתמורה לעבודה זרה, האסורה בהנאה (לקמן ה"ט, הלכות מאכלות אסורות יג,טו). וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתָהּ לְגוֹי שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. כדין גוי שעשה עבודה זרה לעצמו, בכל אופן שכרה מותר. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר. איסור הנאה חל רק עם סיום מלאכת יצירת הפסל. וּמַכּוֹשׁ הָאַחֲרוֹן. פעולתו האחרונה של היוצר, שהיא סיום היצירה. אֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אינו בעל ערך ממוני. וכך נמצא שהשכר ניתן על העבודה שלפני זמן האיסור.
גְּרוּטָאוֹת. שברי כלי מתכת. אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ יַחֲזִירֵן לַגּוֹי. ואינו חייב לאבדם כיוון שלא הגיעו לידו. אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה. השווה הלכות זכייה ומתנה א,יד. כְּמֶקַח טָעוּת הוּא. ולכן אף שהעבודה זרה הגיעה לידו, היא אינה נחשבת ברשותו ואינו חייב לאבדה. מָשַׁךְ וְנָתַן מָעוֹת יוֹלִיכָהּ לְיָם הַמֶּלַח. שבמקרה זה העבודה זרה נחשבת ברשותו וחייב לאבדה.
מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר. וצריך לאבדה (ראה גם הלכות מאכלות אסורות יג,כב-כג).
גְּרוּטָאוֹת. שברי כלי מתכת. אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ יַחֲזִירֵן לַגּוֹי. ואינו חייב לאבדם כיוון שלא הגיעו לידו. אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה. השווה הלכות זכייה ומתנה א,יד. כְּמֶקַח טָעוּת הוּא. ולכן אף שהעבודה זרה הגיעה לידו, היא אינה נחשבת ברשותו ואינו חייב לאבדה. מָשַׁךְ וְנָתַן מָעוֹת יוֹלִיכָהּ לְיָם הַמֶּלַח. שבמקרה זה העבודה זרה נחשבת ברשותו וחייב לאבדה.
מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר. וצריך לאבדה (ראה גם הלכות מאכלות אסורות יג,כב-כג).
ה. שו"ע יו"ד קמג,ב. הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וכו'. שו"ע יו"ד קמו,ג-ד. יָכוֹל הוּא הַגֵּר לוֹמַר לַגּוֹי טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. וישראל מומר שהמיר אחד מבניו עמו ומת האב, לא יכול האח שלא המיר לומר כן לאחיו המומר. וכן ישראל שיש לו שותפות עם גוי והגיעה עבודה זרה לידי הישראל, אינו יכול לומר לגוי ליטלה תמורת מעות או דבר אחר (ש"ך).
ו. צוּרוֹת שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן גּוֹיִם לְנוֹאי – מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה, וְצוּרוֹת שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן לַעֲבוֹדָה – אֲסוּרִין. כֵּיצַד? כָּל הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת בַּכְּפָרִים – אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין לַעֲבוֹדָה. וְהַנִּמְצָאוֹת בַּמְּדִינָה: אִם הָיוּ עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה, וְהָיָה בְּיַד הַצּוּרָה צוּרַת מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר אוֹ סַיִף אוֹ עֲטָרָה וְטַבַּעַת – חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא לַעֲבוֹדָה, וְאָסוּר בַּהֲנָיָה; וְאִם לָאו – הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת לְנוֹאי, וּמֻתָּר.
ו. צוּרוֹת. דמויות אדם. לְנוֹאי. כקישוט. הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת בַּכְּפָרִים. שאין דרכם לעסוק בענייני נוי. בַּמְּדִינָה. בעיר. עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה. שהוא סימן של חשיבות. צוּרַת מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר וכו'. חפצים המסמלים אדנות. עֲטָרָה. כתר.
ו. שו"ע יו"ד קמא,א. צוּרוֹת שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן גּוֹיִם לְנוֹאי מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה. וכן צורות שתולים על הצוואר (כצלב וכדומה), אינן נחשבות צלם ומותרות בהנאה (רמ"א), ואם ידוע שמשתחווה להן אסור (ש"ך). וְהָיָה בְּיַד הַצּוּרָה צוּרַת מַקֵּל וכו'. כתבו האחרונים שמלשון הרמב"ם והשו"ע משמע שבפתח המדינה כל צורה שבידה דברים אלו, אסורה (ש"ך), ויש סוברים שדווקא צורת אדם אסורה, אך שאר צורות אין חזקתן לעבודה זרה ומותרות בהנאה אף כשעומדות בפתח המדינה (ב"ח). והט"ז כתב שאינו אסור אלא אם כן ידוע שיש שעובדים לצורה כזו. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת לְנוֹאי וּמֻתָּר. ויש שכתבו שאינו מותר אלא אם כן יודע בוודאות שנעשה לנוי (ש"ך).
ז. צְלָמִים הַנִּמְצָאִים מֻשְׁלָכִים בַּשְּׁוָקִים אוֹ בְּתוֹךְ הַגְּרוּטָאוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שִׁבְרֵי צְלָמִים. אֲבָל הַמּוֹצֵא יַד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ רַגְלָהּ אוֹ אֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ מֻשְׁלָךְ – הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה. הוֹאִיל וְיָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הָאֵבֶר מִן הַצּוּרָה הַנֶּעֱבֶדֶת – הֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁבִּטְּלוּהָ הַגּוֹיִם.
ז. בַּשְּׁוָקִים. מקומות ציבוריים. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. שהיותם מושלכים הוא סימן לכך שאינם עבודה זרה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שִׁבְרִי צְלָמִים. שבוודאי יש להניח שאינם עבודה זרה (וראה לקמן ח,יא דין שברי עבודה זרה). הוֹאִיל וְיָדַע בְּוַדַּאי וכו'. במקרה של ידיעה ברורה שמדובר בעבודה זרה, אין להתיר אברים שלמים שלה אלא אם כן בוטלה (לדין הביטול על ידי גוי ראה לקמן ח,ח).
ז. שו"ע יו"ד קמא,ב. צְלָמִים הַנִּמְצָאִים מֻשְׁלָכִים בַּשְּׁוָקִים… וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שִׁבְרִי צְלָמִים. ולדעת השו"ע דווקא המוצא שברי צלמים, מותרים, אך המוצא צלמים שאינם שבורים, אסורים. אֲבָל הַמּוֹצֵא יַד עֲבוֹדָה זָרָה… הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה. והשו"ע כתב ששברי עבודה זרה מותרים בהנאה, משום שמן הסתם נשברו על ידי גויים ונחשבה שבירתם כביטול (וראה ש"ך). אך אם אבר זה עומד על בסיס, אסור, משום שמוכח שנעשה כך מתחילה ולא נשבר (ראה ט"ז).
ח. הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה וּדְרָקוֹן: אִם הָיוּ כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, אוֹ בִּגְדֵי שָׁנִי, אוֹ שֶׁהָיוּ חֲקוּקִין עַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין; וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים – מֻתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לְנוֹאי. וְכֵן שְׁאָר הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת עַל כָּל הַכֵּלִים – חֶזְקָתָן לְנוֹאי, וּמֻתָּרִין.
ח. וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים. שאינם כלים מכובדים. וּדְרָקוֹן. צורת איש בעל סנפירים וקשקשים רבים בגבו (פה"מ עבודה זרה ג,ג). ולדעת רבים מן המפרשים הכוונה ליצור הדומה לנחש ואשר יש לו מעין בליטות על גופו, ולכל הפחות על צווארו (ראה בבלי עבודה זרה מג,א וברש"י שם).
ח. שו"ע יו"ד קמא,ג. צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה. דהיינו צורות הנעשות לשם חמה ולבנה, כגון מלך מעוטר היושב על עגלה המיוחס לשמש וכדומה, אבל ציור עגול לשמש או כקשת ללבנה, מותר (רמ"א ע"פ פה"מ לרמב"ם), ויש מחמירים אף בציורים אלו (לבוש). וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים. דהיינו כלים מבוזים, כגון סירים וכוסות ששותים בהם, בין כשהצורות נמצאות מעל מקום המים, בין כשנמצאות למטה ממקום המים (שו"ע). וכתבו האחרונים שכלים בינוניים, שאינם מכובדים ככלי כסף וזהב ולא מבוזים כסירים וכוסות, אסורים (ש"ך). וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לְנוֹאי. כתב השו"ע שאף כלים מכובדים כשידוע שלא נעבדו, מותרים. ויש מחמירים שאף בכלים מבוזים, אם הצורה שעליהם נעבדת, כגון שמדובר בצורת כוכבים ומזלות, אף כשאין ידוע בוודאות שכלים אלו נעבדו, אסורים. והרמ"א כתב שהמנהג כדעה הראשונה, ואף לדעה האחרונה, בזמננו שאין רגילים לעבוד לכוכבים ומזלות, מותר, אך יש מחמירים בכל אופן. והש"ך כתב שאין כל טעם להחמיר בדבר.
ט. עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַתִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. כֵּיצַד? עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּצוּרוֹת שֶׁל נוֹאי, אֲפִלּוּ אַחַת בְּכַמָּה אֲלָפִים – יוֹלִיךְ הַכֹּל לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה בְּכַמָּה כּוֹסוֹת אוֹ חֲתִיכָה מִן הַבָּשָׂר שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתָהּ בְּכַמָּה חֲתִיכוֹת – יוֹלִיךְ הַכֹּל לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן עוֹר לָבוּב שֶׁנִּתְעָרֵב בְּכַמָּה עוֹרוֹת – הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה.
עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ אֶחָד מִמְּשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹ תִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ – הֲרֵי הַדָּמִין אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן כַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ" (דברים ז,כו) – כָּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִכֹּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרָבְתָּהּ, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהָ. י עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה – אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרָה, וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ.
סְפֵק עֲבוֹדָה זָרָה אָסוּר, וּסְפֵק סְפֵקָהּ מֻתָּר. כֵּיצַד? כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנָּפַל בְּאוֹצָר מָלֵא כּוֹסוֹת – כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה וְכָל מְשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. פָּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנִיִּים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
טַבַּעַת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה טַבָּעוֹת, וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל – הֻתְּרוּ כֻּלָּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָיְתָה בִּכְלַל הַשְּׁתַּיִם שֶׁנָּפְלוּ. נִתְעָרְבָה בְּמֵאָה וְנֶחְלְקוּ, אַרְבָּעִים לְמָקוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים לְמָקוֹם אַחֵר, וְנָפְלוּ הָאַרְבָּעִים כֻּלָּן לְטַבָּעוֹת אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָאֲסוּרָה, בָּרֹב הִיא. נָפְלוּ הַשִּׁשִּׁים לְטַבָּעוֹת אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן אֲסוּרוֹת.
עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ אֶחָד מִמְּשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹ תִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ – הֲרֵי הַדָּמִין אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן כַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ" (דברים ז,כו) – כָּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִכֹּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרָבְתָּהּ, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהָ. י עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה – אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרָה, וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ.
סְפֵק עֲבוֹדָה זָרָה אָסוּר, וּסְפֵק סְפֵקָהּ מֻתָּר. כֵּיצַד? כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנָּפַל בְּאוֹצָר מָלֵא כּוֹסוֹת – כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה וְכָל מְשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. פָּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנִיִּים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
טַבַּעַת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה טַבָּעוֹת, וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל – הֻתְּרוּ כֻּלָּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָיְתָה בִּכְלַל הַשְּׁתַּיִם שֶׁנָּפְלוּ. נִתְעָרְבָה בְּמֵאָה וְנֶחְלְקוּ, אַרְבָּעִים לְמָקוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים לְמָקוֹם אַחֵר, וְנָפְלוּ הָאַרְבָּעִים כֻּלָּן לְטַבָּעוֹת אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָאֲסוּרָה, בָּרֹב הִיא. נָפְלוּ הַשִּׁשִּׁים לְטַבָּעוֹת אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן אֲסוּרוֹת.
ט. אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. אם התערבו בדברים המותרים, הכל נאסר בהנאה. כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. דוגמא למשמשי עבודה זרה. חֲתִיכָה מִן הַבָּשָׂר וכו'. דוגמא לתקרובת (לקמן הט"ו). עוֹר לָבוּב. שהוא קרוע כנגד הלב בקרע עגול, וחזקתו שהוקרב לעבודה זרה (לעיל ה"ג).
עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה. למרות שהיא אסורה בהנאה. הֲרֵי הַדָּמִין אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. האיסור נתפס אף בכסף התמורה (שלא כבאיסורי הנאה אחרים – ראה הלכות מאכלות אסורות ח,טז, יג,טו).
עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה. למרות שהיא אסורה בהנאה. הֲרֵי הַדָּמִין אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. האיסור נתפס אף בכסף התמורה (שלא כבאיסורי הנאה אחרים – ראה הלכות מאכלות אסורות ח,טז, יג,טו).
ט. עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַתִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. שו"ע יו"ד קמ,א.
עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה… הַדָּמִין אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. שו"ע יו"ד קמד,א.
עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה… הַדָּמִין אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. שו"ע יו"ד קמד,א.
י. אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָיָה. שאף זו הנאה מעבודה זרה. וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת. מותר להדליק מן האש עצמה.
בְּאוֹצָר. מחסן. פָּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת. יצאה אחת מן הכוסות, מאותן הכוסות שהתערבה בהן כוס של עבודה זרה. וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. שיש בדבר ספק כפול ('ספק ספקא'), שהרי התערובת הראשונה נאסרה מחמת ספק, שמא מדובר בכוס של עבודה זרה, וכוס מאלו התערבה באחרות, והוא ספק נוסף.
וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל. ואבדו לגמרי. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָיְתָה בִּכְלַל הַשְּׁתַּיִם שֶׁנָּפְלוּ. מכיוון שהטבעות שנפלו אבדו לגמרי, תולים שהאיסור היה בהן. נִתְעָרְבָה בְּמֵאָה וְנֶחְלְקוּ… שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָאֲסוּרָה בָּרֹב הִיא. מכיוון שכל הטבעות קיימות, האיסור בוודאי נמצא בהן, ולפיכך הולכים אחר הרוב.
בְּאוֹצָר. מחסן. פָּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת. יצאה אחת מן הכוסות, מאותן הכוסות שהתערבה בהן כוס של עבודה זרה. וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. שיש בדבר ספק כפול ('ספק ספקא'), שהרי התערובת הראשונה נאסרה מחמת ספק, שמא מדובר בכוס של עבודה זרה, וכוס מאלו התערבה באחרות, והוא ספק נוסף.
וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל. ואבדו לגמרי. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָיְתָה בִּכְלַל הַשְּׁתַּיִם שֶׁנָּפְלוּ. מכיוון שהטבעות שנפלו אבדו לגמרי, תולים שהאיסור היה בהן. נִתְעָרְבָה בְּמֵאָה וְנֶחְלְקוּ… שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָאֲסוּרָה בָּרֹב הִיא. מכיוון שכל הטבעות קיימות, האיסור בוודאי נמצא בהן, ולפיכך הולכים אחר הרוב.
י. פירש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. אמר אברהם: לפי הסוגיא השנויה בזבחים (עד,א) בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים, ואותן האחרונים מותרין שהן נקראים ספק ספקא.
שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. אמר אברהם: כל זו הסוגיא (בבלי זבחים, עד,א) אינה כהלכה דיחידאה היא, דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה. והא דאמרינן "איסורא ברובא איתיה" נמי ליתא, דשמואל ור' אושעיא פליגי דרב דסבירא ליה הכי.
שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. אמר אברהם: כל זו הסוגיא (בבלי זבחים, עד,א) אינה כהלכה דיחידאה היא, דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה. והא דאמרינן "איסורא ברובא איתיה" נמי ליתא, דשמואל ור' אושעיא פליגי דרב דסבירא ליה הכי.
י. עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה וכו'. שו"ע יו"ד קמב,א. וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת. כאשר אינה קשורה בגחלת (ט"ז).
כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנָּפַל בְּאוֹצָר מָלֵא כּוֹסוֹת. שו"ע יו"ד קמ,א. פָּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. ולדעת השו"ע תערובת זו (תערובת שנייה) אסורה. ואם נפלה מתערובת זו כוס אחת לשתי כוסות אחרות (תערובת שלישית), כולן
מותרות.
וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל הֻתְּרוּ כֻּלָּם. והשו"ע כתב שאף אם נפל לים או נאבד מהעולם רק דבר אחד מהתערובת הראשונה, מותר ליהנות מהנשארים, אך אין ליהנות מאף אחד מהם בפני עצמו אלא לכל הפחות משניים יחד, וכן אסור לאדם אחד ליהנות מכולם יחד. והביא גם את דעת הרמב"ם.
כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנָּפַל בְּאוֹצָר מָלֵא כּוֹסוֹת. שו"ע יו"ד קמ,א. פָּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. ולדעת השו"ע תערובת זו (תערובת שנייה) אסורה. ואם נפלה מתערובת זו כוס אחת לשתי כוסות אחרות (תערובת שלישית), כולן
מותרות.
וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל הֻתְּרוּ כֻּלָּם. והשו"ע כתב שאף אם נפל לים או נאבד מהעולם רק דבר אחד מהתערובת הראשונה, מותר ליהנות מהנשארים, אך אין ליהנות מאף אחד מהם בפני עצמו אלא לכל הפחות משניים יחד, וכן אסור לאדם אחד ליהנות מכולם יחד. והביא גם את דעת הרמב"ם.
יא. הָאֲשֵׁרָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ – אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת – אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ. וְאִם אֵין שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת – עוֹבֵר תַּחְתֶּיהָ כְּשֶׁהוּא רָץ.
יא. הָאֲשֵׁרָה. אילן המשמש לעבודה זרה. שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת. שהיו עובדים לאילן עצמו. אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. בצלו של הגזע, שיש בכך מעין הנאה מעבודה זרה. בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים. הענפים הדקים, שאינם צל חשוב. עוֹבֵר תַּחְתֶּיהָ כְּשֶׁהוּא רָץ. להראות שהליכתו שם אינה לרצונו.
יא. שו"ע יו"ד קמב,ט. אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. השו"ע (סעיף י) הוסיף שאסור לשבת בצל שבתוך בית עבודה זרה או בארבע אמות שכנגד פתחו, אך בצל שאחורי הבית, מותר, ויש אוסרים אף בצל שאחורי הבית. ואם דרך הרבים קדמה לבית העבודה זרה ואין לו דרך אחרת, מותר לכל הדעות לעבור אף בתוכו או בארבע אמות שכנגד הפתח ואינו צריך לרוץ (ראה ש"ך וט"ז). וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ. וראשונים רבים סבורים שיש איסור אף בצל צלה (הצל הקלוש שחורג מגבולות צל העץ עצמו), וכל שכן שאסור בצל שריגיה ועליה (ט"ז וראה כס"מ). וְאִם יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. קצרה כמוה (שו"ע). אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ. דווקא תחתיה, אבל לעבור בצלה מותר בכל אופן (רמ"א).
יב. אֶפְרוֹחִין שֶׁקִּנְּנוּ בָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְאִמָּן – מֻתָּרִין, וְהַבֵּיצִים וְהָאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן – אֲסוּרִין, שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן. וְהַקֵּן עַצְמָהּ שֶׁבְּרֹאשָׁהּ – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹף מֵבִיא עֵצָיו מִמָּקוֹם אַחֵר.
יב. אֶפְרוֹחִין שֶׁקִּנְּנוּ בָּהּ. המצויים בקן שעל האשרה. וְאֵינָן צְרִיכִין לְאִמָּן. עצמאיים. וְהַקֵּן עַצְמָהּ. הענפים ממנו הוא עשוי. מֵבִיא עֵצָיו מִמָּקוֹם אַחֵר. ואינם מעץ האשרה.
יב. והביצים והאפרוחים שצריכין לאמן אסורין שהרי האשרה בסיס להן. אמר אברהם: היה לו לומר מפני שהן כגידולי אשרה.
והקן עצמה שבראשה מותר שהרי העוף מביא עציו ממקום אחר. אמר אברהם: דוקא שהביא ממקום אחר.
והקן עצמה שבראשה מותר שהרי העוף מביא עציו ממקום אחר. אמר אברהם: דוקא שהביא ממקום אחר.
יב. שו"ע יו"ד קמב,ח. אֶפְרוֹחִין שֶׁקִּנְּנוּ בָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְאִמָּן מֻתָּרִין. אך לא יעלה על האשרה ליטול אותם, משום שבעלייתו נהנה מהאשרה, אלא יכה את הקן והם יפלו (רמ"א).
יג. נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים – אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר – יוּצַן, וְאַחַר כָּךְ יַסִּיק בְּעֵצִים שֶׁל הֶתֵּר וְיֹאפֶה בּוֹ. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת וְלֹא צִנְּנוֹ – הַפַּת אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת – יוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ הַפַּת לְיָם הַמֶּלַח, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בָּהּ, וּשְׁאָר הַכִּכָּרוֹת מֻתָּרִין.
יג. נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים. לקח מן האשרה עצים להסקה. יוּצַן. יש להמתין עד שיתקרר התנור, כדי שלא ליהנות מחום עצי האשרה. הַפַּת אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. שנאפתה מחום עצי האשרה (ראה הלכות מאכלות אסורות טז,כב). וּשְׁאָר הַכִּכָּרוֹת מֻתָּרִין. הואיל והאיסור עצמו אינו ניכר בפת, הקלו בתערובת, ושלא כתערובת עבודה זרה ממש (לעיל ה"ט).
יד. נָטַל מִמֶּנָּה כַּדְכֵד וְאָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד – אָסוּר בַּהֲנָיָה. נִתְעָרֵב בִּבְגָדִים אֲחֵרִים – יוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתוֹ הַבֶּגֶד לְיָם הַמֶּלַח, וּשְׁאָר הַבְּגָדִים מֻתָּרִין.
וּמֻתָּר לִטַּע תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת, בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁהֵן צְרִיכִין לְצֵל, בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁצֵּל הָאֲשֵׁרָה שֶׁהוּא אָסוּר, עִם הַקַּרְקַע שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת – גּוֹרְמִין לִירָקוֹת אֵלּוּ לִצְמֹחַ, וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם.
לְפִיכָךְ, שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה – מֻתָּר לִזְרֹעַ אוֹתָהּ, וּפָרָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁנֵּי עֲבוֹדָה זָרָה – תֵּאָכֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וּמֻתָּר לִטַּע תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת, בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁהֵן צְרִיכִין לְצֵל, בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁצֵּל הָאֲשֵׁרָה שֶׁהוּא אָסוּר, עִם הַקַּרְקַע שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת – גּוֹרְמִין לִירָקוֹת אֵלּוּ לִצְמֹחַ, וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם.
לְפִיכָךְ, שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה – מֻתָּר לִזְרֹעַ אוֹתָהּ, וּפָרָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁנֵּי עֲבוֹדָה זָרָה – תֵּאָכֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יד. נָטַל מִמֶּנָּה כַּדְכֵד. לקח מן האשרה מקל לעשותו מכשיר לאריגה.
בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁהֵן צְרִיכִין לְצֵל. אף בזמן הקיץ שצל האשרה מועיל לצמיחתם. גּוֹרְמִין לִירָקוֹת אֵלּוּ לִצְמֹחַ. זה וזה גורמים יחד, ולא האיסור לבדו (ראה גם הלכות מעשר שני י,כא).
לְפִיכָךְ שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ וכו'. שאף במקרים הללו ישנם איסור והיתר הגורמים יחד.
בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁהֵן צְרִיכִין לְצֵל. אף בזמן הקיץ שצל האשרה מועיל לצמיחתם. גּוֹרְמִין לִירָקוֹת אֵלּוּ לִצְמֹחַ. זה וזה גורמים יחד, ולא האיסור לבדו (ראה גם הלכות מעשר שני י,כא).
לְפִיכָךְ שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ וכו'. שאף במקרים הללו ישנם איסור והיתר הגורמים יחד.
יד. נָטַל מִמֶּנָּה כַּדְכֵד וכו'. שו"ע יו"ד קמב,ג.
וּמֻתָּר לִטַּע תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת וכו'. שו"ע יו"ד קמב,יא.
לְפִיכָךְ שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ… מֻתָּר לִזְרֹעַ אוֹתָהּ וּפָרָה שֶׁפִּטְּמָהּ… תֵּאָכֵל. דווקא בדיעבד, אבל אסור לזבל או לפטם לכתחילה (ש"ך).
וּמֻתָּר לִטַּע תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת וכו'. שו"ע יו"ד קמב,יא.
לְפִיכָךְ שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ… מֻתָּר לִזְרֹעַ אוֹתָהּ וּפָרָה שֶׁפִּטְּמָהּ… תֵּאָכֵל. דווקא בדיעבד, אבל אסור לזבל או לפטם לכתחילה (ש"ך).
טו. בָּשָׂר אוֹ יַיִן אוֹ פֵּרוֹת שֶׁהֱכִינוּם לְהַקְרִיבָם לַעֲבוֹדָה זָרָה – לֹא נֶאֶסְרוּ בַּהֲנָאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיסוּ אוֹתָם לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיַּקְרִיבוּם לְפָנֶיהָ. הִקְרִיבוּם לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה – נַעֲשׂוּ תִּקְרֹבֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וְהוֹצִיאוּם – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְעוֹלָם. וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִלּוּ מַיִם וָמֶלַח – אָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה, וְהָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה.
טו. שֶׁהֱכִינוּם לְהַקְרִיבָם. ייעדו אותם לכך, אך טרם הקריבום לפניה ממש. וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה… אָסוּר בַּהֲנָאָה. שחזקתו שהוקרב לה.
טז. הַמּוֹצֵא כְּסוּת וְכֵלִים וּמָעוֹת בְּרֹאשׁ עֲבוֹדָה זָרָה: אִם מְצָאָן דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין; וְאִם מְצָאָן דֶּרֶךְ כָּבוֹד – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. כֵּיצַד? מָצָא כִּיס מָעוֹת תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, כְּסוּת מְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל רֹאשׁוֹ, כְּלִי כָּפוּי עַל רֹאשׁוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מָצָא בְּרֹאשׁוֹ דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן חוּץ לִמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ. אֲבָל אִם מְצָאָן בִּפְנִים, בֵּין דֶּרֶךְ כָּבוֹד בֵּין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי –
כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר, אֲפִלּוּ מַיִם וָמֶלַח. וּפְעוֹר וּמַרְקוּלִיס, כָּל הַנִּמְצָא עִמָּהֶן, בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ – אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן אַבְנֵי מַרְקוּלִיס, כָּל אֶבֶן הַנִּרְאֵית שֶׁהִיא עִמּוֹ – אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן חוּץ לִמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ. אֲבָל אִם מְצָאָן בִּפְנִים, בֵּין דֶּרֶךְ כָּבוֹד בֵּין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי –
כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר, אֲפִלּוּ מַיִם וָמֶלַח. וּפְעוֹר וּמַרְקוּלִיס, כָּל הַנִּמְצָא עִמָּהֶן, בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ – אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן אַבְנֵי מַרְקוּלִיס, כָּל אֶבֶן הַנִּרְאֵית שֶׁהִיא עִמּוֹ – אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה.
טז. כְּסוּת. בגדים. דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. מונחים בצורה שאינה לכבוד, וניכר שאינם תקרובת. דֶּרֶךְ כָּבוֹד. שנראה שהניחום שם בכדי לפאר את האליל. כְּלִי כָּפוּי עַל רֹאשׁוֹ. הפוך, וראשו של האליל בחלל הכלי. שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שמסוגו מקריבים בבית המקדש. הֲרֵי זֶה אָסוּר. משום תקרובת.
טו-טז. שו"ע יו"ד קלט,ה-ו. שֶׁהֱכִינוּם לְהַקְרִיבָם לַעֲבוֹדָה זָרָה. והכיכרות שנותנים לכהני העבודה זרה, מותרים, שאינם תקרובת לעבודה זרה אלא שכר לכמרים (שו"ע סעיף ח). וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה. כתב השו"ע (סעיפים ט-י) שנרות של שעווה שמדליקים לפני עבודה זרה, אסורים משום נוי עבודה זרה. אך חתיכות של שעווה שנותנים לפניה מותרות, שאינן לא תקרובת ולא נוי.
כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר. והשו"ע כתב שאף לפנים, אין לאסור אלא דברים הראויים להקרבה על גבי המזבח, אך מה שאינו רגיל להקרבה על גבי המזבח, אף לפנים מותר (כשאינו דרך כבוד).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שקיים הבדל בין דרך כבוד ודרך בזיון, ובין דברים הקרבים למזבח וכאלה שאינם. וּפְעוֹר וּמַרְקוּלִיס. שאופן עבודתם המקובל הוא בדרך בזיון (לעיל ג,ב).
טו-טז. שו"ע יו"ד קלט,ה-ו. שֶׁהֱכִינוּם לְהַקְרִיבָם לַעֲבוֹדָה זָרָה. והכיכרות שנותנים לכהני העבודה זרה, מותרים, שאינם תקרובת לעבודה זרה אלא שכר לכמרים (שו"ע סעיף ח). וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה. כתב השו"ע (סעיפים ט-י) שנרות של שעווה שמדליקים לפני עבודה זרה, אסורים משום נוי עבודה זרה. אך חתיכות של שעווה שנותנים לפניה מותרות, שאינן לא תקרובת ולא נוי.
כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר. והשו"ע כתב שאף לפנים, אין לאסור אלא דברים הראויים להקרבה על גבי המזבח, אך מה שאינו רגיל להקרבה על גבי המזבח, אף לפנים מותר (כשאינו דרך כבוד).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שקיים הבדל בין דרך כבוד ודרך בזיון, ובין דברים הקרבים למזבח וכאלה שאינם. וּפְעוֹר וּמַרְקוּלִיס. שאופן עבודתם המקובל הוא בדרך בזיון (לעיל ג,ב).
יז. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה – נֶהֱנִין בָּהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין בָּהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים – נֶהֱנִין בָּהֶן וַאֲפִלּוּ בְּטוֹבַת הַכּוֹמְרִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר.
יז. שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה. בבעלותה. נֶהֱנִין בָּהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וכו'. מותר להשתמש בהם, בתנאי שאין מחזיקים טובה לעבודה זרה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים. שותפות במרחץ או בגינה. בְּטוֹבַת הַכּוֹמְרִין וכו'. כיוון שהמקום בבעלות משותפת, החזקת הטובה לכמרים אינה נראית כהחזקת ידי העבודה הזרה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר. שאז נמצא שמהנה את העבודה הזרה.
יז. שו"ע יו"ד קמג,ג. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר. יש ראשונים (רש"י, טור) הסוברים שבטובת הנאה ללא נתינת שכר לעולם מותר, ואף בנתינת שכר מותר ליהנות אם השכר מגיע לאחרים בלבד ולא לכהניה, אך אם חלק מהשכר מגיע לכהניה, על אף שמגיע גם לאחרים, אסור, וכן פסק השו"ע (ראה ש"ך). והרמ"א כתב שיש אומרים שאף כשהשכר מגיע לכהניה מותר, אלא אם כן הגינה או המרחץ עומדים בחצר העבודה זרה עצמה, או שהשכר מגיע לעבודה זרה עצמה, וניתן להקל כדעה זו.
יח. מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה – מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹאי וְלֹא לַעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהֵיהֶם" (דברים ז,כה, יב,ב-ג) – בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן מִנְהַג אֱלֹהוּת, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁמְּבַזִּין אוֹתָן, כְּגוֹן זוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבִּיב וְהַכֹּל מַשְׁתִּינִין בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ – אָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ.
יח. מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. שעומדת בו דמות אליל. עוֹמֶדֶת עַל הַבִּיב וְהַכֹּל מַשְׁתִּינִין בְּפָנֶיהָ. שכך נוהגים במרחץ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ אָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ. שהרי נוהגים בה מנהג אלוהות לפי דרך עבודתה (ראה לעיל ג,ב).
יח. שו"ע יו"ד קמב,יד.
יט. סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁשָּׁחַט בָּהּ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן, וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן אָסוּר לַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן. וְאִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד וְהַשְׁחָתָה – מֻתָּר.
יט. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. שהמית בהמה, ואם כן אין כאן הנאה מעבודה זרה. בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת… מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן. נוטה למות מחמת מחלה, שממהרים לשחוט אותה להכשירה לאכילה בטרם תמות ותיאסר כנבלה (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,יא-טו). חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד וְהַשְׁחָתָה. בצורה הגורמת לבשר נזק.
יט. שו"ע יו"ד קי,א, קמב,ב. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. ואם הסכין ישנה ולא ליבן אותה מקודם, אסור לשחוט בה לכתחילה שמא בלוע בה איסור (שו"ע ורמ"א).