א. מִי שֶׁיָּצָא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חוּץ לַמְּדִינָה וְעָמַד בְּמָקוֹם בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אוֹ בְּסוֹפוֹ, וְאָמַר 'שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם זֶה', וְחָזַר לְעִירוֹ וְלָן שָׁם – יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ לְמָחָר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְזֶה הוּא עִקַּר עֵרוּבֵי תְּחוּמִין – לְעָרֵב בְּרַגְלָיו. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּהֲנָחַת מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת בִּלְבַד בְּמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא וְלֹא עָמַד שָׁם, אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא, אֶלָּא יְשַׁלַּח עֵרוּבוֹ בְּיַד אַחֵר וְיַנִּיחֶנּוּ לוֹ.
א. וְחָזַר לְעִירוֹ. לאחר כניסת השבת שהוא זמן חלות העירוב (לעיל ו,יב). וְזֶה הוּא עִקַּר עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְעָרֵב בְּרַגְלָיו וכו'. האופן הפשוט לקנות שביתה במקום מסוים הוא להימצא בו בכניסת השבת, וההיתר לערב על ידי הנחת מזון שתי סעודות (לעיל ו,א) הוא קולא שהקלו על העשיר שלא יצטרך ללכת בעצמו למקום שבו רוצה לקנות שביתה.
ב. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִקְבֹּעַ שְׁבִיתָתוֹ בְּמָקוֹם יָדוּעַ אֶצְלוֹ, כְּגוֹן אִילָן אוֹ בַּיִת אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְיֵשׁ בֵּינוֹ וּבֵינוֹ כְּשֶׁחָשֵׁכָה אַלְפַּיִם אַמָּה אוֹ פָּחוֹת, וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ וְהָלַךְ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְיִקְנֶה בּוֹ שְׁבִיתָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ וְלֹא עָמַד שָׁם אֶלָּא הֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ לָלוּן אֶצְלוֹ אוֹ שֶׁחָזַר מֵעַצְמוֹ לָלוּן אוֹ נִתְעַכֵּב – לְמָחָר יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ עַד מָקוֹם שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹ וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקְבֹּעַ שָׁם שְׁבִיתָתוֹ וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁעָמַד שָׁם אוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ שָׁם.
ב. וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ. יצא לדרך. שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. החליט.
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָנִי, שֶׁאֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לְהַנִּיחַ עֵרוּב, אוֹ בְּדָחוּק, כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תֶּחֱשַׁךְ; וְהוּא שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁקָּבַע בּוֹ שְׁבִיתָה קֹדֶם שֶׁתֶּחֱשַׁךְ אִם רָץ בְּכָל כֹּחוֹ, וְיִהְיֶה בֵּינוֹ וּבֵין אוֹתוֹ מָקוֹם כְּשֶׁתֶּחֱשַׁךְ אַלְפַּיִם אַמָּה אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם לֹא הָיָה דָּחוּק וְלֹא עָנִי, אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אֲפִלּוּ רָץ בְּכָל כֹּחוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּין הַמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בּוֹ וּבֵין הַמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשֵׁכָה יָתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה, אוֹ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הַמָּקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם, וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשֵׁכָה.
ג. בְּעָנִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לְהַנִּיחַ עֵרוּב. לעני אין יכולת לשלח את עירובו ביד אחר, ולכן התירו לו לערב באופן זה ולא הטריחוהו לערב ברגליו. אוֹ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הַמָּקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה. לא הגדיר בדעתו את המקום המדויק שבו רוצה לקנות שביתה (מבואר לקמן ה"ה). וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשֵׁכָה. שהמקום שבו הוא נמצא בעת שחשכה נעשה למקום שביתתו.
ד. מִי שֶׁעָמַד מִבְּעוֹד יוֹם בִּרְשׁוּת יָחִיד וְקָנָה שָׁם שְׁבִיתָה, אוֹ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת יָחִיד הַיְדוּעָה אֶצְלוֹ וְקָבַע שָׁם שְׁבִיתָתוֹ – הֲרֵי זֶה מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיְתָה רְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה אוֹ תֵּל אוֹ נֶקַע: אִם הָיָה בָּהּ בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת – מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ; וְאִם הָיְתָה יָתֵר עַל בֵּית סָאתַיִם – אֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת וְחוּצָה מֵהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְכֵן אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה.
ד. מִי שֶׁעָמַד מִבְּעוֹד יוֹם בִּרְשׁוּת יָחִיד וְקָנָה שָׁם שְׁבִיתָה וכו'. ראה גם הלכות שבת כז,ד. מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה. מקום שהוקף מחיצות שלא לשימוש של מגורים. תֵּל אוֹ נֶקַע. מקום גבוה או נמוך עשרה טפחים מהקרקע בשטח של ארבעה על ארבעה טפחים, ונחשב כרשות היחיד (שם יד,א). אִם הָיָה בָּהּ בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת… יָתֵר עַל בֵּית סָאתַיִם אֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת וכו'. שמקום בעל שטח קטן מבית סאתיים (כ–1150 מ"ר) הוא רשות היחיד, ומקום בעל שטח גדול יותר נחשב ככרמלית שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות (שם טז,א). וְכֵן אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה. דין המניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה שווה לדין השובת ברגליו במקום כזה, ואין לו אלא אלפיים אמה מחוץ לארבע אמות של עירובו (ראה לעיל ו,ד).
ה. הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם וְלֹא סִיֵּם מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ – לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שָׁם. כֵּיצַד? הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְאָמַר: 'שְׁבִיתָתִי בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית' אוֹ 'בְּבִקְעָה פְּלוֹנִית' אוֹ 'בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה' אוֹ 'אַלְפַּיִם מִמְּקוֹמִי זֶה' – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק, וְאֵין לוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשֵׁכָה.
ה. וְלֹא סִיֵּם מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ. לא הגדיר מקום מדויק שבו רוצה לשבות.
ו. אָמַר: 'שְׁבִיתָתִי תַּחַת אִילָן פְּלוֹנִי' אוֹ 'תַּחַת סֶלַע פְּלוֹנִית': אִם יֵשׁ תַּחַת אוֹתוֹ הָאִילָן אוֹ אוֹתוֹ סֶלַע שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יָתֵר – לֹא קָנָה שְׁבִיתָה, שֶׁהֲרֵי לֹא כִּוֵּן מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ, שֶׁאִם בָּא לִשְׁבֹּת בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אֵלּוּ, שֶׁמָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת אֵלּוּ הָאֲחֵרוֹת הוּא שֶׁקָּנָה.
ז. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בְּעִקָּרוֹ אוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבִּדְרוֹמוֹ אוֹ שֶׁבִּצְפוֹנוֹ; וְאִם הָיָה תַּחְתָּיו פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה אַמּוֹת וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת תַּחְתָּיו – קָנָה, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם שִׁעוּר שְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וַהֲרֵי מִקְצָת מְקוֹמוֹ מְסֻיָּם.
הָיוּ שְׁנַיִם בָּאִים בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא קוֹבֵעַ בּוֹ שְׁבִיתָה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מַכִּיר – זֶה שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר, וְהַמַּכִּיר מִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת הוּא וַחֲבֵרוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא מַכִּיר.
הָיוּ שְׁנַיִם בָּאִים בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא קוֹבֵעַ בּוֹ שְׁבִיתָה, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מַכִּיר – זֶה שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר, וְהַמַּכִּיר מִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת הוּא וַחֲבֵרוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא מַכִּיר.
ז. בְּעִקָּרוֹ. בסמוך לגזע. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם שִׁעוּר שְׁנֵי מְקוֹמוֹת וַהֲרֵי מִקְצָת מְקוֹמוֹ מְסֻיָּם. אין תחת האילן או הסלע שטח מספיק לשני מקומות נפרדים של ארבע אמות ובהכרח ישנו חלק מוגדר שבו קנה שביתה.
מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר. ממנה את חברו המכיר שיקנה עבורו שביתה.
ח. אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶחָד מֵהֶן לְהוֹלִיךְ לָהֶן עֵרוּבָן לְמָקוֹם יָדוּעַ וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ, וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ וְלֹא הוֹלִיךְ עֵרוּבָן: הֵן לֹא קָנוּ שְׁבִיתָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻנַּח שָׁם עֵרוּבָן, וְאֵין לָהֶן לְהַלֵּךְ מִמְּדִינָתָן אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ; וְהוּא קָנָה שָׁם עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת שָׁם וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ, לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְמָחָר לְהַלֵּךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וּלְהַלֵּךְ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם לְכָל רוּחַ.
ח. הֵן לֹא קָנוּ שְׁבִיתָה וכו'. אנשי העיר התכוונו לקנות שביתה באמצעות הנחת עירוב באותו המקום, ומכיוון שהעירוב לא הונח שם לא קנו שביתה. ואילו השליח התכוון לקנות שביתה ברגליו, ומכיוון שיצא לדרך קנה שביתה אף על פי שלא הגיע לשם בפועל לפני כניסת השבת (כדלעיל ה"ב).
ט. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁצָּרִיךְ הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ – לֹא שֶׁיֵּצֵא וְיֵלֵךְ בַּשָּׂדֶה, אֶלָּא אֲפִלּוּ יָרַד מִן הָעֲלִיָּה לֵילֵךְ לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וְקֹדֶם שֶׁיָּצָא מִפֶּתַח הֶחָצֵר הֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק, וְקָנָה שְׁבִיתָה. וְכֵן כָּל הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: 'שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ כָּל שֶׁהוּא – קָנָה שָׁם שְׁבִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִי שֶׁיָּצָא בְּרַגְלָיו וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁקּוֹנֶה בּוֹ שְׁבִיתָה, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ – קָנָה.
ט. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ה"ב. יָרַד מִן הָעֲלִיָּה. עליית הגג. אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. בשונה מהמערב במאכל שצריך לברך על העירוב ולומר שקונה שם שביתה (לעיל ו,כד). שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. החליט בדעתו.
י. הַתַּלְמִידִים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בְּלֵילֵי שַׁבָּת בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים אֵצֶל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים שֶׁפִּתָּן מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים הַבָּאִים שָׁם, וּבָאִים וְלָנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ – מְהַלְּכִים אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, לֹא מִמְּקוֹם הָאֲכִילָה; שֶׁאִלּוּ מָצְאוּ סְעוּדָתָן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא הָיוּ יוֹצְאִין לַשָּׂדֶה, וְאֵין דַּעְתָּן סוֹמֶכֶת לְדִירָה אֶלָּא עַל בֵּית מִדְרָשָׁם.