פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַהֶקְדֵּשׁוֹת – אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לֹא בְּקַרְקַע וְלֹא בַּעֲבָדִים, שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת, שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף" (על פי ויקרא כז,יט) – אֶחָד הַכֶּסֶף וְאֶחָד שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁשָּׁוִין כֶּסֶף, אֲפִלּוּ סֻבִּין.
א. אֵין פּוֹדִין אוֹתָן. אין משלמים תמורתם כדי להוציאם לחולין. שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. הושוו להם מבחינה הלכתית, כפי שנלמד מן הכתוב "והתנחלתם אתם לבניכם" (ויקרא כה,מו, הלכות גנבה ב,ב). שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. אין להם ערך ממוני, אלא משמשים רק הוכחה על חובה ממונית. שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף. ראה לקמן הי"ב בביאור. סֻבִּין. קליפות גרגרי החיטה לאחר טחינתה, וערכן נמוך ביותר.
ב. כָּל הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו – מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ – מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף הַחֹמֶשׁ לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וְהַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף – הֲרֵי הוּא כַּהֶקְדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְדִין אֶחָד לָהֶם.
ב. מוֹסִיף חֹמֶשׁ. תוספת רבע מהקרן (כדלעיל ד,ה). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,ג. וְהַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף הֲרֵי הוּא כַּהֶקְדֵּשׁ עַצְמוֹ וְדִין אֶחָד לָהֶם. שמועלים בו, ואם יפדה את החומש מההקדש, יוסיף חומש על פדייתו (ראה הלכות מעילה א,ה; ושלא כהקדש שני המבואר לקמן ה"ד שעליו לא מוסיף חומש).
ג. הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו – אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן – יָצָא הַקֹּדֶשׁ לְחֻלִּין, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ.
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן. אֲבָל בְּשַׁבָּת – מִפְּנֵי עֹנֶג שַׁבָּת הֻתְּרוּ לוֹ לֶאֱכֹל, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן הַחֹמֶשׁ, וַהֲרֵי הַגִּזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ.
ג. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מדברי חכמים. הֻתְּרוּ לוֹ לֶאֱכֹל. הקדשים הותרו באכילה. וַהֲרֵי הַגִּזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ. גזברי ההקדש יתבעו ממנו את הכסף ביום חול, ולכן בצירוף טעם זה התירו מפני עונג שבת (כס"מ, והשווה הלכות מעשר שני ה,יב).
ד. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם וְנִפְדּוּ, אִם פָּדָה הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ – מוֹסִיף חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וְהַמַּקְדִּישׁ שֶׁפָּדָה לְעַצְמוֹ הוּא שֶׁמּוֹסִיף חֹמֶשׁ, לֹא הַמִּתְכַּפֵּר בָּהּ שֶׁפְּדָיָהּ. וְהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן הוּא הַחַיָּב בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ, אֲבָל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו" וכו' (ויקרא כז,טו) – הַמַּקְדִּישׁ, לֹא הַמַּתְפִּיס.
ד. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם וְנִפְדּוּ. כדלעיל ה,יא. לֹא הַמִּתְכַּפֵּר בָּהּ שֶׁפְּדָיָהּ. כגון אדם שנדר להביא קרבן וחברו הפריש עבורו את הקרבן, אין הנודר עצמו מוסיף חומש על פדיונו, אלא רק המקדיש עצמו כשפודה. וְהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן. דבר שהיה חולין והקדישו בתחילה. הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי. דבר שעברה אליו קדושה מכוח דבר אחר שהוקדש ונפדה (כגון המקדיש בהמה ולאחר שנפסלה חילל אותה על בהמה אחרת, אם בא לפדות את השנייה, אינו מוסיף חומש). הַמַּקְדִּישׁ לֹא הַמַּתְפִּיס. שתוספת החומש היא דווקא כשפודה את הדבר שהיה חולין והקדישו בתחילה, ולא בדבר שהקדושה עברה אליו מכוח קדושה אחרת.
ה. לְפִיכָךְ, אִם חִלֵּל בְּהֵמָה עַל בְּהֵמָה שְׁנִיָּה, בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם, אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ אוֹ אֶת הַתְּמוּרָה לְעַצְמוֹ – אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
ה. חִלֵּל. פדה. אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. שאמר על בהמת חולין שתהיה קודש תמורת הבהמה הראשונה, ובמקרה זה שתיהן קודש (ראה הלכות תמורה ב,ב). כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ. כגון שנפל בה מום.
ו. הַמַּפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ וְחִלְּלוֹ עַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת, וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר וְנִתְּקָה הַבְּהֵמָה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ לִרְעִיָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ – הֲרֵי הִיא סָפֵק אִם מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ הוֹאִיל וְהִיא קָרְבַּן עוֹלָה וַהֲרֵי הִיא גּוּף אַחֵר וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר הוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ.
ו. וְחִלְּלוֹ עַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת. על מנת להקריבה לאשם ולהתכפר בה. וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר. כגון שאבדה הבהמה השנייה, והביא אחרת לאשם ולאחר מכן נמצאה הבהמה השנייה. וְנִתְּקָה הַבְּהֵמָה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ לִרְעִיָּה. נעתקה הבהמה השנייה מדין קרבן אשם לדין רעייה עד שיפול בה מום ותיפדה, ודמיה הולכים לקרבן עולת נדבה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות פסולי המוקדשין ד,יד. הֲרֵי הִיא סָפֵק אִם מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. כשפודה אותה לאחר שנפל בה מום. הוֹאִיל וְהִיא קָרְבַּן עוֹלָה. שמעיקר הדין הבהמה עצמה כשרה לעולה ולא רק דמיה קרבים עולה (ראה שם הט"ו). וַהֲרֵי הִיא גּוּף אַחֵר וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת. שאינה הקרבן המקורי שנפל בו המום אלא בהמה אחרת, וכמו כן אינה קרבה לאשם אלא לעולה, ומטעמים אלו אין להגדירה כהקדש שני אלא כהקדש ראשון (לח"מ, וראה כס"מ שגרס והסביר אחרת).
ז. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין עוֹשִׂין בּוֹ תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא דָּנָה תּוֹרָה בִּתְמוּרָה אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כֵּיצַד? הָיוּ לְפָנָיו בֶּהֱמַת חֻלִּין וּבֶהֱמַת קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, וְאָמַר: 'זוֹ חֲלִיפַת זוֹ' אוֹ 'זוֹ תְּמוּרַת זוֹ' – לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר: 'הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ', אוֹ 'הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ' – דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְיָצָאת הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה לְחֻלִּין, וְנִתְפְּסָה הַשְּׁנִיָּה.
ז. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין עוֹשִׂין בּוֹ תְּמוּרָה. ואם המיר בהם אין הקדושה חלה על הבהמה המומרת (הלכות תמורה א,יב). זוֹ חֲלִיפַת זוֹ אוֹ זוֹ תְּמוּרַת זוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם. שלשונות אלו הן לשונות תמורה. הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ. לשון זו יכולה לשמש לתמורה ויכולה לשמש לפדיון ופירושה תלוי בהקשר (ראה הלכות תמורה ב,ג), וכשהשתמש בלשון זו ביחס לקדשי בדק הבית, מכיוון שלא ממירים אותם, מפרשים אנו שכוונתו לפדיון. אוֹ הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ. שאינה לשון תמורה אלא לשון פדיון (הלכות תמורה א,א). וְיָצָאת הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה לְחֻלִּין. דווקא שנפל בבהמה זו מום, אבל אם לא נפל בה מום, אין קדשי בדק הבית תמימים יוצאים מידי מזבח לעולם (כדלעיל ה,ה).
ח. וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם – אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְחִלְּלָן עַל פָּחוֹת מִשָׁוְיֵיהֶן, אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר שֶׁחִלְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – הֲרֵי זֶה פָּדוּי, וְיָצָא לְחֻלִּין, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים, וְחַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת דָּמָיו.
ח. חֲקִירַת דָּמִים. בדיקת שווי ההקדש קודם הפדיון, על מנת שייפדה בשווי המתאים (כדלקמן הי"א). וְחַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת דָּמָיו. במקרה שכבר פדה לפני חקירת הדמים, עליו להשלים את הסכום.
ט. כֵּיצַד? הָיְתָה לוֹ בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה עֲשָׂרָה, וּבֶהֱמַת חֻלִּין שֶׁשָּׁוָה חֲמִשָּׁה, וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ' – הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית וְיָצָאת לְחֻלִּין, אֲבָל צָרִיךְ לְהַשְׁלִים הַחֲמִשָּׁה.
וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – הֲרֵי זוֹ יָצָאת לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וְתִכָּנֵס הַשְּׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ שָׁוָה אוֹ יַשְׁלִים דָּמֶיהָ.
ט. הֲרֵי זוֹ יָצָאת לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. שבהמת הקדש אסורה בגיזה ובעבודה, ולאחר הפדיון מותרת בכך (הלכות מעילה א,ז, א,יב; ובפסקה הקודמת מדובר בבהמת קדשי מזבח שנפל בה מום לאחר הקדשה שהיא אסורה בגיזה ועבודה גם אחרי הפדיון שם ה"ט).
י. שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁזּוֹ בְּדָמֶיהָ, אֲפִלּוּ בָּאוּ אַחַר כֵּן מֵאָה וְאָמְרוּ: 'שֶׁל קֹדֶשׁ הָיְתָה יָפָה' – אֵינוֹ חוֹזֵר; הוֹאִיל וַחֲקִירַת הַדָּמִים מִדִּבְרֵיהֶן, לֹא הֶחֱמִירוּ בָּהּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם, וּבָאוּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁהוֹנָה הֶקְדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא – חוֹזֵר.
י. שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה. שלשה שמאים בקיאים מטעם ההקדש (כדלקמן ח,ב). שֶׁזּוֹ בְּדָמֶיהָ. שבהמת החולין שווה בערכה לבהמת ההקדש. אֵינוֹ חוֹזֵר. אין צורך לחזור ולהשלים את ההפרש. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם. ואין זו שומה ראויה שהרי שמים את ההקדשות בשלושה (שם). שֶׁהוֹנָה הֶקְדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא שהטעה את ההקדש אפילו בדבר מועט ביותר.
יא. אֵין פּוֹדִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ אַכְסְרָה, אֶלָּא בַּחֲקִירַת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם פָּדָה – יַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? 'פָּרָה זוֹ תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ', 'טַלִּית זוֹ תַּחַת טַלִּית זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ' – הֶקְדֵּשׁ פָּדוּי, וְיַד הַהֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה: אִם הָיְתָה הַשְּׁנִיָּה יָפָה מִן הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹתֵר – לוֹקְחִין אוֹתָהּ הַגִּזְבָּרִין וְשׁוֹתְקִין; וְאִם אֵינָהּ יָפָה – מַשְׁלִים אֶת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וּמוֹסִיף חֹמֶשׁ.
אֲבָל אִם אָמַר: 'טַלִּית זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת טַלִּית שֶׁל הֶקְדֵּשׁ', וּ'פָרָה זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת פָּרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ', אֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שָׁוָה חֲמִשָּׁה וְשֶׁלּוֹ שָׁוָה עֲשָׂרָה – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְנוֹתֵן שְׁתֵּי סְלָעִים וּמֶחֱצָה, שֶׁהֲרֵי בְּדָמִים קְצוּבִים פָּדָה. וּשְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה חֹמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יא. אַכְסְרָה. באומד, ללא משקל ומדידה מדויקים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ח. לוֹקְחִין אוֹתָהּ הַגִּזְבָּרִין וְשׁוֹתְקִין. אף שיש בשווייה יותר מהפדיון והחומש. מַשְׁלִים אֶת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם.
שֶׁהֲרֵי בְּדָמִים קְצוּבִים פָּדָה. וקיבל על עצמו לפדות בערך זה ולא פחות ממנו, ולכן אף אם יש הפרש בין מה שאמר לשווי ההקדש, מוסיף חומש על הקרן שאמר. וּשְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ד. למרות שבדמים קצובים פדה, אין הטלית או הפרה נחשבים כהקדש ראשון אלא כהקדש שני שאין מוסיפים חומש בפדייתו.
יב. הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ, מָשַׁךְ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם – נוֹתֵן מָאתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ" (על פי ויקרא כז,יט) – בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף הוּא שֶׁלּוֹ. מְשָׁכוֹ בְּמָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן אֶת הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה – נוֹתֵן מָאתַיִם. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וַהֲרֵי קָנָה בִּמְשִׁיכָה וְנִתְחַיֵּב בְּדָמִים.
יב. מָשַׁךְ בְּמָנֶה. משך את ההקדש והתחייב לתת עבורו מאה דינרים. עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם. עלה ערכו של ההקדש למאתיים. וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. לשון הפסוק הוא: "ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו" (ויקרא כז,יט), והציטוט כאן נמשך אחר לשון התוספתא ערכין ד,ד (לפי הנוסח בכתבי היד ובדפוס ראשון), ובדומה לכך בבבלי בכמה מקומות (כגון ברכות מז,ב, שבת קכח,א וראה תוס' שם ד"ה ונתן הכסף). בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף הוּא שֶׁלּוֹ. ולכן לא נקנה לו על ידי המשיכה, ונמצא שהתייקר בעודו ברשות ההקדש. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. והמושך מן ההדיוט קונה במשיכה קודם נתינת הדמים (הלכות מכירה ג,ד; וראה גם הלכות מכירה ט,ב). וַהֲרֵי קָנָה בִּמְשִׁיכָה. ונמצא שהוזל ההקדש ברשות הפודה.
יג. פָּדָה בְּמָאתַיִם וְנָתַן הַדָּמִים, וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה – כְּבָר קָנָה בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף, וּמוֹשֵׁךְ אֶת שֶׁלּוֹ, וְזָכָה הַהֶקְדֵּשׁ בְּמָאתַיִם. פָּדָהוּ בְּמָנֶה וְנָתַן הַדָּמִים, וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם – מַה שֶּׁפָּדָה פָּדוּי, וְאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא הַמָּנֶה שֶׁכְּבָר נָתַן, וְאֵין אוֹמְרִין כָּאן: לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, שֶׁאֲפִלּוּ הַהֶדְיוֹט אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל 'מִי שֶׁפָּרַע', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְאֵין הַהֶקְדֵּשׁ רָאוּי לְקַבֵּל 'מִי שֶׁפָּרַע'.
יג. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. ובהדיוט יכול המוכר לחזור בו ולבטל המקח אם נתייקר החפץ לאחר נתינת הדמים קודם שמשך הקונה (הלכות מכירה ג,ד). עַד שֶׁיְּקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות מכירה ז,א-ב, שלמרות שעל פי הדין יכול לחזור בו במקרה כזה, אין זה מעשה ישראל ועליו לקבל 'מי שפרע' ככל מי שאינו עומד בדיבורו שבית דין מקללים אותו בנוסח זה: 'מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה… הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. וְאֵין הַהֶקְדֵּשׁ רָאוּי לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. ולכן אין ההקדש יכול לחזור בו והפודה מקבלו במנה.

יד. הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ שִׁטְרֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת – אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד שֶׁקָּדַם.

אֲבָל כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַהֶקְדֵּשׁ הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ וְתֵצֵא הַשָּׂדֶה לְחֻלִּין – יֵשׁ לְבַעַל חוֹב וְלָאִשָּׁה לִגְבּוֹת מִן הַפּוֹדֶה, שֶׁהֲרֵי שִׁעְבּוּדָהּ עוֹמֵד עַל קַרְקַע זוֹ.

יד. וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ שִׁטְרֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. שהקדיש לאחר שהתגרש מאשתו ולא שילם לה כתובתה, או לאחר שלווה (ואם הקדיש קודם שגירש ראה לקמן הי"ז). שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד שֶׁקָּדַם. בניגוד לקרקע משועבדת שנמכרה לאחר, שהשעבוד עדיין בתוקף ויכולה האישה או בעל החוב לגבות (הלכות מלווה ולווה יט,ג), ההקדש מפקיע את השעבוד (וראה גם הלכות מלווה ולווה יח,ז).
שֶׁהֲרֵי שִׁעְבּוּדָהּ עוֹמֵד עַל קַרְקַע זוֹ. וכשהשדה יוצאת מיד ההקדש, חוזר השעבוד לתוקפו.
טו. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי לָקוֹחוֹת, שֶׁכָּתְבָה לָרִאשׁוֹן: 'דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ' וּמָכַר לַשֵּׁנִי, שֶׁהִיא טוֹרֶפֶת מִן הַשֵּׁנִי.
טו. לִשְׁנֵי לָקוֹחוֹת וכו'. למקרה שהשדה המשועבדת לכתובה נמכרה ללקוח שמכר אותה ללקוח אחר, והאישה התחייבה לקונה הראשון שלא תגבה כתובתה משדהו, שלאחר שהקונה הראשון מכר לקונה השני, יכולה לגבות כתובתה מן השדה, שהרי לא התחייבה לשני שלא תגבה ממנו (הלכות מלווה ולווה יט,ח). וכמו כן במקרה שלנו לאחר שנפדתה השדה מיד ההקדש, האישה (או בעל החוב) יכולים לגבות מהפודה.
טז. וְכֵיצַד פּוֹדִין קַרְקַע זֶה הָאִישׁ? מַשְׁבִּיעִין הָאִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה, כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין, וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ שִׁשִּׁים יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאוֹמֵר: 'כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנַת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ'.
וְאַחַר שֶׁפּוֹדִין אוֹתָהּ, וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ בְּדִינָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן – חוֹזֵר הַפּוֹדֶה וּמַגְבֶּה לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ הַחוֹב מֵאָה וְהַשָּׂדֶה שָׁוָה תִּשְׁעִים, עַל מְנַת כָּךְ פּוֹדֶה אוֹתָהּ הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ.
אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹב שְׁנַיִם בִּדְמֵי הַשָּׂדֶה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁוָה מֵאָה וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה מָאתַיִם – אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ עַל מְנַת לִתֵּן הַחוֹב אוֹ הַכְּתֻבָּה, אֶלָּא פּוֹדִין אוֹתָהּ סְתָם, שֶׁאִם הִתְנוּ לִתֵּן – אֵינָהּ נִפְדֵּית כְּלָל.
טז. מַשְׁבִּיעִין הָאִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין. שעל המלווה להישבע לפני שנוטל מהנכסים המשועבדים שלא פרע כבר הלווה את חובו ושלא נמחל או נמכר לאיש אחר (הלכות מלווה ולווה כב,י). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,כז. וְאוֹמֵר כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנַת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. וכאשר סכום זה גבוה מסכום הכתובה או החוב, משלם להקדש את היתרה, ומשלם לאישה או לבעל החוב, והשדה שלו (תפא"י ערכין ו,ב).
וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ בְּדִינָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. כאשר שווי השדה וסכום החוב שווים, אין אומרים שייטול אותה מההקדש ללא תשלום על מנת שיגבו האישה או בעל החוב מחשש שיאמרו שההקדש יוצא ללא פדיון, ולכן ייתן אפילו דינר אחד. ומטעם זה האישה או בעל החוב עצמם אינם נוטלים ישירות מההקדש (אף אם יתנו את ההפרש או דינר להקדש) שמא יאמרו שההקדש יוצא ללא פדיון שהרי הם נוטלים אותו ישירות כתשלום הכתובה או החוב. וַאֲפִלּוּ הַחוֹב מֵאָה וְהַשָּׂדֶה שָׁוָה תִּשְׁעִים עַל מְנַת כָּךְ פּוֹדֶה אוֹתָהּ הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ. אף שעל הפודה לתת לבעל החוב את כל שווי השדה (תשעים), אין מאפשרים לו לפדות ללא תוספת דינר (ראה פה"מ ערכין ו,ב).
אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹב שְׁנַיִם בִּדְמֵי הַשָּׂדֶה וכו'. מכיוון שאנשים יכולים להעריך השדה עד פי שניים משוויה, יכולים לסבור שיש בפדיון גם כדי תשלום החוב וגם יתרה המיועדת להקדש. אולם כאשר החוב הוא פי שניים מדמי השדה, לא ניתן לסבור כן וחזר החשש שיאמרו שהשדה אינה נפדית כלל (כס"מ; וראה מרכה"מ שפירש באופן אחר). אֶלָּא פּוֹדִין אוֹתָהּ סְתָם שֶׁאִם הִתְנוּ לִתֵּן אֵינָהּ נִפְדֵּית כְּלָל. פודים את השדה כפדיון רגיל, כך שכסף הפדיון הולך להקדש והשדה שייכת ללוקח, ואין אפשרות לפדות באופן שמתנים על מנת לתת דינר להקדש ואת שווי השדה לאישה או לבעל החוב (פה"מ ערכין ו,ב).
יז. הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְגָבָת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ – אֵינָהּ גּוֹבָה עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָיָה, שֶׁמָּא קִינוּנְיָא עָשׂוּ עַל הַהֶקְדֵּשׁ, וְאֵין אוֹמְרִין: אִלּוּ רָצָה, הָיָה אוֹמֵר: 'בְּטָעוּת הִקְדַּשְׁתִּי', וְיִשָּׁאֵל עַל הֶקְדֵּשׁוֹ לְחָכָם, וְהָיָה חוֹזֵר לוֹ.
יז. וְגָבָת כְּתֻבָּתָהּ. באה לגבות כתובתה מהנכסים שנפדו (כדלעיל הל' יד-טו). עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָיָה. שבעלה יאסור על עצמו הנאה ממנה, ופירוש הדבר שלא יחזור לשאת אותה לעולם. שֶׁמָּא קִינוּנְיָא עָשׂוּ עַל הַהֶקְדֵּשׁ. שרצו להערים בצורה כזו על ההקדש ולגבות את הנכסים (ראה גם הלכות אישות יז,י). וְאֵין אוֹמְרִין וכו'. אף שיש לו אפשרות אחרת להחזיר לעצמו את ההקדש, באמצעות התרת הנדר (ראה הלכות נדרים ד,ז), איננו סומכים על כך וחוששים להערמה.
יח. וְכֵן אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ: 'מָנֶה לִפְלוֹנִי חוֹב עָלַי' אוֹ 'כְּלִי זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא', שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׁטָר בְּיַד בַּעַל חוֹב – אֵינוֹ גּוֹבֶה עַל פִּי זֶה אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. כְּלִי זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא. שהיה מופקד אצלי והקדשתיו. שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וכך יוכל חברו לגבות את חובו מהפודה מן ההקדש. אֵינוֹ גּוֹבֶה עַל פִּי זֶה. אין בעל החוב יכול לגבות מהפודה מן ההקדש על סמך אמירתו של הלווה בלבד. אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הט"ז, שצריך להישבע שלא פרע לו הלווה את החוב ורק לאחר מכן יוכל הפודה לתת לו את חובו ממה שפדה (כדלעיל הט"ז).
יט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבָרִיא. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו, וְאָמַר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּישׁ: 'מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי' – נֶאֱמָן, שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה עָרְמָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ וְחוֹטֵא לַאֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת. לְפִיכָךְ, אִם אָמַר: 'תְּנוּ אוֹתָהּ לוֹ' – נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה; וְאִם לֹא אָמַר 'תְּנוּ' – אֵין נוֹתְנִין לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּיָדוֹ שְׁטַר חוֹב מְקֻיָּם, וַהֲרֵי זֶה נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי הַצַּוָּאָה. וְאִם אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ אָמַר 'תְּנוּ' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת: אִם נִתְקַיֵּם שְׁטָרוֹ – נִשְׁבָּע, וְגוֹבֶה מִן הַפּוֹדֶה, לֹא מִן הַהֶקְדֵּשׁ.
יט. שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה עָרְמָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ… וְחוֹטֵא לַאֲחֵרִים. אין אדם חוטא בשביל שירוויחו אחרים, כגון בניו או יורשיו. וַהֲרֵי זֶה נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי הַצַּוָּאָה. בשני המקרים הללו הוא נוטל ישירות מההקדש על סמך אמירתו של הלווה, משום שכשאומר 'מנה לפלוני בידי' בשעת הקדש, כוונתו שההקדש לא יחול על מנה זה (מרכה"מ).
כ. מִי שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהִפְקִיר אֶת נְכָסָיו אוֹ הִקְדִּישָׁן אוֹ הֶחֱרִימָן – אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ, עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה.
כ. אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. ולכן אם זכה אדם בנכסים שיצא עליהם קול שהופקרו, בית דין מוציאים מידו ומחזירים לבעלים. וכן כשיצא קול שהקדיש, אין אוסרים עליו להשתמש בנכסיו, וכמו כן מותר להגבות נכסים אלו לבעל חוב באופן ישיר ללא צורך בתהליך הפדייה.

תקציר הפרק 

פרק ז' הלכות ערכים וחרמים

פדיית הקדשות

🔹התשלום עבור הפדייה יתבצע בכסף ומטלטלים בלבד (ולא קרקע)
🔹המקדיש מוסיף חומש , מלבד בהקדש שני (כמפורט בפרק).
🔹בעלי מום – נפדים בשווי המקורי.
🔹שמאות – יש לפדות לפי אומדן מקצועי, ויד ההקדש עליונה.
🔹הקנין נעשה בכסף. משיכה מועילה רק במקום שמועילה בהדיוט.
🔹שיעבוד מוקדם – נגבה מהשדה רק אחר שנפדית, ובלבד שנודע לפני שהקדיש.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות ערכין וחרמין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שפודין בהמה שנקנתה מכסף פדיון – האם מוסיפים חומש?

2.מהי חקירת דמים היא בירור השווי האמיתי של ההקדש?

3.האם ניתן לפדות כתובה המשועבדת לקרקע הקדש?

תשובות
1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן