א. תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט – מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָחָי" (דברים ד,מב; יט,ד-ה) – עֲשֵׂה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה, וְחַיֵּי בַּעֲלֵי חָכְמָה וּמְבַקְּשֶׁיהָ בְּלֹא תַּלְמוּד, כְּמִיתָה חֲשׁוּבָה. וְכֵן הָרַב שֶׁגָּלָה – מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ.
א. שֶׁנֶּאֱמַר וָחָי. המנוסה לעיר המקלט היא כדי לתת לגולה חיים, ויש לסייע לחיי הגולה בעיר המקלט. וְכֵן הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. כדי שיהיה לו חיות מן התורה שמלמד.
ב. עֶבֶד שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט – אֵין רַבּוֹ חַיָּב לְזוּנוֹ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לְרַבּוֹ. אִשָּׁה שֶׁגָּלָת לְעִיר מִקְלָט – בַּעְלָהּ חַיָּב לְזוּנָהּ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לָהּ: 'שְׂאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ', אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ מַסְפִּיקִין לָהּ.
ב. עֶבֶד שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט אֵין רַבּוֹ חַיָּב לְזוּנוֹ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לְרַבּוֹ. האדון אינו חייב לספק לעבדו הכנעני מזונות, וגם אם אינו מספק לו מזון עליו להמשיך לעבוד לו ולהתפרנס מן הצדקה (הלכות עבדים ט,ז), ואף בעיר מקלט שנאמר בה "וחי" האדון אינו חייב לספק מזון לעבדו (בבלי גיטין יב,א). אִשָּׁה שֶׁגָּלָת לְעִיר מִקְלָט בַּעְלָהּ חַיָּב לְזוּנָהּ וכו'. חכמים תיקנו שהבעל יזון את אשתו ובתמורה יהיו מעשי ידיה שייכים לו, וקבעו שהבעל אינו רשאי לומר לאשתו שתיקח לעצמה את מעשי ידיה והוא לא יפרנסנה שמא לא יספיקו מעשי ידיה להוצאות מזונותיה (הלכות אישות יב,ד), אמנם אם מספיקים לה מעשי ידיה הוא רשאי לומר לה שתתפרנס ממעשי ידיה. והוא הדין באישה שגלתה לעיר מקלט שחייב לפרנסה ואינו יכול לומר לה 'איני זנך ואיני נוטל מעשי ידיך'.
ג. רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לְהַגְלוֹתוֹ, וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּגְלֶה – מוֹלִיכִין עַצְמוֹתָיו לְשָׁם. וְרוֹצֵחַ שֶׁמֵּת בְּעָרֵי מִקְלָט – קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם. וּבְעֵת שֶׁיָּמוּת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מוֹלִיכִין עַצְמוֹת הָרוֹצֵחַ מִשָּׁם לְקִבְרֵי אֲבוֹתָיו.
ג. וּבְעֵת שֶׁיָּמוּת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. מיתת הכהן הגדול פוטרת את הגולה מן הגלות, ואחריה ניתן גם להוציא את גופתו מהעיר.
ד. שְׁאָר הַלְּוִיִּים הַשּׁוֹכְנִים בְּעָרֵי מִקְלָט, כְּשֶׁיָּמוּת אֶחָד מֵהֶן – אֵינוֹ נִקְבָּר בָּעִיר וְלֹא בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם" (במדבר לה,ג) – לְחַיִּים נִתְּנוּ, וְלֹא לִקְבוּרָה.
ד. הַלְּוִיִּים הַשּׁוֹכְנִים בְּעָרֵי מִקְלָט. שמלבד היות הערים הללו ערי מקלט לרוצחים בשגגה, הן ניתנו ללוויים בעת חלוקת הארץ כדי שיגורו בהן. כְּשֶׁיָּמוּת אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ נִקְבָּר בָּעִיר. אף שהרוצחים נקברים שם קבורה זמנית, אסור ללוויים לקבור את מתיהם בעריהם או בתחומם (ראה הלכות שמיטה ויובל יג,ג).
ה. רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה בְּעִיר מִקְלָטוֹ – גּוֹלֶה בָּהּ מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָעִיר. וּבֶן לֵוִי שֶׁהָרַג בִּמְדִינָתוֹ – גּוֹלֶה לִמְדִינָה אַחֶרֶת מֵעָרֵי הַלְּוִיִּים, לְפִי שֶׁכֻּלָּן קוֹלְטוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם הָרַג חוּץ מֵעָרֵי הַלְּוִיִּים, וּבָרַח לְעִירוֹ – הֲרֵי זֶה קוֹלְטוֹ.
ה. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָעִיר. לא נס מעיר זו לעיר מקלט אחרת, שהרי אסור לו לצאת מן העיר מחמת הרציחה הראשונה. וּבֶן לֵוִי שֶׁהָרַג בִּמְדִינָתוֹ גּוֹלֶה לִמְדִינָה אַחֶרֶת מֵעָרֵי הַלְּוִיִּים. צריך לצאת משם שהרי עבורו זהו מקום מגורים ולא עיר מקלט. לְפִי שֶׁכֻּלָּן קוֹלְטוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כל ערי הלוויים משמשות כערי מקלט (לקמן ח,ט). וְאִם הָרַג חוּץ מֵעָרֵי הַלְּוִיִּים וּבָרַח לְעִירוֹ הֲרֵי זֶה קוֹלְטוֹ. העיר קולטת אותו, ואף שלפני הרצח שימשה העיר הזו למגוריו.
ו. עִיר מִקְלָט שֶׁרֻבָּהּ רַצְחָנִין – אֵינָהּ קוֹלֶטֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו" (יהושע כ,ד) – וְלֹא שֶׁשָּׁווּ דִּבְרֵיהֶם לִדְבָרָיו. וְכֵן עִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים אֵינָהּ קוֹלֶטֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא" (שם).
ו. וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וכו'. הפסוק מדבר בעניין רוצח שגלה לעיר מקלט ועומד לפני זקני העיר ומדבר בפניהם על כך שהרג בשגגה. והכתוב מצריך שיהיו דבריו דברים המיוחדים לו, ולא דברים שדומים לדברים שנאמרו על ידי רוב אנשי העיר. זְקֵנִים. דיינים.
ז. רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם: 'רוֹצֵחַ אֲנִי', אָמְרוּ לוֹ: 'אַף עַל פִּי כֵן' – מְקַבֵּל מֵהֶם.
ז. יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. ואיני ראוי לכבוד.
ח. הַגּוֹלֶה אֵינוֹ יוֹצֵא מֵעִיר מִקְלָטוֹ לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ לְעֵדוּת, בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ לְהַצִּיל נֶפֶשׁ בְּעֵדוּתוֹ, אוֹ לְהַצִּיל מִיַּד הַגַּיִס, מִיַּד הַנָּהָר, מִיַּד הַדְּלֵקָה וּמִידֵי הַמַּפֹּלֶת, וַאֲפִלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִתְשׁוּעָתוֹ כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּמוּת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וְאִם יָצָא – הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ח. הַגּוֹלֶה אֵינוֹ יוֹצֵא מֵעִיר מִקְלָטוֹ לְעוֹלָם וכו'. מתוקף דינו לגלות לעיר מקלט אינו יכול לצאת משם אפילו לא באופן זמני (ראה יד"פ). מִיַּד הַגַּיִס. חיילי האויב. מִיַּד הַנָּהָר. הצלת הטובע. וּמִידֵי הַמַּפֹּלֶת. לחלץ מתחתיה אדם. כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. שהיה שר הצבא. וְאִם יָצָא הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,י.
ט. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים, וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל הָעוֹבֵד וְאֶחָד הַכֹּהֵן שֶׁעָבַר – כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן שֶׁמֵּת מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ. אֲבָל מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֵינוֹ מַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכֹהֵן הֶדְיוֹט.
ט. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים. מינוי כהן גדול נעשה על ידי משיחתו בשמן המשחה. ובזמן שאין שמן המשחה נעשה המינוי על ידי לבישת שמונת בגדי הכהן הגדול (הלכות כלי המקדש ד,יב). רוצח בשגגה יוצא מעיר המקלט ומסיים את גלותו במיתת הכהן הגדול בין אם נמשח בשמן המשחה ובין אם התמנה על ידי לבישת הבגדים המיוחדים לכהן גדול. וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל הָעוֹבֵד וְאֶחָד הַכֹּהֵן שֶׁעָבַר. כאשר כהן גדול מועבר מתפקידו (מחמת מום או טומאה וכדומה), אף שאינו משמש בפועל ככהן גדול מכל מקום חלים עליו דיני כהן גדול (הלכות שגגות טו,ז), ולכן במיתתו יוצא הרוצח מעיר המקלט. מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. כהן הממונה לדבר אל העם בשעת היציאה למלחמה ומושחים אותו בשמן המשחה (הלכות מלכים ז,א). אֵינוֹ מַחֲזִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכֹהֵן הֶדְיוֹט. אף שהוא נמשח בשמן המשחה, הוא נחשב כהן הדיוט ומשמש במקדש בארבעה בגדים כשאר הכהנים (הלכות כלי המקדש ד,כא), ולכן מיתתו אינה מחזירה את הרוצח מגלותו.
י. רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לְגָלוּת וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר – הֲרֵי אֵלּוּ גּוֹלִין, וְאֵינָן יוֹצְאִין מֵעִיר מִקְלָט לְעוֹלָם.
י. וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר. בזמן שנגמר דינם. הֲרֵי אֵלּוּ גּוֹלִין וְאֵינָן יוֹצְאִין מֵעִיר מִקְלָט לְעוֹלָם. שרוצח יוצא מעיר המקלט רק במיתת כהן גדול שהיה כהן גדול בעת גמר דינו.
יא. נִגְמַר דִּינוֹ לְגָלוּת, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל קֹדֶם שֶׁיִּגְלֶה הָרוֹצֵחַ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּמִנּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחַר כָּךְ נִגְמַר דִּינוֹ – הֲרֵי זֶה חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּפָנָיו.
יא. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. כיוון שנגמר דינו לגלות מיתת הכהן הגדול פוטרתו, אף שעדיין לא גלה בפועל.
יב. נִגְמַר דִּינוֹ, וְנִמְצָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה – בָּטְלָה כְּהֻנָּה, וּכְאִלּוּ נִגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.
יב. וְנִמְצָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה וכו'. התברר שהכהן הגדול שהיה בזמן גמר דינו אינו כהן אלא חלל. ומכיוון שלא היה שם כהן גדול אחר, דינו כרוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול. בֶּן גְּרוּשָׁה. אביו כהן ואמו גרושה, וגרושה אסורה לכהן והוולד שלה ממנו חלל (הלכות איסורי ביאה יט,ג). חֲלוּצָה. יבמה שחלץ לה היבם כדי שתוכל להינשא לאחר אסורה לכהן מדברי סופרים והוולד שלה מכהן חלל (הלכות איסורי ביאה יט,ח).
יג. רוֹצֵחַ שֶׁשָּׁב לְעִירוֹ אַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל – הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, וְאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם – נֶהֱרָג עָלָיו, שֶׁכְּבָר נִתְכַּפֵּר לוֹ בְּגָלוּתוֹ.
יד. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּפֵּר לוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ לְעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי הוּא מוּרָד מִגְּדֻלָּתוֹ כָּל יָמָיו הוֹאִיל וּבָאָה תַּקָּלָה זוֹ הַגְּדוֹלָה עַל יָדָיו.
יד. לַשְּׂרָרָה. מינוי ציבורי.
טו. אַף עַל פִּי שֶׁהַחוֹבֵל בְּאָבִיו בְּזָדוֹן חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין כְּמוֹ הַהוֹרֵג שְׁאָר אָדָם, אִם חָבַל בְּאָבִיו אוֹ בְּאִמּוֹ בִּשְׁגָגָה – אֵינוֹ חַיָּב גָּלוּת, שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה גָּלוּת אֶלָּא לַהוֹרֵג נֶפֶשׁ אָדָם בִּשְׁגָגָה בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. אַף עַל פִּי שֶׁהַחוֹבֵל בְּאָבִיו בְּזָדוֹן חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין כְּמוֹ הַהוֹרֵג שְׁאָר אָדָם. החובל באביו או באמו ופוצע אותם בזדון חייב מיתה ומיתתו בחנק (הלכות ממרים ה,ה). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,א.
