פרק ז', הלכות שופר סוכה ולולב, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. "כַּפֹּת תְּמָרִים" הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה (ויקרא כג,מ) הֵן חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל כְּשֶׁיִּצְמְחוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְפָּרְדוּ הֶעָלִין לְכָאן וּלְכָאן, אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שַׁרְבִיט, וְהוּא הַנִּקְרָא לוּלָב.
א. כַּפֹּת תְּמָרִים הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. בציווי על נטילת ארבעת המינים בסוכות. חֲרִיּוֹת. ענפים. קֹדֶם שֶׁיִּתְפָּרְדוּ הֶעָלִין לְכָאן וּלְכָאן. בעוד העלים שעל הענף סגורים וצמודים אליו, לפני שהם מתחילים להיפתח החוצה לצדדים. שַׁרְבִיט. דומה למקל ישר.
ב. "פְּרִי עֵץ הָדָר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג,מ) הוּא אֶתְרוֹג. וַ"עֲנַף עֵץ עָבֹת" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (שם) הוּא הַהֲדַס שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין אוֹ יָתֵר עַל כֵּן בְּגִבְעוֹל אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי הֶעָלִין בְּשָׁוֶה זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְהֶעָלֶה הַשְּׁלִישִׁי לְמַעְלָה מֵהֶן – אֵין זֶה עָבוֹת, אֲבָל נִקְרָא הֲדַס שׁוֹטֶה.
ב. שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. שהעלים מכסים ומסתירים את הענף. כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין אוֹ יָתֵר עַל כֵּן בְּגִבְעוֹל אֶחָד. שבנקודת החיבור של העלה לענף ('גבעול') יצמחו לפחות שלושה עלים. הֲדַס שׁוֹטֶה. שאינו ישר ומכוון.
ג. "עַרְבֵי נָחַל" הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה (ויקרא כג,מ) אֵינָן כָּל דָּבָר הַגָּדֵל עַל הַנַּחַל, אֶלָּא מִין יָדוּעַ הוּא הַנִּקְרָא עַרְבֵי נַחַל, עָלֶה שֶׁלּוֹ מָשׁוּךְ וּפִיו חָלָק וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אָדֹם, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עֲרָבָה. וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל עַל הַנְּחָלִים, לְכָךְ נֶאֱמַר "עַרְבֵי נָחַל". וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּדֵל בַּמִּדְבָּר אוֹ בֶּהָרִים – כָּשֵׁר.
ג. מָשׁוּךְ. מוארך וצר. וּפִיו חָלָק. שפת העלה חלקה ללא בליטות. וְקָנֶה שֶׁלּוֹ. הענף.
ד. וְיֵשׁ מִין אַחֵר דּוֹמֶה לָעֲרָבָה, אֶלָּא שֶׁעָלֶה שֶׁלּוֹ עָגֹל וּפִיו דּוֹמֶה לְמַסָּר וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אֵינוֹ אָדֹם, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא צַפְצָפָה, וְהִיא פְּסוּלָה. וְיֵשׁ שָׁם מִין עֲרָבָה שֶׁאֵין פִּי הֶעָלֶה שֶׁלָּהּ חָלָק, וְאֵינוֹ כְּמַסָּר, אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תְּלָמִים קְטַנִּים עַד מְאֹד כְּמוֹ פִּי מַגָּל קָטָן, וְזֶה כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ נִתְפָּרְשׁוּ.
ד. שֶׁעָלֶה שֶׁלּוֹ עָגֹל. מעוגל ולא מוארך. וּפִיו דּוֹמֶה לְמַסָּר. משונן כמו מסור. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תְּלָמִים קְטַנִּים וכו'. העלה משונן אך בבליטות קטנות מאוד, כמו מגל קטן. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ. הזיהוי של ארבעת המינים. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. במסורת.
ה. אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ – מִצְוָה אַחַת הֵן, וּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וְכֻלָּן נִקְרָאִין מִצְוַת לוּלָב. וְאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן – אֵין מְבִיאִין תַּחְתָּיו מִין אַחֵר הַדּוֹמֶה לוֹ.
ה. מִצְוָה אַחַת הֵן וּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אין המצווה מתקיימת אלא כשכל המינים נמצאים יחד. וְכֻלָּן נִקְרָאִין מִצְוַת לוּלָב. שהמצווה נקראת על שם הלולב, כמבואר בהלכה הבאה.
ו. מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱגֹד לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה, וְלַעֲשׂוֹת שְׁלָשְׁתָּן אֲגֻדָּה אַחַת. וּכְשֶׁהוּא נוֹטְלָן לָצֵאת בָּהֶן – מְבָרֵךְ תְּחִלָּה 'עַל נְטִילַת לוּלָב', הוֹאִיל וְכֻלָּן סְמוּכִין לוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הָאֲגֻדָּה הַזֹּאת בִּימִינוֹ וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ. וְנוֹטְלָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, שֶׁיִּהְיוּ עִקְּרֵיהֶן לְמַטָּה לָאָרֶץ וְרָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה לָאֲוִיר. וְאִם לֹא אֲגָדָן, וּנְטָלָן אֶחָד אֶחָד – יָצָא, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן מְצוּיִין אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד אוֹ שֶׁחָסְרוּ מִין אֶחָד – לֹא יִטֹּל עַד שֶׁיִּמְצָא הַשְּׁאָר.
ו. לֶאֱגֹד. לכרוך ביחד. הוֹאִיל וְכֻלָּן סְמוּכִין לוֹ. כולם נקראים על שם הלולב, שהוא הגדול והבולט מכולם, ושאר המינים נסמכים אליו. דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. כפי שהם צומחים. עִקְּרֵיהֶן לְמַטָּה לָאָרֶץ וְרָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה לָאֲוִיר. הקצה שמתחבר לעץ כלפי מטה, והקצה השני כלפי מעלה. אֶחָד אֶחָד. כל אחד בפני עצמו זה אחר זה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן מְצוּיִין אֶצְלוֹ. נמצאים בסמוך אליו.
ז. כַּמָּה נוֹטֵל מֵהֶן? לוּלָב אֶחָד, וְאֶתְרוֹג אֶחָד, וּשְׁנֵי בַּדֵּי עֲרָבָה, וּשְׁלֹשָׁה בַּדֵּי הֲדַס. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף בַּהֲדַס כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֲגֻדָּה גְּדוֹלָה – מוֹסִיף, וְנוֹי מִצְוָה הוּא. אֲבָל שְׁאָר הַמִּינִין – אֵין מוֹסִיפִין עַל מִנְיָנָן וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְאִם הוֹסִיף אוֹ גָּרַע – לֹא פָּסַל.
ז. בַּדֵּי עֲרָבָה. ענפים של ערבה. וְנוֹי מִצְוָה הוּא. הדבר מוסיף נוי ויופי למצווה. וְאִם הוֹסִיף אוֹ גָּרַע לֹא פָּסַל. זוהי מהדורה אחרונה של הרמב"ם, ובתחילה כתב: "ואם הוסיף או גרע פסול" (שו"ת ברכת אברהם סי' לא).
ח. כַּמָּה שִׁעוּר אֹרֶךְ כָּל מִין מֵהֶן? לוּלָב – אֵין פָּחוּת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים, וְאִם הָיָה אָרֹךְ כָּל שֶׁהוּא – כָּשֵׁר, וּמְדִידָתוֹ מִשִּׁדְרוֹ בִּלְבַד, לֹא מֵרֹאשׁ הֶעָלִין. וַהֲדַס וַעֲרָבָה – אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְאִם הָיוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן – כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ אֵין בְּכָל בַּד וּבַד אֶלָּא שְׁלֹשָׁה עָלִין לַחִין – כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּרֹאשׁ הַבַּד. וְאִם אָגַד הַלּוּלָב – צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה טֶפַח אוֹ יָתֵר. וְשִׁעוּר אֶתְרוֹג – אֵין פָּחוּת מִכַּבֵּיצָה, וְאִם הָיָה גָּדוֹל כָּל שֶׁהוּא – כָּשֵׁר.
ח. אָרֹךְ כָּל שֶׁהוּא. ארוך כמה שיהיה. וּמְדִידָתוֹ מִשִּׁדְרוֹ בִּלְבַד לֹא מֵרֹאשׁ הֶעָלִין. אורך הלולב נמדד לפי הענף המרכזי שממנו יוצאים העלים, ואין לוקחים בחשבון את קצה העלים שבולטים מעבר לכך.
ט. מִשֶּׁיַּגְבִּיהַּ אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ, בֵּין שֶׁהִגְבִּיהָן כְּאַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל – יָצָא. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהֵן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן – לֹא יָצָא. וּמִצְוָה כְּהִלְכָתָהּ שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיָמִין וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל, וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא וְיַעֲלֶה וְיוֹרִיד וִינַעְנֵעַ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל רוּחַ וָרוּחַ.
ט. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהֵן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. כמבואר לעיל ה"ו. וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא וְיַעֲלֶה וְיוֹרִיד. יושיט ויחזיר את הלולב לצדדים, ויושיט את הלולב למעלה ולמטה. וִינַעְנֵעַ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל רוּחַ וָרוּחַ. כאשר מושיט את הלולב כלפי כל אחד מן הצדדים ינענע את ראשו שלוש פעמים.
י. כֵּיצַד? מוֹלִיךְ, וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים; וּמֵבִיא, וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים; וְכֵן בַּעֲלִיָּה וִירִידָה. וְהֵיכָן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַלֵּל, בְּ"הוֹדוּ לַיי" תְּחִלָּה וָסוֹף (תהלים קיח,א, קיח,כט), וּבְ"אָנָּא יי הוֹשִׁיעָה נָּא" (שם קיח,כה). וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִנְטִילַת לוּלָב, וְאֵינוֹ נִטָּל בַּלַּיְלָה.
י. כֵּיצַד וכו'. מושיט את הלולב לאחד הכיוונים, ואז מנענעו שלוש פעמים, ומחזירו אליו ושוב מנענע שלוש פעמים. וכן בשאר הכיוונים, וכן למעלה ולמטה. תְּחִלָּה וָסוֹף. בתחילת פרק קיח בתהלים ובסופו.
יא. עָשָׂה לַאֲגֻדָּה זוֹ גִּימוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, אוֹ שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ סָדִין וּנְטָלָהּ – יָצָא, לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְדֶרֶךְ הִדּוּר, שֶׁכָּל שֶׁהוּא לְנָאוֹתוֹ – אֵינוֹ חוֹצֵץ. אֲבָל אִם נָתַן אֶת הַמִּינִין הָאֵלּוּ בְּעָצִיץ אוֹ בִּקְדֵרָה וּנְטָלָהּ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
יא. גִּימוֹן. רצועת אחיזה. אוֹ שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ סָדִין וּנְטָלָהּ. כך שלא נטל את הלולב ישירות בידיו. לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה. אף שלקח את ארבעת המינים בעזרת דבר אחר נחשב כאילו האדם לקח אותם בעצמו.
יב. אָגַד אֶת הַלּוּלָב עִם הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה, וְהִבְדִּיל בֵּין הַלּוּלָב וּבֵין הַהֲדַס בְּמַטְלִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ. הִבְדִּיל בֵּינֵיהֶן בַּעֲלֵי הֲדַס – אֵינוֹ חוֹצֵץ, שֶׁמִּין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱגֹד אֶת הַלּוּלָב בְּחוּט אוֹ בִּמְשִׁיחָה וְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה, הוֹאִיל וְאֵין אֲגִידָתוֹ מְעַכֶּבֶת.
יב. הִבְדִּיל בֵּינֵיהֶן בַּעֲלֵי הֲדַס. שאינם מחוברים לענף. שֶׁמִּין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. וכיוון שההדס של המצווה ועלי ההדס הם מאותו מין, אין כאן חציצה. וְיֵשׁ לוֹ. ומותר לו. בִּמְשִׁיחָה. חבל מדידה קטן. הוֹאִיל וְאֵין אֲגִידָתוֹ מְעַכֶּבֶת. כדלעיל ה"ו, ומשום כך אין צורך שהאגודה תהיה דווקא באחד מארבעת המינים (ראה בבלי סוכה לו,ב). ומשום חציצה אין בעיה הואיל והדבר נעשה לנוי.
יג. מִצְוַת לוּלָב לְהִנָּטֵל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג,מ). וּבַמִּקְדָּשׁ לְבַדּוֹ נוֹטְלִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (שם). חָל יוֹם הַשַּׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג – אֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹלִיכֶנּוּ בְּיָדוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁגָּזַרְנוּ בַּשּׁוֹפָר.
יג. בְּכָל מָקוֹם. במקדש, בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וּבְכָל זְמַן. בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שאינו קיים. וּבַמִּקְדָּשׁ. כאן הכוונה לכל ירושלים (פה"מ סוכה ג,י, וראה פסקים ושיטות). וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. ומכאן שהמצווה בכל שבעת הימים היא דווקא לפני ה' – במקדש. בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג. באמצע ימי החג ולא ביום הראשון. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹלִיכֶנּוּ בְּיָדוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וזו מלאכה שאסורה מן התורה (הלכות שבת יב,ח), ומפני החשש מאיסור זה גזרו שתידחה מצוות עשה של לולב. כְּמוֹ שֶׁגָּזַרְנוּ בַּשּׁוֹפָר. לעיל ב,ו; וראה גם הלכות מגילה א,יג.
יד. וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ בַּגְּבוּלִין, נִמְצָא שֶׁאֵין דִּינוֹ וְדִין שְׁאָר הַיָּמִים שָׁוֶה, שֶׁבִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג אֵין אָדָם חַיָּב לִטֹּל לוּלָב אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ.
יד. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בַּגְּבוּלִין וכו'. מצוות הנטילה ביום טוב הראשון חמורה מבשאר הימים, שכן בניגוד לשאר הימים ביום טוב הראשון יש מצווה גם בגבולים, ולכן לא גזרו בו את הגזרה. בַּגְּבוּלִין. מחוץ למקדש.
טו. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיֶה לוּלָב נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְכָל יוֹם וָיוֹם מְבָרֵךְ עָלָיו: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב', מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְתַקָּנָה זוֹ, עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִשֶּׁחָרַב הַמִּקְדָּשׁ, כְּשֶׁיִּבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן.
טו. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ומברכים גם על מצוות שמדברי חכמים (הלכות ברכות יא,ג). וְתַקָּנָה זוֹ עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת וכו'. תקנה זו היא אחת מן התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן (ראה גם הלכות קידוש החודש ג,ו). יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן. יחזור הדין כפי שהיה קודם החורבן, ולולב יינטל כל שבעת הימים רק במקדש.
טז. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְכֵן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדְעוּ בְּוַדַּאי שֶׁיּוֹם זֶה הוּא יוֹם הֶחָג בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים בִּקְבִיעַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ – לֹא הָיוּ נוֹטְלִין הַלּוּלָב מִסָּפֵק.
טז. וְכֵן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדְעוּ וכו'. כשקידשו בית דין את החודש על פי הראייה היו שולחים להודיע מתי נקבע ראש חודש, ובמקומות הרחוקים שאליהם לא היו מגיעים שלוחי בית דין, היו עושים שני ימים טובים מספק (הלכות קידוש החודש ה,ד), ומשום כך לא היו נוטלים ביום הראשון שחל בשבת משום שלגביהם אין ודאות שזהו היום הראשון של החג.
יז. וּמִשֶּׁחָרַב הַמִּקְדָּשׁ אָסְרוּ חֲכָמִים לִטֹּל אֶת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ, מִפְּנֵי בְּנֵי הַגְּבוּלִין הָרְחוֹקִין שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ – כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל שָׁוִין בְּדָבָר זֶה וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין בְּשַׁבָּת וְאֵלּוּ אֵין נוֹטְלִין, הוֹאִיל וְחִיּוּב יוֹם הָרִאשׁוֹן בְּכָל מָקוֹם אֶחָד הוּא, וְאֵין שָׁם מִקְדָּשׁ לְהִתָּלוֹת בּוֹ.
יז. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. גם ביום הראשון אם הוא חל בשבת. וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וכו'. שיודעים ללא ספק מתי היה ראש חודש. בְּנֵי הַגְּבוּלִין הָרְחוֹקִין. בני המדינות הרחוקות. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל שָׁוִין בְּדָבָר זֶה. שלא יהיה מצב שבו יש שנוטלים לולב ויש שאינם נוטלים. הוֹאִיל וְחִיּוּב וכו'. שכבר אין שום הבדל בין מקום למקום, ואי אפשר להיתלות בכך שממילא יש הבדל בין המקדש למדינה בנוגע לזמני נטילת הלולב.
יח. וּבַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל עוֹשִׂים עַל הַחֶשְׁבּוֹן, נִשְׁאַר הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה שֶׁלֹּא יִנָּטֵל בְּשַׁבָּת כְּלָל, לֹא בַּגְּבוּלִין וְלֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בִּנְטִילַת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת – גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
יח. שֶׁהַכֹּל עוֹשִׂין עַל הַחֶשְׁבּוֹן. שקביעת הזמנים נעשית לפי חשבון קבוע מראש ולא על סמך קידוש החודש בבית דין (ראה הלכות קידוש החודש ה,ב-ג). וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. וכולם יודעים מתי חל סוכות. וּכְבָר בֵּאַרְנו. לעיל הי"ג.
יט. כָּל שֶׁחַיָּב בְּשׁוֹפָר וּבְסֻכָּה – חַיָּב בִּנְטִילַת לוּלָב, וְכָל הַפָּטוּר מִשּׁוֹפָר וְסֻכָּה – פָּטוּר מִלּוּלָב. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ – חַיָּב בְּלוּלָב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בַּמִּצְווֹת.
יט. כָּל שֶׁחַיָּב בְּשׁוֹפָר וּבְסֻכָּה וכו'. ראה לעיל ב,א, ו,א. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. שיכול להחזיק את הלולב והמינים ולנענע כראוי.
כ. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁמְּבִיאִין בַּמִּקְדָּשׁ עֲרָבָה אַחֶרֶת חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁל לוּלָב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, וְשִׁעוּרָהּ אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד.
כא. כֵּיצַד הָיְתָה מִצְוָתָהּ? בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת הַיָּמִים הָיוּ מְבִיאִין מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וְזוֹקְפִין אוֹתָן עַל צְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶם כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּבְעֵת שֶׁהָיוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ וְסוֹדְרִין אוֹתָהּ, תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין. חָל יוֹם שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הֶחָג – אֵין זוֹקְפִין עֲרָבָה, אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם שְׁבִיעִי לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, זוֹקְפִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת, כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִצְוָה.
כא. מֻרְבִּיּוֹת. ענפים. וְזוֹקְפִין אוֹתָן עַל צְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶם כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מעמידים אותם כך שיישענו על קיר המזבח וקצות הענפים יישענו על המזבח עצמו. ולאחר מכן היו לוקחים את הערבה ונוטלים אותה (לקמן הכ"ב). וְסוֹדְרִין. מעמידים אותה בסדר המתואר. תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין. בחצוצרות (השווה הלכות כלי המקדש ז,ו). בְּתוֹךְ הֶחָג. בתחילת או באמצע ימי החג. יוֹם שְׁבִיעִי. של החג. כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִצְוָה. שהיו שזלזלו בערבה וטענו שאין זו חובה כלל, ולכן כדי להראות חשיבותה תיקנו שלעתים היא תדחה שבת.
#איור Z119.jpg. כותרת: וזוקפין אותן על צדדי המזבח#
כב. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין? מְבִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ, וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ הֶעָלִין, וּלְמָחָר זוֹקְפִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּבָאִין הָעָם וְלוֹקְחִין מִמֶּנָּה וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם. וַעֲרָבָה זוֹ, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה – אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה.
כֵּיצַד עוֹשֶׂה? לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה, שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא.
כב. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. כשחל שביעי להיות בשבת. בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב. מלאות מים. יִכְמְשׁוּ. יתייבשו. וְלוֹקְחִין מִמֶּנָּה וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם. מערבות אלו שהובאו מבעוד יום היו לוקחים ענפי ערבה ונוטלים אותם כמצוותם בכל יום.
שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. נטילת ערבה הלכה למשה מסיני היא, אך על פי מנהג הנביאים לא בירכו עליה (פה"מ סוכה ד,ג).
כג. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִין: "אָנָּא יי הוֹשִׁיעָה נָּא", "אָנָּא יי הוֹשִׁיעָה נָּא" (תהלים קיח,כה), וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְהַנִּיחַ תֵּבָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמַקִּיפִין אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.
כג. תֵּבָה. ארון קודש שבו מניחים את ספר התורה (הלכות תפילה יא,ג).
כד. כָּךְ הָיָה הַמִּנְהָג בִּירוּשָׁלַיִם: יוֹצֵא אָדָם מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ, וְנִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמִתְפַּלֵּל וְהוּא בְּיָדוֹ, וְיוֹצֵא לְבִקּוּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים וְהוּא בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ, מְשַׁלְּחוֹ לְבֵיתוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ.
כד. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ. ויהיה עסוק בלימודו ולא יוכל לתת דעתו על הלולב ולהחזיקו כראוי.
כה. מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה הַלּוּלָב מִיַּד בְּנָהּ אוֹ בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין לוּלָב בְּשַׁבָּת, וּבְיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין עַל הַמַּיִם, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין הַמַּיִם.
כה. וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת. כדי לשמור על רעננותו, אך אסור להוסיף על המים. וּבַמּוֹעֵד. חול המועד.
כו. הֲדַס שֶׁבַּלּוּלָב – אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְרֵיחַ, וְהוֹאִיל וְהֻקְצָה לְמִצְוָה – יִהְיֶה אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ. אֲבָל אֶתְרוֹג – מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְמִצְוָה מֵאֲכִילָה.
כו. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְרֵיחַ וכו'. מכיוון שאין משתמשים בהדס אלא להריח בו, ממילא כאשר ייחדוהו למצווה נאסר בהרחה. אבל האתרוג שעיקר שימושו לאכילה, הקצאתו למצווה אינה אוסרת אותו אלא באכילה (ראה גם לעיל ו,טז).
כז. וְאָסוּר לֶאֱכֹל אֶתְרוֹג כָּל יוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִפְּנֵי שֶׁהֻקְצָה לְמִקְצָת הַיּוֹם – הֻקְצָה לְכֻלּוֹ. וּבַשְּׁמִינִי מֻתָּר לְאָכְלָהּ. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹטְלִין לוּלָב בַּשְּׁמִינִי – אֶתְרוֹג אָסוּר בַּשְּׁמִינִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אָסוּר בַּשְּׁמִינִי בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק, שֶׁהוּא סְפֵק שְׁבִיעִי. הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעָה יָמִים – כָּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ לְיוֹמָהּ, וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר.
כז. כָּל יוֹם הַשְּׁבִיעִי. אפילו לאחר שנטלו, וכבר לא ישמש עוד לצורך מצווה. מִפְּנֵי שֶׁהֻקְצָה לְמִקְצָת הַיּוֹם הֻקְצָה לְכֻלּוֹ. משום שיוחד למצווה ונאסר לשימוש אחר בחלק מהיום, שוב אי אפשר להתירו בשימוש כל אותו היום (ראה גם לעיל ו,טו). וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים. בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה ולא ידעו בחוץ לארץ מתי חל יום טוב היו עושים אותו יומיים מספק. ואף בזמן הזה שקובעים את יום טוב לפי חשבון הלוח ואין כבר ספק בדבר, תיקנו חכמים להמשיך את המנהג שנהגו קודם לכן לנהוג שני ימים (ראה הלכות יום טוב ו,יד, הלכות קידוש החודש ה,ד-ה). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹטְלִין לוּלָב בַּשְּׁמִינִי. שלא תיקנו ליטול בו לולב (בשונה מסוכה לעיל ו,יג, ובטעם הדבר ראה מ"מ וכס"מ). אֶתְרוֹג אָסוּר בַּשְּׁמִינִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אָסוּר וכו'. מכיוון שבעבר היום השמיני של סוכות היה ספק שמא הוא היום השביעי, האתרוג נאסר בו בהנאה. ואף שהיום אין כבר ספק בעניין, בכל זאת לא נשתנה הדין. כָּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ לְיוֹמָהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר. שכל אתרוג נאסר רק ביום שלמענו הופרש.

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות סוכה

ארבעת המינים ונטילתם

ארבעת המינים: א. כפות תמרים – לולב. ב. פרי עץ הדר – אתרוג. ג. ענף עץ עבות – הדס. ד. ערבי נחל.

אין פוחתים או מוסיפים על ארבעה מינים אלו, וארבעתם מעכבים אלו את אלו.

אגידת הלולב – מצוה מן המובחר לאגוד את הלולב וההדס והערבה, לברך "על נטילת לולב", וליטלם בימינו והאתרוג בשמאלו. ואם לא אגדם, אלא נטלם אחד אחד, יצא, ובלבד שארבעתם מצויים אצלו. ומותר לאגוד בכל דבר
שיעורים: אורכו של הלולב – לפחות 4 טפחים (ומודדים את השדרה, ללא ראשי העלים); אורך ההדס והערבה – לפחות 3 טפחים. ושדרו של הלולב צריך להיות ארוך לפחות טפח יותר מן ההדס והערבה האגודים בו; גודל האתרוג – לפחות כביצה.
אופן הנטילה – יש להגביה את ארבעת המינים כדרך גדילתם, כשעיקריהם למטה וראשיהם למעלה.
בזמן המקדש – היו נוטלים לולב במקדש בכל שבעת ימי החג כולל בשבת.
כל החייבים בשופר ובסוכה חייבים ב4 המינים.
בכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת כשהלולבים בידיהם, וביום השביעי הקיפו את המזבח שבע פעמים. ומנהג ישראל להקיף את תיבת בית הכנסת בכל יום, זכר למקדש.

מצות ערבה – בכל יום משבעת ימי החג היו מביאים מורביות (ענפים גדולים) של ערבה וזוקפים אותם על צדדי המזבח, כשראשיהם כפופים על המזבח, ובעת הבאתם וסידורם היו תוקעים ומריעים ותוקעים. ובזמן הזה – עושים זכר למקדש ביום השביעי, ונוטלים בד אחד או יותר של ערבה, וחובטים אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלוש (בלי ברכה).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הוסיף בדי ערבה יותר על שניים – האם פסול?

2.אפשרי לקיים מצוות לולב אף בלולב קטנטן ששיעורו כל שהוא?

3.אגד את הלולב בפלסטיק פשוט – מותר ליטול אותו כך?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן