פרק ז', הלכות שכירות, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּשֵׁם שֶׁמַּתְנֶה אָדָם כָּל תְּנַאי שֶׁיִּרְצֶה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר, כָּךְ מַתְנֶה בַּשְּׂכִירוּת, שֶׁהַשְּׂכִירוּת מְכִירָה לִזְמַן קָצוּב הִיא. וְכָל שֶׁמִּמְכָּרוֹ בִּנְכָסָיו מִמְכָּר – שְׂכִירָתוֹ שְׂכִירָה. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר – כָּךְ אֵין לוֹ לִשְׂכֹּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת בִּלְבַד בְּאוֹתָהּ הַקַּרְקַע, הֲרֵי זֶה שׂוֹכֵר וְאֵינוֹ מוֹכֵר.
א. כְּשֵׁם שֶׁמַּתְנֶה אָדָם כָּל תְּנַאי שֶׁיִּרְצֶה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר וכו'. ובין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה, התנאי קיים (ראה הלכות מכירה יא,א), והוא הדין בשכירות. שֶׁהַשְּׂכִירוּת מְכִירָה לִזְמַן קָצוּב הִיא. השכירות היא סוג של מכר מוגבל בזמן. וְכָל שֶׁמִּמְכָּרוֹ בִּנְכָסָיו מִמְכָּר וכו'. להוציא את השוטה שאין תוקף למכירתו, וכן את החרש והקטן שיכולת מכירתם מוגבלת (ראה שם פרק כט). וְכָל שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר כָּךְ אֵין לוֹ לִשְׂכֹּר. דברים שלא ניתן למכרם לא ניתן גם להשכירם (כגון דבר שלא בא לעולם ודברים נוספים, ראה שם פרקים כב-כג). אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת בִּלְבַד בְּאוֹתָהּ הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה שׂוֹכֵר וְאֵינוֹ מוֹכֵר. מי שיש לו זכות אכילת פירות ואין לו זכות בגוף הקרקע, יכול להשכיר את זכות אכילת הפירות לאחר אף על פי שאין באפשרותו למכור את גוף הקרקע (ויכול גם למכור את זכות אכילת הפירות – שו"ת מהרי"ק כ).
ב. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה, וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לָחֳדָשִׁים – נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. הִזְכִּיר לוֹ חֳדָשִׁים וְשָׁנָה, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'דִּינָר לְחֹדֶשׁ, שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר לְשָׁנָה' בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר בְּשָׁנָה, דִּינָר בְּכָל חֹדֶשׁ' – הֲרֵי חֹדֶשׁ הָעִבּוּר שֶׁל מַשְׂכִּיר, שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ, וְאֵין מוֹצִיאִין דָּבָר מִיַּד בַּעַל הַקַּרְקַע אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה.
וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר: 'לִזְמַן זֶה הִשְׂכַּרְתִּיךָ', וְהַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: 'לֹא שָׂכַרְתִּי אֶלָּא סְתָם' אוֹ 'לִזְמַן אָרֹךְ' – עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא – בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וּמוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת.
ב. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה. אם סיכמו ביניהם מראש על סכום מסוים עבור שנה שלמה. וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. אם בית דין החליטו לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש, אין השוכר צריך להוסיף בדמי השכירות עבור החודש שנוסף. הִשְׂכִּיר לָחֳדָשִׁים נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. אם סיכמו ביניהם על דמי שכירות חדשיים, על השוכר לשלם דמי שכירות עבור החודש הנוסף. שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ. מכיוון שאנו מסופקים בלשונות אלו אם העיקר הוא הסכום השנתי או הסכום החודשי, הדין עם בעל הקרקע שהוא המוחזק בה אף שאינה בידו כעת (ראה הלכות טוען ונטען יא,א; וראה מקרה דומה בהלכות מלווה ולווה כז,טז אודות ספק בלשונות הכתובות בשטר).
לִזְמַן זֶה הִשְׂכַּרְתִּיךָ. ולפי טענתו יכול להוציאו בתום אותו הזמן ללא הודעה מראש (כדלעיל ו,ו). אֶלָּא סְתָם. ללא הגבלה, ובמקרה זה אין המשכיר יכול לפנותו ללא הודעה מראש (שם ה"ז). אוֹ לִזְמַן אָרֹךְ. זמן מוגדר, אבל ארוך יותר ממה שטוען המשכיר. בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת. שבועה שתיקנו חכמים למי שכופר בכל הטענה שכנגדו (הלכות טוען ונטען א,ג). וּמוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת. משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת.
ג. הַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר: 'נָתַתִּי שְׂכַר הַבַּיִת שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי בּוֹ', וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר: 'עֲדַיִן לֹא נָטַלְתִּי', בֵּין שֶׁהָיְתָה הַשְּׂכִירוּת בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּעֵדִים: אִם תְּבָעוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה, אוֹ יִתֵּן וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ, אוֹ יִטְעֹן עָלָיו בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה טַעֲנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת.
תְּבָעוֹ הַמַּשְׂכִּיר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים – עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה, אוֹ יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ, וְיִפָּטֵר.
וְכֵן אִם שָׂכַר מִמֶּנּוּ וּפֵרֵשׁ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר שָׁנָה שָׁנָה, וּתְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה – עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. תְּבָעוֹ לְאַחַר הַשָּׁנָה, אֲפִלּוּ בְּיוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל – עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה.
ג. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַשְּׂכִירוּת בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּעֵדִים. בין אם יש חוזה שכירות ובין אם היו עדים להסכם השכירות שנעשה בעל פה, אין לכך השלכה על נאמנות השוכר לטעון שפרע. אִם תְּבָעוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. ובסתם שכירות על השוכר לשלם למשכיר כל שלושים יום (מרכה"מ). עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. מכיוון שחובת התשלום עבור כל פרק זמן חלה רק בסופו, וההנחה היא שאדם אינו פורע חובו לפני שמגיע מועד הפירעון (ראה הלכות מלווה ולווה יא,ו). אוֹ יִתֵּן וְיַחֲרִים. אם אין לשוכר ראיה חייב לשלם וקודם שישלם יכול להטיל חרם (קללה – ראה לעיל ב,ח בביאור) על מי שמחזיק בממונו שלא כדין. אוֹ יִטְעֹן עָלָיו בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה. אפשרות נוספת היא שלאחר שישלם יתבע את המשכיר על כך ששילם לו פעמיים וידרוש בחזרה את התשלום הראשון, והמשכיר יהיה חייב להישבע שבועת היסת על כך שלא קיבל שהרי הוא כופר בכל הטענה.
וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. שהוא היום האחרון של השכירות, ונאמן לטעון שפרע מכיוון שאדם עשוי לפרוע ביום השכירות האחרון. עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה. מכיוון שייתכן ששילם לו, ועל התובע להביא ראיה לדבריו.
אֲפִלּוּ בְּיוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל. כדינו של שוכר לשלושים יום וטען שפרע ביום השלושים, שנאמן.
ד. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: 'עֲדַיִן לֹא עָבַר מִזְּמַן הַשְּׁטָר אֶלָּא שָׁנָה', וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר: 'כְּבָר שָׁלְמוּ שְׁנֵי הַשְּׂכִירוּת וְשָׁכַנְתָּ עֶשֶׂר שָׁנִים' – עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא – יִשָּׁבַע הַמַּשְׂכִּיר הֶסֵּת, וְיוֹצִיאוֹ.
ד. וְאֵין בּוֹ זְמַן. אין בשטר תאריך המציין מתי התחילה השכירות. עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. משום שהקרקע בחזקת הבעלים (כדלעיל ה"ב).
ה. הַשּׂוֹכֵר פַּרְדֵּס אוֹ שֶׁהָיָה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְיָבַשׁ הַפַּרְדֵּס בְּתוֹךְ הַזְּמַן – יִמָּכְרוּ עֵצָיו וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְיֹאכַל פֵּרוֹתָיו עַד סוֹף זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ זְמַן הַמַּשְׁכּוֹן. וְגוּף הָאִילָנוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ אוֹ נִקְצְצוּ – שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין בָּהֶן מִשּׁוּם רִבִּית, הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה.
ה. אוֹ שֶׁהָיָה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ. ואוכל את פירותיו כחלק מפירעו החוב (ראה הלכות מלווה ולווה ו,ז). וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע. שתהיה שייכת למשכיר. וְיֹאכַל פֵּרוֹתָיו. השוכר או המלווה יקבל את פירות הקרקע. וְגוּף הָאִילָנוֹת… שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין בָּהֶן מִשּׁוּם רִבִּית הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה. לא ניתן לתת למלווה את דמי העצים כתשלום מלוא קרן ההלוואה, משום שאז יימצא שהפירות שכבר אכל ניתנו כריבית, וכמו כן אין לתת את העצים ללווה, והוא יפרע את מלוא סכום ההלוואה משלו, משום שאז הפירות שכבר אכל המלווה יהיו ריבית (מ"מ; וראה אבן האזל ומרכה"מ שביארו באופנים שונים את איסור הריבית במקרה זה; וראה לח"מ שאיסור זה הוא דווקא במשכון ולא בשכירות).
ו. שְׁטַר שְׂכִירוּת אוֹ שְׁטַר מַשְׁכּוֹן שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'שָׁנִים' סְתָם, בַּעַל הַפֵּרוֹת אוֹמֵר: 'שָׁלֹשׁ' וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר: 'שְׁתַּיִם', וְקָדַם זֶה הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּלְוֶה וְאָכַל הַפֵּרוֹת – הֲרֵי הַפֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶן עַד שֶׁיָּבִיא בַּעַל הַקַּרְקַע רְאָיָה.
אֲכָלָהּ הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְמַשְׁכֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְכָבַשׁ הַשְּׁטָר וְאָמַר: 'לְחָמֵשׁ שָׁנִים יֵשׁ לִי פֵּרוֹת', וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר: 'שָׁלֹשׁ', אָמְרוּ לוֹ: 'הָבֵא שְׁטָרְךָ', וְאָמַר: 'אָבַד' – הַשּׂוֹכֵר נֶאֱמָן, שֶׁאִלּוּ רָצָה אָמַר: 'לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי', שֶׁהֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
ו. בַּעַל הַפֵּרוֹת. השוכר או הממשכן שאוכלים את הפירות. וְקָדַם זֶה הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּלְוֶה וְאָכַל הַפֵּרוֹת. של השנה השלישית. הֲרֵי הַפֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶן עַד שֶׁיָּבִיא בַּעַל הַקַּרְקַע רְאָיָה. אף על פי שבדרך כלל על השוכר להביא ראיה משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת, במקרה זה מכיוון שהדבר עתיד להתגלות כשיבואו העדים החתומים על השטר ויעידו על פירושו, לא מטריחים את בית הדין להתכנס פעמיים (הן כעת והן כשיבואו העדים), אלא מניחים את הפירות ביד מי שאכלם עד שיתברר העניין (בבלי בבא מציעא קי,א).
הַמְמַשְׁכֵּן. מי שהשדה ממושכנת אצלו. וְכָבַשׁ הַשְּׁטָר וְאָמַר לְחָמֵשׁ שָׁנִים יֵשׁ לִי פֵּרוֹת. טען שיש לו עוד שנתיים לאכילת פירות הקרקע, ואין השטר לפנינו כדי לברר את העניין. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא שְׁטָרְךָ. אמרו לשוכר או לממשכן שיראה את השטר שבידו כדי שיהיה אפשר לראות לכמה שנים היא מושכרת או ממושכנת לו. שֶׁאִלּוּ רָצָה אָמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי שֶׁהֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. שלאחר שלוש שנים של שימוש בשדה ללא מחאה מצד הבעלים, נאמן המחזיק לטעון שקנה אותה (ראה הלכות טוען ונטען יא,ב). ומתוך שהיה יכול לטעון שהשדה שלו, נאמן לטעון שמשך השכירות ארוך יותר ממה שטוענים הבעלים (ואם הבעלים היו רוצים למנוע ממנו לטעון טענה זו היה עליהם למחות בידו בתוך שלוש השנים – בבלי בבא מציעא קי,א).
ז. מִי שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁהִטְעָהוּ עַד שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו, וְהִנִּיחָם וְהָלַךְ לוֹ – יֵשׁ לְבַעַל הַבַּיִת לִמְכֹּר מֵאוֹתָן הַפֵּרוֹת כְּדֵי לִתֵּן שְׂכַר הַפּוֹעֲלִים שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָן וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָן בַּשּׁוּק. וּמִדַּת חֲסִידוּת הִיא שֶׁיּוֹדִיעַ בֵּית דִּין וְיִשְׂכְּרוּ מִמִּקְצָת דְּמֵיהֶן מָקוֹם, מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן.
ז. אוֹ שֶׁהִטְעָהוּ עַד שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו. שהערים על חברו וגרם לו להכניס פירותיו לביתו. שֶׁיּוֹדִיעַ בֵּית דִּין. שיודיע לבית הדין לפני שמוציא את הפירות מביתו (סמ"ע שיט ס"ק ב), ויש מפרשים שיודיע לבית הדין לאחר שפינה את הפירות לשוק (ב"י). וְיִשְׂכְּרוּ מִמִּקְצָת דְּמֵיהֶן מָקוֹם. ישתמשו בחלק מדמי הפירות לשכור מקום כדי להניח שם את הפירות עבור הבעלים. מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. שמונע מהם הפסד. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן. בעל הפירות.
ח. הַשּׂוֹכֵר רֵחַיִם מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיִּטְחַן לוֹ עֶשְׂרִים סְאָה בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׂכָרוֹ, וְהֶעֱשִׁיר בַּעַל הָרֵחַיִם וַהֲרֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְחֹן שָׁם: אִם יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר חִטִּין שֶׁצָּרִיךְ לִטְחֹן אוֹתָן לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ דְּמֵי טְחִינַת עֶשְׂרִים סְאָה, שֶׁזּוֹ מִדַּת סְדוֹם הִיא; וְאִם אֵין לוֹ – יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: 'אֵין לִי דָּמִים, וַהֲרֵינִי טוֹחֵן לְךָ כְּמוֹ שֶׁשָּׂכַרְתִּי, וְאִם אֵין אַתָּה צָרִיךְ, מְכֹר לַאֲחֵרִים'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ח. הַשּׂוֹכֵר רֵחַיִם מֵחֲבֵרוֹ וכו'. סיכמו ביניהם שתשלום השכירות לא יהיה בכסף, אלא שהשוכר יטחן כל חודש כמות מסוימת של חיטים עבור המשכיר. וְהֶעֱשִׁיר בַּעַל הָרֵחַיִם וַהֲרֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְחֹן שָׁם. שרכש רחיים לעצמו ואינו זקוק לטחינה של השוכר, ורוצה שהשכירות תשולם בכסף. אִם יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר חִטִּין שֶׁצָּרִיךְ לִטְחֹן אוֹתָן לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים. אם עבודת הרחיים בטחינת החיטים של השוכר או חיטים של אחרים מספקת לשוכר, ישלם למשכיר בכסף. שֶׁזּוֹ מִדַּת סְדוֹם הִיא. למנוע הנאה מאחר כאשר לו עצמו אין הפסד בכך (ראה הלכות שכנים ז,ח).

תקציר הפרק 

🤔 השכן הפך את החצר שלי למחסן ללא רשותי, מה עושים?
"כשהחיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה" זה כלל גדול בחיים, אבל מה עושים אם מדובר בשלושה טונות של לימונים שתופסים לך את כל שטח החצר, ועוד בלי רשותך? – "מי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעתו", קובעת ההלכה, "יש לבעל הבית למכור מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותן בשוק", אבל ממידת חסידות עדיף לפעול באופן הבא: למכור חלק מהפירות ובכסף שיתקבל לשכור מחסן לאחסון הפירות וזאת מדין "השבת אבידה" (הלכה ז)! 🍋

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שכירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שכר בית לשנה ונתעברה – האם הרויח השוכר?

2.שכור שטען ששילם ומשכיר מכחישו – לעולם יד המשכיר על העליונה?

3.הכניס פירות לבית חברו בלא ידיעתו – מותר לו לזורקם?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן